"מר ספורט", כך כינה העיתונאי שמעון וילנאי את דני דבורין, עמיתו לתחנת "קול ישראל" במשך 40 השנים האחרונות, כמה שעות לפני שהשניים קיבלו את פרס מנכ"ל רשות השידור ע"ש אילן רועה ז"ל המוענק בכל שנה לעיתונאים מצטיינים.
דני דבורין, עיתונאי הספורט העוסק במלאכה כבר חמישה עשורים, הוא עיתונאי מזן נכחד שעם השנים רק נעלם ומתפוגג. ככזה שבחר בסיקור אירועי ספורט בארץ ומעבר לים, דבורין חי את הענף בכל רמ"ח איבריו.
ניתן להסביר זאת בזכות הבית בו גדל בילדותו. אביו, לוניה דבורין ז"ל, היה אחד ממייסדי בית"ר תל אביב המיתולוגית בה שימש כקפטן, שחקן בנבחרת ישראל ולימים מאמן כדורגל ופרשן ספורט. דני, שבכל רגע אפשרי מוכן להתרפק על רגעי נוסטלגיה על אביו, בחר באופן טבעי בסיקור תחום הספורט.
אז איך נראה סדר היום של דבורין? כמה שעות לפני שקיבל את הפרס מידיו של ד"ר אמיר גילת, יו"ר רשות השידור, יצאנו לפגוש אותו בתחילתו של עוד יום רגיל בעבודה ובין היתר דיברנו על הקריירה ארוכת השנים שלו. מוקדם בבוקר הוא הגיע לתחנת הרדיו לקראת פינת ספורט נוספת ובעיניו השתקף הניצוץ הנצחי כאשר הוא מדבר על אירועי ספורט בהווה ובעיקר כאשר נזכר באירועים נוסטלגיים.
יום בחייו של דני דבורין
לאחר מכן התפנה דבורין לצאת אל עבר תערוכה במוזיאון "הרצלילינבלום" בת"א, בסימן "מאה שנות ספורט בישראל", שם פגש עמיתים למקצוע כדוגמת יהודה שהרבני ויגאל דוידוב, שעם השנים הפכו לחברים קרובים. גם שם הוא איננו יכול מלחדול ולהתרפק על זיכרונות העבר ולכל סיפור מתלווה תחושה כאילו האירוע קרה אך אתמול בתוספת התרגשות כנה. אז למה מגיע לו התואר מר ספורט? צפו בכתבה וגלו.