היסטוריה אולימפית

 
1,168 שנים של אולימפיאדות בעידן העתיק, ועוד 113 שנים בעידן המודרני - 1,281 שנים בהן הספורט מגשר ומקשר באופן פעיל בין עמים וארצות ומזכיר לכולנו שאנו חיים בעולם אחד.
מטרת התנועה האולימפית, על פי האמנה האולימפית, היא לתרום לבניית עולם טוב יותר, עולם של שלום. הדבר ייעשה על-ידי חינוך הנוער באמצעות פעילות ספורטיבית תחרותית ללא כל אפליה מכל סוג שהוא, וברוח האולימפית הדורשת הבנה הדדית עם רוח החברות, הסולידריות וההוגנות.
העת העתיקה
 
המשחקים האולימפיים הראשונים, כפי שאנו יודעים עליהם, התקיימו בשנת 776 לפני הספירה, והיו אירוע יווני פנימי בלבד, חלק מחגיגה דתית. החל מהמאה השלישית לפני הספירה שותפו במשחקים גם ספורטאים ממדינות אחרות , שהיו חלק מהאימפריה ההלניסטית שיצר אלכסנדר מוקדון. האירוע, שנודע עד אז כאירוע המקנה למנצחים בו תהילה אישית (בניית פסלים בצלמם, כתיבת שירים אודותיהם וכדומה), הפך לאירוע של תהילה מדינתית.
 
המשחקים נערכו בעיר אולימפיה, באזור מישורי מפורז בין שלוש ערים יריבות: ספרטה, פיסה ואליס. המשחקים הפכו גורם מאחד בין עמי יוון. חודש אוגוסט הוכרז בכל ארבע שנים בתור "חודש השלום" במהלכו אסור היה להילחם. עיר אשר לא עמדה בהנחיה - נענשה. המתחרים הגיעו מכל רחבי האימפריה היוונית. המשתתפים והצופים נחשבו קדושים ואסור היה לפגוע בהם.
ענפי הספורט שכללו המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה היו: זריקת דיסקוס, היאבקות, איגרוף, פאנקרטיון (שילוב בין היאבקות לאיגרוף), ריצה, קפיצה למרחק, הטלת כידון ומרוץ מרכבות. המנצחים עוטרו בזרים של עלי עץ זית (המדליות של אותם זמנים), מענקים כספיים ובעיקר להערצה. המפסידים לא קיבלו דבר, כיוון שביוון העתיקה המושג של השתתפות למען ההשתתפות לא היה קיים. במשחקים השתתפו גברים בלבד. לא רק שנשים נשואות לא הורשו להשתתף, אלא שכלל נאסר עליהן לצפות במשחקים. נשים שנתפסו מציצות -הוצאו להורג. תחרויות מיוחדות לנשים רווקות נערכו זמן קצר לאחר קיום המשחקים האולימפיים. התחרות נקראה בשם "הראיה", על-שם הרה, אשתו של זאוס, שהיא גם מגוננת הבתולות.
 
המשחקים האולימפיים היו גם המקום בו החלה המסורת היוונית של תחרויות בעירום מלא. הסיבות לכך היו מזג האוויר החם והעובדה שמטרת המשחקים הייתה לחגוג את הישגיו של גוף האדם. המשתתפים משחו עצמם בשמן זית כדי להשאיר את עורם חלק ובכדי להקשות, בעיקר בקרב ההיאבקות ובפאנקרטיון, על לפיתה מצד היריב.
 
ההבדל בין אולימפיאדה למשחקים האולימפיים
 
האולימפיאדה הייתה מחזור בן 4 שנים ששימש באופן מעשי כלוח השנה בימי יוון העתיקה, כלומר - האולימפיאדות שמשו גם לצורך מניין השנים, בדומה לאופן שבו משתמשים כיום בספירת הנוצרים.
 
