איתן דותן נמצא בהתאחדות לכדורגל משנת 2011, אך למעשה הוא אוהד הנבחרת משנת 1992 ואחד שמעיד על עצמו שלא פספס כמעט אף משחק בית מאז. לאורך השנים, עבר לא מעט גלגולים, כשכיום הוא מלווה את נבחרת הנוער של אופיר חיים בשני הקמפיינים האחרונים והיה מיוזמי הסרט "אירופה זה לא מספיק", על נבחרת הנוער שהעפילה לגמר אשתקד, ביורו הצעירות של סלובקיה.

בין השאר, הוא משמש כמנהל התוכן, אחראי על אתר האינטרנט והיוטיוב, עבודה מול פיפ"א ואופ"א השידורים הישירים והאופרציות השונות מול העיתונאים. אם נוסיף תפקיד לא מוגדר נוסף, הוא מעין קצין האוהדים והיה ממשתפי הפעולה של ארגון האוהדים של הנבחרת, ה-”blue element” להם מסייע בקניית ציוד עידוד וכרטיסים.

אך כעת, הוא עם נבחרת הנוער עד גיל 20 בארגנטינה והפך גם בעקבות הסרט שערך, לאחד האנשים המזוהים איתה. כעת לקראת חצי גמר המונדיאליטו מול אורוגוואי ב-20:30, הוא מספק בראיון מיוחד ל-ONE את הזווית שלו להצלחה, חושף סיפור משפחתי כואב שהוביל אותו לתחום הכדורגל, מתייחס לפרשיות בנבחרת הבוגרת עימן היה צריך להתמודד וחושף סיפורים מצחיקים בדרך.

איתן דותן ואופיר חיים (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)איתן דותן ואופיר חיים (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)

“עשיתי תואר בתקשורת ושלומי ברזל (ראש מערך ההסברה בהתאחדות לכדורגל) היה המרצה שלי” פתח דותן, “לאחר מכן עבדתי בכל מיני הפקות טלוויזיה כעוזר הפקה כמו לדוגמה התוכנית "אחד נגד מאה", “האם אתה חכם יותר מתלמיד כתה ו’” ועוד. משם עברתי להיות עורך תוכן בערוץ הספורט והתעסקתי בכתבות תוכן על הכדורגל האירופי. היה שם בחור בשם ניר אפרתי ולאחר מכן הוקמה חברת סטארט אפ בין השאר של פיני זהבי בשם "i am scouting”. אפרתי לקח אותי איתו, היה שם את אורי קופר שהיה הבוס".

“במשך שנתיים וחצי הייתי שם בתפקיד ואחראי על 12 ליגות בעולם. בכל ליגה היה לי בן אדם מקומי אם זה עיתונאי, איש התאחדות או כל אדם שמכיר טוב את הכדורגל המקומי. הייתי רואה כל היום משחקים באותה הליגה, קורא חדשות ועוד. הייתי עושה דוח"ות על קבוצות, שחקנים או כתבות על שחקנים בני 16 כמו הזארד, לוקאקו ועוד. זה שימש את כל הלקוחות שלנו ובין השאר קבוצות או סוכני כדורגל בעיקר".

איך הגעת לתפקיד בהתאחדות?
“אשתו של אחד מבעלי החברה, עבדה בהתאחדות לכדורגל (לי בוץ). הוא עזר לי להגיע להתאחדות ושימשת כעורך האתר, מה שאני עושה עד היום. עבדתי באגף הדוברות (ינואר 2011) במשך קרוב לשנתיים ובעקבות היורו עד גיל 21 שהיה פה, עברתי לאגף הנבחרות שם שימשתי כמנהל אדמיניסטרטיבי כפי שעושה היום דניאל סופר. הייתי מכין פקודות מבצע למשחקים ואז הגיע המשבר הכלכלי בהתאחדות".

