זה היה ערב של פעם בחיים. ה"אנחנו על המפה" של כדורסל הנשים בישראל. כשאליצור רמלה קלעה חמש נקודות בלבד ברבע הראשון ואף אחת מהכוכבות לא הצליחה להשתחרר מהלחץ ולהציג אפילו מעט מהיכולת הרגילה שלה, היה קשה לראות איך בסיומו של ערב, מול אולם מלא וקהל צרפתי שדוחף את הקבוצה הביתית, הקבוצה מישראל תצא עם הגביע ותעלה איתו על המטוס בדרך לכאן.

אלא שרמלה, בדיוק כמו שעדן ענבר מדריך אותה לעשות לאורך כל העונה, חושבת הגנה לא פחות משהיא חושבת התקפה. גם ברבע התקפי חלש, היא לא מתפרקת הגנתית. הצרפתיות הצליחו לקלוע רק 13 נקודות ברבע הראשון ובכך למעשה מנעו מעצמן אפשרות לברוח ולפתוח פער שאולי ישאיר את היריבה בלי תשובות.

במקביל, הן גם השאירו הזדמנות לרמלה לחזור למגרש. וכשרמלה חוזרת היא חוזרת: רבע שני אדיר, קולח ושוטף שהסתיים ב-9:28, הבהיר בדיוק מי הקבוצה המוכשרת והרעבה יותר. האתלטיות של הצרפתיות התבררה, פחות או יותר, כתכונה הכמעט יחידה שבה הן עדיפות על רמלה. אתלטיות לבדה לא מנצחת משחקים.

במשחק הראשון בארץ רמלה נתנה לצרפתיות פור כפול: לייני סלווין היתה רחוקה מהכושר הרגיל שלה ושי דורון נפצעה בדקה השישית וגם כשחזרה במחצית השניה התקשתה לשחק כמו שהיא רגילה. המאמן הצרפתי ידע כבר באותם רגעים שרמלה לא תיתן בונוס נוסף כזה. הוא ידע כבר אז, שיתרון 12 הנקודות שעמד לזכותו במהלך הרבע האחרון בישראל ונשמט, עלול לעלות לו בתואר האירופי. במובן מסוים, זה היה בדיוק כמו לחזות את הנולד.

לייני סלווין ושי דורון חוגגות (יניב גונן)
לייני סלווין ושי דורון. המיקי ומוטי של הנשים (יניב גונן)
 

סלווין ודורון, שהולכות יחד לאורך זמן והופכות להיות סוג של מיקי-מוטי של הנשים מבחינת הדומיננטיות, קלעו יחד 29 נקודות והורידו 13 ריבאונדים. כל אחת מהן שיחקה 34 דקות על המגרש, ורמלה לא נתנה פתח לטעויות. הן נתנו להבין מהר מאוד שלא פציעות ולא ערב חלש ימנעו מרמלה לזכות בתואר האירופי בהזדמנות הנדירה שניתנה להן.

כל הברכות, האיחולים והמלים הטובות זורמות ביום הזה למועדון כדורסל מעיר לא גדולה במיוחד מישראל, ששמו יהיה רשום כעת באותיות של זהב בהיסטוריית הכדורסל האירופי. מכאן והלאה צריך לקוות שההישג האדיר של רמלה ימנף את התמיכה הכספית והסיקור התקשורתי סביב כדורסל הנשים בארץ, ויגדיל את מספר המתעניינים והאוהדים בענף. אמן.