בתקופה המודרנית (החל מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20) משמש המונח 'אולימפיאדה' לתאר את התקופה שמתחילה באחד בינואר בשנה שבה מתקיימים משחקי הקיץ האולימפיים ובמשך ארבע שנים מתאריך זה. מאחר שהאולימפיאדה המודרנית הראשונה החלה בשנת 1896, המחזור הראשון של האולימפיאדה החל בשנה זו והסתיים בשנת 1900 וכן הלאה. האולימפיאדה ה-29 החלה בשנת 2008.
 
המשחקים האולימפיים בעידן העתיק לא הפסיקו במשך 1,168 שנים מאז ימי יוון ועד דעיכתה של האימפריה הרומית. היה זה קיסר רומי, תאודוסיוס, שהורה בשנת 393 לספירה על הפסקת המשחקים ובכך אף הביא לקיצו את העידן שבו נמנו השנים על פי האולימפיאדות.
 
תאודוסיוס היה הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המאוחדת. אחרי חלוקת הממלכה בין יורשיו, מעולם לא אוחדה זו שוב תחת שלטונו של אדם אחד. תאודוסיוס הוא גם מי שהפך את הנצרות לדת הרשמית באימפריה הרומית, וזו הסיבה שהביאה אותו להפסיק את 'המשחקים הפגאניים'.
 
המשחקים בעת החדשה
המסורת האולימפית חודשה בשנת 1894 בוועידה בינלאומית אשר התקיימה באוניברסיטת סורבון שבפריז, בהשתתפות נציגים מ-13 ארצות. מי שהוביל את הרעיון היה הברון פייר דה קוברטן. הוא זה שטבע את הסיסמה "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות", וגם את הסיסמה שהפכה לסיסמת התנועה האולימפית: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!" (Citius, Altius, Fortius).
דה קוברטן נשאר נשיא הכבוד של הוועד האולימפי עד מותו ב-1937 בז'נווה, שווייץ. הוא נקבר בלוזאן (מקום מושבו של הוועד האולימפי), וליבו נקבר בנפרד - באנדרטה שליד הריסות אולימפיה העתיקה.
 
המשחקים האולימפיים המחודשים הראשונים, שנפתחו ב-6 באפריל 1896, התקיימו באתונה. תביעתה של יוון שכל המשחקים יתקיימו תמיד בשטחה לא התקבלה, והוחלט על סבב במדינות העולם השונות. בהתאם להחלטה זו, ארבע שנים לאחר מכן כבר התקיימו המשחקים האולימפיים בפריז. במשחקים אלה השתתפו למעלה מפי ארבעה יותר ספורטאים מאשר באתונה, כולל 11 נשים, שהורשו להשתתף בפעם הראשונה, בגולף ובטניס.
 
מאז ועד ימינו התקיימו המשחקים מדי ארבע שנים, פרט לתקופת מלחמות העולם שמנעו קיומם של שלושה משחקי קיץ אולימפיים. במשחקים האולימפיים הראשונים בשנת 1896 השתתפו 241 מתחרים מ-14 מדינות ב-43 תחרויות. יותר ממאתיים מתוכם היו יוונים. במשחקי בייג'ינג 2008, לעומת זאת, כבר השתתפו 10,500 מתחרים מ-205 מדינות ב-302 תחרויות. (אגב, באו"ם חברות רק 192 מדינות מוכרות). התוספת לוועד האולימפי באה מלאומים שאינם מוכרים כמדינות כגון פורטו ריקו, ברמודה, הונג קונג וגם הוועד האולימפי הפלסטיני שהוכר על-ידי הוועד האולימפי הבינלאומי בספטמבר 1993, באותו השבוע שבו לחצו ידיים רה"מ המנוח יצחק רבין והיו"ר יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן.
 