“בעקבותיו, חזרתי גם לאגף הדוברות והיו שנים קשות כי כאילו חילקו אותי לארבע. אחרי כמה שנים, המצב הכלכלי התיישר ונשארתי רק באגף הדוברות. מאז אני מתפתח בתוך אגף הדוברות אם זה להיות קצין העיתונות של הנבחרת מתקופת גוטמן. צריך להגיד שיש את שלומי, אני בעיקר עושה את התוכן, האופרציה התקשורתית סביב הנבחרות ועוד כמה תחומים".

איך הגעת לכדורגל?
“הגעתי לכדורגל דרך אחי אסי ז"ל. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא היה חבר טוב של גדי ואלון ברומר. מגיל קטן הסתובבתי עם השחקנים בקריית שלום, בעונת הדאבל עם קשטן. אחי היה מאמן כדורגל שעבד בקריית אונו והוד השרון. לפני שש שנים הוא נפטר מסרטן , האהבה אליי לכדורגל הגיעה ממנו. אני לא מסתיר את זה שהייתי מזוהה עם מכבי, אבל מהגעתי לנבחרת הבוגרת עם גוטמן, האהדה של ירדה באופן אוטומטי".

“ברגע שאתה נמצא עם השחקנים ואתה חבר של כולם, השנאה הספורטיבית פשוט יורדת לאפס. ברגע השנאה הספורטיבית שלי ירדה לאפס, אז גם האהדה ירדה. כשאני רואה משחקים אני כן רוצה שמכבי תנצח, אבל לא צועק יש. בשנים הראשונות, התחברתי יותר לשחקנים מהפועל ת"א ומכבי חיפה. ברגע שאתה מתחבר לשחקנים כאלה, אתה כבר לא מגיע בטירוף למשחק".

אחיו, אסי דותן ז"ל, עם האחים ברומר (פרטי)אחיו, אסי דותן ז"ל, עם האחים ברומר (פרטי)

מה חיבר אותך לנבחרת הנוער הזאת של אופיר חיים?
“איפשהו לפני שנתיים, שהייתי רק עם הבוגרת, הרגשתי שאני רוצה להתחיל קצת משהו אחר, להיות עם שחקנים צעירים. לדבר ולחנוך את דור העתיד, לעזור לו, היה שם משהו יותר טהור מבחינתי. יש שם משהו תמים שנורא התחברתי אליו. זה התחיל עם נבחרת הנערים ב-2018, עימם יצאתי לשלב העילית כי אמרתי לשלומי ברזל שיש לי הרגשה שהם עולים. הייתי איתם באנגליה באליפות אירופה עם גדי ברומר".

“זה המשיך עם הצעירה ואז עם הנוער באליפות אירופה בסלובקיה בשנה שעברה, שהייתה החוויה הכי גדולה שלי עד הנסיעה הזאת. זו הייתה חוויה כמעט מיסטית, אני חושב שכמו כל הצוות והשחקנים, יש כאן איזשהו חיבור אחר. אווירה קלילית וכיפית, יותר מכל דבר שנתקלתי בו. אי אפשר שלא לאהוב את אופיר חיים: הוא מאמן אדיר, אבל יש משהו איתו שאם 100 אנשים יכירו אותו בפעם הראשונה, תוך שבוע כולם יאהבו אותו. איפשהו זה החיבור שלי גם לנבחרת הזאת, זה דרכו, סביבו וסביב השחקנים. כשאתה עובד עם שחקנים צעירים הם מסתכלים עליך קצת אחרת והם צמאים לדעת כל דבר שאתה מסביר להם".

מתי הבנת שמדובר בנבחרת שהולכת להיות היסטוריה?
“בשנה שעברה באליפות אירופה ראיתי את הביטחון של השחקנים ושאופיר מחדיר בהם. אני זוכר שבראיונות לפני המשחק הראשון, ראיינתי את תאי עבד לתקשורת. שאלתי מה הציפיות וחשבתי שהוא יהיה מאוד צנוע. הוא אמר שנלך עד הסוף ושנרצה להניף את הגביע. אמרתי לו אחרי זה שאצטרך לחתוך את הקטע הזה כי הוא יהיה שחצן. הוא אמר לי תעשה מה שאתה רוצה ואחרי כמה ימים כשהייתי איתם, הבנתי שזו לא שחצנות אלא אמונה".

