אנגליה הגיעה למונדיאל הזה עם סימן שאלה גדול ותצא מגביע העולם הזה כנראה עם סימן קריאה ענק. לדעתי, ההישג המרשים ביותר של האנגלים במונדיאל הזה, הוא שהם פשוט לא נראים כנבחרת שסוחבת את כל שקי כישלונות העבר של נבחרות שלושת האריות לדורותיהם. זו חבורה צעירה, תוססת, הגנתית וקשה מאוד להגיע נגדה למצבים. אולם עדיין, שאף אחד לא יטעה, היא לא מבריקה.

אין לה כוכבים, והכוכב הגדול שלה, הארי קיין, הוא שחקן יעיל, קבוצתי ומנהיג, אבל לא כוכב מהשורה הראשונה בעולם. זו נבחרת שנמצאת בחצי הגמר בזכות כמה דברים: קודם כל, ניצול מצבים נייחים. כל מה שידענו על מצבים נייחים וכל מה שדובר, ניתחנו, אך ג’ון סטונס והארי מגווייר תמיד הקדימו אותנו בצעד, פשוט נשק קטלני.

דלה אלי וגארת' סאות'גייט (רויטרס)

בנוסף, השיטה של 5:3:2 הכי מתאימה לנבחרת אנגליה כי הבלמים לא מהירים, אולם היא ממקסמת את יכולות השחקנים. דבר נוסף שייאמר לזכות נבחרת שלושת האריות, החזרה שלה להגנה והמחויבות להגנה היא היעילה ביותר במונדיאל הזה, ובמקרה שלה עבודה קשה משתלמת. לסיום במשפט אחד, השמחה המאופקת של האדומים בשבירת תקרת הזכוכית מ-1990 בעלייה לחצי גמר המונדיאל יותר ממרמזת שהשתתפות בארבע הגדולות לא מספיקה להם.

קייל ווקר מנסה לעצור את אמיל פורסברג (רויטרס)

החבורה של סאות’גייט שיחקה מול נבחרת שבדית שהביאה את ההקפדה הטקטית, לא רק לרמה גבוהה אלא שמרה את זה לאורך זמן וזה הקושי. הנבחרת הסקנדינבית היא כזו שניצלה כל יתרון טקטי בשביל להישאר במונדיאל אחרי נבחרות כמו ספרד, גרמניה, ארגנטינה. אם נחבר את זה גם לעלייה מרשימה למונדיאל וגם למסע שגירד את מקסימום הפוטנציאל שלהם, מגיעות להם מחמאות גדולות. במשחק מול אנגליה, ברגע שהשבדים נקלעו לפיגור הם היו צריכים לצאת מחוץ לקופסה הרובוטית שמאפיינת אותם כל כך, אבל פשוט לא הצליחו.

קיין ומגוויר מאושרים רגע אחרי השער (רויטרס)

ללא רעיונות, בלי איכות, ובעיקר בלי חשיבה יצירתית, נדמה שבמשחק הזה כל אחד קיבל בדיוק את מה שרצה - אנגליה העפילה והשבדים יזכו להגיע לשדה התעופה לקבל כבוד מהקהל שלהם. לסיכום, נבחרת אנגליה נראית בדיוק בצלמם של שני אנשים שמובילים אותה, גארת' סאות'גייט והארי קיין, צנועה, מוכנה לעבוד קשה, ועם הניצוץ הזה בעיניים שיכול לקחת אותם אפילו יותר רחוק.