במשך כ-90 שנה הספורטאים שהתחרו במשחקים האולימפיים היו אמורים להיות חובבים ואסור היה להם להתפרנס ואף לא לקבל שום טובת הנאה בהקשר לעיסוקים הספורטיביים. מהספורטאים אשר התברר כי קיבלו כספים בעבור כישוריהם הספורטיביים, נשללו המדליות בהן זכו והם התבקשו להחזירן. כללים אלה שלכאורה תוקנו מסיבות מוסריות נבעו למעשה מרצונם של המעמדות הגבוהים לשריין את המשחקים האולימפיים אך ורק לעצמם, ולהרחיק משם את פשוטי העם. רק בשנות ה-80' של המאה ה-20 נפתחו המשחקים האולימפיים להשתתפותם של ספורטאים מקצועניים וכיום אין במשחקים כל הבחנה בין חובב למקצוען.
 
ערים רבות שואפות לארח את המשחקים האולימפיים, גם מפני שבאירוחם טמונה יוקרה רבה, אך גם מכיוון שהמשחקים תורמים רבות למינוף ולהתפתחות תרבות הספורט והכלכלה בעיר שבה הם מתקיימים. לקראת כל תחרות כזו נבנים מתקנים אולימפיים ברמה גבוהה, שלאחר מכן משרתים את תושבי אותה עיר. מבחינת ההיבט הכלכלי, זכויות השידור שנמכרות לרשתות השידור ברחבי העולם, חסויות ומכירת כרטיסי כניסה לצופים המקומיים ולאלה המגיעים מרחבי העולם, מכניסות כסף רב לקופת הוועדה המארגנת של המשחקים (זכויות שידור 49%, חסויות 34%, מכירת כרטיסים 11%). התיירים הרבים והספורטאים, אנשי התקשורת והאוהדים, מתאכסנים בבתי המלון בעיר שבה נערכות התחרויות וצורכים שירותי עזר שונים. בנוסף לכך העיר והמדינה "עולות על המפה" ומתפרסמות ברחבי העולם, דבר שיעודד את התיירות אליהן בעתיד. ההוצאות הכספיות הכבדות שכרוכות באירוח המשחקים הן בסעיפי הבנייה והאבטחה. במשחקי אתונה (2004) הושקעו כ-1.2 מיליארד דולר רק על הוצאות האבטחה - שווה ערך כמעט להכנסות ממכירת זכויות השידור של אותם משחקים. בתואר 'שיאנית ההוצאות' זוכים כנראה משחקי בייג'ינג (2008) בהם הוצאו 43 מיליארדי דולר על ההכנות‏‏.
מבחינת הספורטאים המשתתפים, אין ספק שהם זוכים ליוקרה ולתהילה ובמיוחד הזוכים במדליות. אלה יכולים לאחר מכן לתרגם את המוניטין לכסף, בקמפיינים פרסומיים, במענקים מהמדינה (למשל בישראל מוענק פרס של 250,000 שקל לזוכה במדליית זהב), ואף במציאת ספונסרים.
 
לא רק בקיץ
 
משחקי החורף האולימפיים הם המקבילה החורפית למשחקים האולימפיים הקיציים. משחקים אלה כוללים ענפי ספורט חורף - ענפי ספורט הנערכים על שלג או על קרח - כגון הוקי קרח, החלקה על קרח או סקי וגם במתקנים סגורים - החלקה על הקרח, הוקי קרח, קרלינג.
 
בדומה למשחקי הקיץ האולימפיים נערכים גם משחקי החורף אחת לארבע שנים. משחקי החורף הראשונים נערכו בשנת 1924. באחרונה נערכו משחקי החורף בשנת 2006 בטורינו שבאיטליה. המשחקים הבאים יתקיימו בוונקובר שבקנדה בשנת 2010.
ימים ספורים לאחר המשחקים האולימפיים "הרגילים" נערכים המשחקים הפארלימפיים, בהם מתחרים נכים במקצועות הזהים או דומים מאוד למקצועות במשחקים הרגילים.
 