“הקליק נפל לי לפני המשחק מול אוסטריה: בד"כ בחדר ההלבשה, יש איזושהי שיחה רצינית לפני שיוצאים לדשא שכוללת כמה מילות עידוד. השחקנים ביחד עם אופיר התחילו לעשות פוגו, לצעוק "אל אל ישראל" ולהיות בטירוף. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי חגיגה לפני משחק. אני זוכר שיצאתי החוצה, ראיתי את ההורים לחוצים ואמרתי להם שהם יכולים לשבת ברוגע כי ננצח את המשחק. חוץ מהטקטיקה והכישרון, הכוח של הנבחרת הוא בקלילות שלה. הם באים ליהנות, חצי אסיפה היא חברתית ולא קשורה לכדורגל. אופיר מעלה שחקנים לשיר ומסתלבט עליהם ואז ישר עוברים לקטע הטקטי וזה לא מוציא את השחקנים מפוקוס. זה הכוח הכי גדול".

שחקני נבחרת הנוער של ישראל (אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)שחקני נבחרת הנוער של ישראל (אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)

בתור אחד שעובד בבוגרת, אתה יודע שתמיד חובטים בה. מה שונה בשנתון או בדור הזה בווינריות שלהם?
“אני חושב שגם לגבי הבוגרת, זה לא כ"כ מדויק ואולי היה פעם. כשאני מסתכל על הבוגרת היום, אני לא רואה נבחרת לוזרית. אם מדברים על השער של תאי בריבו שהעלה אותנו דרג, בתקופה עם ווילי שצמצמנו פערים. פשוט יש תחרות גדולה בנבחרות הבוגרות, יש נבחרות קטנות שעשו שיפור ענקי. אני פשוט חושב שאחרי הרבה שנים של אכזבות, יש אוהדים שכל שער שאנחנו סופגים, הם רואים כלוזריות. אני יודע כמה השחקנים בנבחרת הבוגרת רוצים לעשות את הדבר הזה ואני אישית מאוד אופטימי. גם הקמפיין של אלון ויוסי שנפתח לא טוב מבחינת תוצאות, גורם לי לאופטימיות ואני מאמין גדול שנוכל להעפיל ליורו".

מדברים על תהליך בנבחרות. אתה רואה את זה או שזה שוב ייגמר במפח נפש?
“אני לא חושב שזה יגמר במפח נפש. ברור שאי אפשר לדעת, אבל אנחנו רואים שהעבודה מתחילה בגילאים מאוד צעירים. השינוי שיילה החל ובוני ממשיך, מראה על שיתוף פעולה מדהים עם הקבוצות ולא כמו פעם. הן מקשיבות לנו ואנחנו מקשיבים להן וזה הדדי. אפשר לראות את זה גם באקדמיה לכדורגל, שבהתחלה קבוצות כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א לא שחררו לשם שחקנים כי הם חשבו שזה יפגע בהן ועכשיו הקבוצות הללו כן שולחות ומבינות שהתהליך הזה באקדמיה יכול לשפר את השחקן הישראלי".

“יש עוד דברים שצריכים להשתפר כדי שהבוגרת תעשה את קפיצת המדרגה וזו לא רק העפלה לטורניר גדול. צריך שכמה שיותר שחקנים פה ישחקו בליגות הבכירות באירופה וברגע שהשינוי הזה יקרה, שיצמצמו קצת את הליגות ויהיו כמה שיותר משחקים בינלאומיים, יבוא השינוי. כי בסופו של דבר, השחקן הישראלי יביא את היכולת שלו לידי ביטוי בהתאם לניסיון שלו על המגרש. אם הוא ישחק כמה שיותר מול שחקנים ברמות הגבוהות, גם התוצאות יגיעו אח"כ".