המשחקים והענפים האולימפיים הבאים
 

אמנם עינינו נשואות אל עבר משחקי הקיץ בלונדון 2012, אבל בוועד האולימפי כבר מתכננים את השנים שאחרי. העיר שתארח את משחקי הקיץ האולימפיים בשנת 2016 היא ריו דה ז'ניירו שבברזיל. כך הוחלט בהצבעה חשאית שנערכה בין חברי הוועד האולימפי הבינלאומי בקונגרס מיוחד שנערך בקופנהגן באוקטובר 2009. ריו גברה על שלוש המתמודדות האחרות: מדריד, ספרד; שיקגו, ארצות הברית; טוקיו, יפן.

בנוסף לכך הוחלט באוקטובר 2009 אילו ענפי ספורט חדשים יתווספו למשחקי  2016. לאחר היעדרות של 112 שנה, הוחזר הגולף למשחקים האולימפיים. כמו כן צורף לענפים האולימפיים גם הרוגבי. הוספת הגולף והרוגבי גרמה להוצאתם של הבייסבול והסופטבול מרשימת הענפים האולימפיים.

מרתון
היסטוריה: המרתון היא ריצה למרחק של 42.195 ק"מ. מקור שמה של הריצה הוא באגדה עממית אודות פידיפידס (Pheidippides), שליח של צבא אתונה שרץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, כדי להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי בקרב מרתון. על פי אותה אגדה, פידיפידס מת מיד לאחר שמסר את הידיעה.
כיום, הוועד האולימפי הבינלאומי מעריך את הדרך הקצרה ביותר משדה הקרב במרתון לאתונה ב-34.5 ק"מ בלבד. דרך ארוכה יותר בין שתי הערים, שאורכה 40 ק"מ, נבחרה במשחקי אתונה (1896) בתור מסלולו של המרתון האולימפי הראשון.
בעדות ההיסטורית של הרודוטוס (היסטוריון יווני המכונה "אבי ההיסטוריה") מופיע סיפור שונה, ולפיו פידיפידס נשלח מאתונה לספרטה על מנת להזעיק תגבורת בטרם החל הקרב, אך חזר משם בידיים ריקות. חישוב מרחק הריצה לפי הסיפור של הרודוטוס מראה שפידיפידס עבר כ-450 ק"מ במהלך מספר ימים.
הרעיון של מרוץ המרתון הועלה לראשונה על-ידי ההיסטוריון והבלשן הצרפתי מישל ברל שהציע לכלול את ריצת המרתון במשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה שהתקיימו בשנת 1896 באתונה. יוזם המשחקים, פייר דה קוברטן, והמארגנים היוונים קיבלו את הרעיון בהתלהבות.
אורכה של ריצת המרתון לא נקבע מלכתחילה, היות שהדגש הושם בעיקר על כך שכל הרצים יעברו את אותו המסלול. בשנים הראשונות של המשחקים האולימפיים השתנה המרחק בכל ארבע שנים.
המוקדמות שנערכו לקראת המשחקים האולימפיים באתונה היו למעשה מרוץ המרתון הרשמי הראשון שהתקיים, ובו ניצח כאלירוס ואסילאקוס בזמן של 3 שעות ו-18 דקות. ספירידון לואיס, שהגיע חמישי במרוץ זה, ניצח לבסוף במרוץ שהתקיים במסגרת המשחקים בזמן של 2:58:50, כולל עצירת ביניים בפונדק מקומי לשתיית כוס יין.
מרוץ ראשון זה היה למרחק של 40 ק"מ. בשש האולימפיאדות הבאות, משנת 1900 ועד 1920, התקיים המרוץ לשישה מרחקים שונים.
במשחקי לונדון (1908) הוארך המרחק ונקבע שהמרוץ יחל בטירת וינדזור על מנת לאפשר לנכדי המלך לחזות בזינוק מחלונות הארמון. המסלול הסתיים באצטדיון האולימפי שבמערב לונדון (באזור White City) ואורכו הכולל היה 42.195 ק"מ. בשנת 1921 אומץ מרחק זה על-ידי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (IAAF) כמרחק הרשמי לריצות מרתון.
משום שמסלולי המרתון שונים זה מזה ואינם בעלי רמת קושי זהה, החליטה ה-IAAF שלא להכיר בשיא עולם עבור מרוץ זה, והתוצאה הטובה בעולם לריצה נקראה “world best". רק בינואר 2004 הוכרה התוצאה הטובה ביותר כ"שיא העולם".
מאז תחילתם של המשחקים האולימפיים המודרניים, נוצרה מסורת לפיה מרוץ הגברים הוא האירוע הנועל את המשחקים, כאשר המרוץ מסתיים באצטדיון האולימפי זמן קצר לפני תחילת טקס הנעילה.
מיד עם סיומה של ריצת המרתון סובלים השרירים מחולשה קיצונית. ישנן מספר תופעות נוספות הנלוות לכך: המערכת החיסונית נחלשת, והאיזון הכימי של הדם משתנה. התאוששות מלאה מריצת מרתון עשויה להימשך כשלושה שבועות.
השיא האולימפי בריצת מרתון נשבר בפעם האחרונה במשחקי בייג'ינג 2008 על-ידי הרץ סמואל וואנג'ירו (Samuel Wanjiru) מקניה בזמן של שעתיים, שש דקות ושלושים ושתיים שניות 2:06:32 . כלומר במהירות ממוצעת של:.......  20 קמ"ש או 3 דקות לכל קילומטר.
אגב, קודם לבייג'ינג החזיק בתואר השיאן האולימפי רץ המרתון קרלוס לופז מפורטוגל שקבע תוצאה של שעתיים, תשע דקות ועשרים ואחת שניות 2:09:21 במשחקים בלוס אנג'לס עוד בשנת 1984. כלומר – שיא אולימפי שלא נשבר משך 24 שנים!!
שיא העולם בריצה זו מוחזק בידי האתיופי היילה גברה סילאסי יליד 1973 (Haile Gebrselassie)  שעבר את המרתון בזמן של 2:03:59 שעות במרתון ברלין ב-2008. ניצחון זה היה ניצחונו השלישי ברציפות במרתון ברלין, הישג חסר תקדים.
השיא האולימפי במרתון נשים שייך לרצה היפנית נאוקו טאקאהאשי (Naoko Takahashi) – שעתיים, עשרים ושלוש דקות וארבע עשרה שניות 2:23:14 במשחקים האולימפיים של שנת 2000 שנערכו בסידני שבאוסטרליה. מהירות ממוצעת של 17.7 קמ"ש.
שיא העולם מוחזק כיום על-ידי הבריטית פולה רדקליף, שעברה את המרחק במרתון של לונדון 2003 בזמן מדהים של 2:15.25 שעות! מדובר על קצב מסחרר של 3:12.5 דקות לכל קילומטר! אגב, כל שלוש התוצאות המהירות ביותר בהיסטוריה שייכות לרצה מופלאה זו.
הנשים התחרו לראשונה במרתון במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984. גבריאלה אנדרסן-שייס (Gabriela Andersen-Schiess) משווייץ אמנם הגיעה רק למקום ה-37, אבל היא זו שנכנסה לתודעה האולימפית ההיסטורית בשל האופן שבו סיימה את אותה ריצה.
 שייס בקושי הצליחה להיכנס לאצטדיון 17 דקות אחרי המנצחת כשהיא סובלת ממכת חום והתכווצות שרירים. היא לא שתתה מספיק במהלך הריצה והגיעה למאות המטרים האחרונה כשהיא מיובשת לחלוטין. השופטים המודאגים, שראו כיצד אנדרסן הולכת וקורסת, צעדו במרחק מטר ממנה בהיכון לתפוס אותה ברגע שתיפול. האינסטינקט המיידי היה לאחוז בה ולהגיש לה סיוע. למרות הכל, שייס הדפה את עצמה מהשופטים והצליחה לחמוק מהם כי אם יגעו בה תיפסל השתתפותה בריצה. על המסך הוצגו הפנים המיוסרים שלה ובחלל האצטדיון נשמעו שאגות העידוד של הקהל. בסוף היא התמוטטה, אבל - על קו הסיום היישר לתוך זרועות השופטים שנשאו אותה משם לטיפול רפואי נמרץ, במהלכו התיזו עליה מים מצינור, עטפו את גופה במגבות קרות והחדירו לגופה עירוי נוזלים מסיבי. למרות מצבה הקשה כביכול, היא שוחררה על-ידי הצוות הרפואי כעבור שעתיים.
בראיון שהעניקה בשנת 2004 אמרה שייס: "זה בכלל לא היה עניין של אומץ, אלא של החלטיות ושל להיות חזקה מספיק ברוחי בכדי לעשות זאת ולצלוח את הכאב. במשחקים האולימפיים פשוט מנסים לתת את כל מה שיכולים".
חמש הטבעות  
     
הסמל האולימפי, בצורת חמש טבעות שלובות, תוכנן לראשונה ב-1913 על-ידי הברון פייר דה קוברטן עצמו. הטבעות מסמלות את האיחוד של חמשת "חלקי העולם" (יבשות). הצבעים (אדום, כחול, ירוק, צהוב, שחור והרקע הלבן) נבחרו מכיוון שבעת הנהגת הסמל היה לכל מדינה לפחות אחד מן הצבעים הללו על דגלה הלאומי. יש המפרשים את הצבעים כמיצגים את חמש היבשות, אף על פי שהצבעים לא נבחרו בשל כך. האדום, לפי אותה גרסה שגויה, מייצג את יבשת אמריקה, שחור- אפריקה, כחול- אוקיאניה, ירוק- אירופה, צהוב- אסיה. הטבעות הוצגו לראשונה במשחקים באנטוורפן, 1920.
ארגון הגג בשוויץ
הוועד האולימפי הבינלאומי (International Olympic Committee) הוא הגוף העליון של התנועה האולימפית, אשר בחסותו מתקיימים המשחקים האולימפיים המודרניים. הוועד נוסד בפריז ב-23 ביוני 1894, בכינוס של אנשי חינוך גופני ביוזמתו של הברון פייר דה קוברטן, שבו הוחלט על חידוש המשחקים האולימפיים וקיומם לראשונה בעת המודרנית באתונה ב-1896.
הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב כיום מ-115 חברים, 70 מתוכם נבחרים על בסיס אישי והאחרים הם 15 נציגי פדרציות ספורט בינלאומיות, 15 נציגי ועדים אולימפיים לאומיים ו-15 ספורטאים אולימפים הנבחרים על-ידי חבריהם. הנשיא המכהן של הוועד הוא ז'אק רוג (Jacques Rogge ) מבלגיה, שנבחר ב-2001. נשיא הכבוד לכל החיים של הוועד הוא חואן אנטוניו סמאראנש, מי שכיהן בתפקיד הנשיא במשך 21 שנה לפני ז'אק רוג.
 
החברים בוועד, למעט הספורטאים האולימפים, נבחרים על-ידי חברי הוועד עצמו, על פי המלצת ועדת המינויים. אלה שנבחרו על בסיס אישי יכולים לכהן בוועד עד גיל 70, ואילו אלה שנבחרו בתוקף תפקידם מסיימים את חברותם בוועד כאשר הם מסיימים את התפקיד שבזכותו נבחרו לוועד. נציגי הספורטאים האולימפים נבחרים על-ידי הספורטאים עצמם ותקופת כהונתם היא 8 שנים.
 
הוועד האולימפי הבינלאומי אחראי על כל ההיבטים הקשורים בארגון המשחקים, ובכלל זה בחירת העיר המארחת, שנקבעת 7 שנים מראש, וקביעת הענפים והמקצועות הנכללים בתוכנית האולימפית.
 
בנובמבר 1999 ייסד הוועד האולימפי הבינלאומי את הסוכנות העולמית נגד השימוש בסמים בספורט WADA.
 
הוועד האולימפי הבינלאומי מממן את פעילותו בעיקר מחסויות של חברות מסחריות, מזכויות השימוש בסמלים האולימפיים (חמש הטבעות, הלפיד והסיסמה - שהם סמלים מסחריים רשומים הנמצאים בבעלות הוועד), ומזכויות השידור הטלוויזיוניות של התחרויות והטקסים. 92% מהכנסות הוועד משמשים לארגון המשחקים האולימפיים ולתמיכה בפעילותן של התאחדויות הספורט הבינלאומיות והוועדים האולימפיים הלאומיים. 8% הנותרים משמשים למימון פעילות הוועד עצמו, שמשרדיו נמצאים בלוזאן שבשווייץ.
 
החבר הראשון והיחיד מישראל שמכהן בוועד האולימפי הבינלאומי הוא מר אלכס גלעדי, שנבחר לתפקיד בשנת 1994.
 
ישראל והמשחקים האולימפיים
 
עוד בשנת 1933 הוקם בארץ ישראל "האיגוד האולימפי הארץ-ישראלי", ביוזמת ארגון "מכבי". שנה לאחר מכן, לאחר הכרתו על-ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, הוזמן האיגוד להשתתף במשחקי ברלין שנערכו בשנת 1936, אך הוועד הארץ-ישראלי החליט לדחות את ההזמנה בשל עריכתם בגרמניה הנאצית.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948, כחודשיים וחצי לפני פתיחת משחקי לונדון ביולי אותה שנה, ביקש הוועד להשתתף במשחקים, אך ההזמנה נדחתה מסיבות מספר, ובראשן היעדר היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לישראל, והעובדה כי המנדט לוועד ניתן לוועד של א"י ולא של מדינת ישראל.
כשלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1951, הוקם הוועד האולימפי בישראל וארגון "הפועל" הצטרף אליו. בינואר 1952 הוא הוכר על-ידי הוועד האולימפי הבינלאומי ובכך התאפשרה השתתפות מדינת ישראל במשחקי הלסינקי 1952.
40 שנה חלפו מאז הצטרפה ישראל למשחקים האולימפיים ועד שהחלה לזכות במדליות – הראשונה שבהן מכסף בג'ודו על-ידי יעל ארד.
הוועד האולימפי, מוסד הגג של הספורט בישראל, פועל מכוח האמנה האולימפית של הוועד האולימפי הבינלאומי. בנובמבר 1994 התקבל הוועד האולימפי בישראל כחבר מלא בארגון הוועדים האולימפיים האירופאים (EOC) ושבע שנים מאוחר יותר נבחר מנכ"ל הוועד האולימפי בישראל, אפרים זינגר, כחבר בוועד המנהל של ארגון הוועדים האולימפיים האירופאים.
בהנהלת הוועד האולימפי בישראל מכהנים 31 חברים בראשם יושב הראש, צבי ורשביאק. במליאת הוועד האולימפי חברים נציגי כל התאחדויות ואיגודי הספורט האולימפיים בישראל, נציגי מרכזי הספורט הגדולים בישראל, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי ונציגי הספורטאים האולימפים.
יעדיו העיקריים של הוועד האולימפי בישראל: הפצת הרעיונות האולימפיים בישראל, קידום הספורט הישראלי בזירה האולימפית הבינלאומית, הכנתן ושיגורן של משלחות ישראל למשחקים האולימפיים, כאשר החשיבהמתמקדת לכל אורך הדרך בספורטאים.
 אבני דרך בהיסטוריה של הוועד האולימפי בישראל
1933  אסיפת היסוד של האיגוד האולימפי הארץ ישראלי
1934  נשיא הוועד האולימפי האוסטרי, ד"ר תיאודור שמידט, ביקר בארץ ישראל. הוועד האולימפי הבינלאומי אישר בכנס באתונה את סיפוח הוועד האולימפי בארץ ישראל. משלחות ספורט מארץ ישראל השתתפו במשחקי עמי אסיה המערבית בניו-דלהי ובמשחקי הנשים העולמיים הלונדון. ארץ ישראל הוזמנה להשתתף במשחקים בברלין הנאצית בשנת 1936
1936  היישוב היהודי בארץ ישראל החרים את המשחקים בגרמניה הנאצית, ואף קיים אירועי ספורט גדולים בהם השתתפו שחקנים יהודים ולא יהודים (במשחקים בברלין זכו 9 ספורטאים יהודים במדליות - נציגי הונגריה, אוסטריה, ארה"ב קנדה ובלגיה)
1948  במשחקים האולימפיים בלונדון מנעו הבריטים את השתתפות ישראל בטענה שארץ ישראל חדלה מלהתקיים בחודש מאי אותה שנה, ואילו הוועד האולימפי הישראלי עדיין לא זכה להכרה
1951  הוקם הוועד האולימפי בישראל והחלו ההכנות לקראת המשחקים האולמיפיים בהלסינקי
1952  בינואר אישרה מזכירות הוועד האולימפי הבינלאומי בישיבתה בלוזאן את קבלת מדינת ישראל למשפחה האולימפית. מחשקי הקית האולימפיים בהלסינקי 1952 - משלחת ישראלית משתתפת בפעם הראשונה במשחקים
1968  ישראל אירחה ברמת גן את משחקי סטוק מנדוויל לנכים, שלימים הוכרו כמשחקים הפראלימפיים
1972  אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים במינכן נרצחים על ידי טרוריסטים פלסטינים, המשחקים האולימפיים נפסקים למשך יממה
1980 ישראל מחרימה את המשחקים האולימפיים במוסקבה ביחד עם מדינות מערביות רבת בשל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן 
1992  במחשקים האולימפיים בברצלונה, ספרד, זכו לראשונה ספורטאים מישראל במדליות אולימפיות. הג'ודוקא יעל ארד זכתה במדליית כסף והגו'דוקא אורן סמדג'ה זכה במדליית ארד
1994  ישראל משתתפת לראשונה בתולדותיה במשחקי החורף האולימפיים שהתקיימו בלילהאמר, נורבגיה. את ישראל ייצג מיכאל שמרקין, בהחלקה על הקרח. בספטמבר נבחר אלכס גלעדי, לראשונה נציג מישראל, כחבר בוועד האולימפי הבינלאומי. בנובמבר, התקבל הוועד האולימפי בישראל כחבר מלא בארגון בוועדים האולימפיים האירופאים (EOC)
1996  במשחקים האולימפיים באטלנטה שומרת ישראל על מקומה במועדון היוקרתי של מדינות שספורטאיהן זכו במדליות אולימפיות. גל פרידמן זכה במדליית ארד בגלשני מיסטרל
1999  משחקי הנוער האולימפיים האירופאים באסברג דנמרק ישראל השתתפה בחמישה ענפים
2000  במשחקים האולימפיים בסידני, אוסטרליה השתתפה המשלחת הישראלית הגדולה והאיכותית עד אז. חותר הקאייקים, מיכאל קלגנוב, זכה במדליית ארד, שבעה ספורטאים ישראלים הגיעו לשלבי הגמר
2001  מנכ"ל הווע דהאולימפי בישראל, אפרים זינגר, נבחר כחבר בוועד המנהל של ארגון הוועדים האולימפיים האירופאים
2004  המשחקים האולימפיים באתונה: גל פרידמן עושה היסטוריה עם מדליית זהב ראשונה לישראל (שייט, גלשני מיסטראל) אריק זאבי מוסיף מדליית ארד בג'ודו ושוב ישראל מסיימת אולימפיאדה עם שתי מדליות
2008  שחר צוברי מביא לישראל מדליית ארד מהמשחקים האולימפיים בבייג'ין (שייט ניל פרייד) כאשר הוא אף זוכה שנה מאוחר יותר באליפות אירופה שהתקיימה בישראל