בתור דובר של הנבחרת הבוגרת, איך אתה מתמודד עם הסיטואציות הלא פשוטות לאחרונה: פרשת "הבוסים", ערן זהבי ועוד?
“מנסים למנוע את זה לפני שזה קורה וזה לא תמיד אפשרי. יש דברים שלא תלויים בנו ויש שכן .המטרה של דובר טוב היא לראות את השריפה לפני שמתחילה האש. זה הרבה ניסיון, צריך להכיר את השטח והעיתונאים וגם את הלך הציבור בחוץ היום אלו לא רק העיתונאים, אלא גם מה שקורה ברשתות החברתיות ואנחנו צריכים להיות מאוד עדינים כי הדבר הכי קטן שמעלים בתזמון הלא נכון, יכול ליצור גל שלילי נגדנו".

“אני כן חושב שגם הציבור צריך להיות קצת יותר פתוח. לצורך העניין אם אנחנו מעלים פוסטים בזמן התכנסות של שחקנים עושים צחוקים או קלילים, יש הרבה פעמים תגובות שטוענות שזה מה שהם עושים באימונים. אבל זה לא מה שהם עושים באימונים, אנחנו פשוט לא נעלה דברים טקטיים. בנוסף, בתור מישהו שבפנים אני יכול להבין ששחקן כדורגל לא יכול לעבוד מתשע בבוקר ועד אחת עשרה בלילה, אלא חייבים לשחרר אותו קצת לצחוקים. בסופו של דבר הם נמצאים בלחץ גדול".

ערן זהבי (רדאד ג'בארה)ערן זהבי (רדאד ג'בארה)

“אפשר לראות עם נבחרת הנוער, הקהל הישראלי מתחיל להבין קצת. ברגע שיש הצלחות, התפיסה משתנה וגם אם נעלה קטע מצחיק מאימון ויום למחרת נפסיד, חשוב לא לעשות את ההקשר הזה. כי לא בגלל זה הפסדנו במשחק. הפרשיות שדיברת עליהן לא פשוטות: הקזינו עם השחקנים, סרט הקפטן עם ערן”.

“חלק מהתפקיד שלי הוא לעשות הרצאות לשחקנים בנבחרות צעירות, למאמנים בקורסים, סימולציות על הרשתות החברתיות וכמה זה נפיץ, תמיכה בקהילה. אני מסביר להם שאם הם יבואו לקראת הקהילה ויעלו לרשתות החברתיות תוכן שהוא לא רק מכוניות ונשים אלא איך עוזרים בבתי חולים, גם קבוצות ייקחו שחקן מסוים אם הוא דומה לשחקן אחר ביכולתו אבל מייצג משהו אחר. צריך לעשות עבודה כדי למנוע את המקרים הבאים, כי אין מה לעשות: מחפשים מאמני ושחקני כדורגל והם צריכים להתמודד עם זה".

בוא ניקח לדוגמה את פרשת ערן זהבי והחדר. מתי אתה מבין שתהיה בעיה?
“ידענו את זה לפני פרסום הסגל וידענו שאנחנו חייבים להסביר את זה. ראיתי שהיו כל מיני אנשים שתהו למה אנחנו צריכים להוציא את הסיבה החוצה, אבל היינו חייבים להוציא את זה החוצה ולהסביר מה עומד מאחורי זה כי אחרת היו תהיות אם זה מקצועי או לא ולא היינו יכולים להתחבא מאחורי הסיפור הזה. אני מלכתחילה ידעתי שדעת הציבור תתחלק חצי חצי וזה מה שקרה".

“מי שאוהב את ערן הלך עם ערן. מי שאוהב את יוסי ופחות את ערן, הלך עם יוסי. ידענו שזה יהיה די חלוק, אבל אני לא חושב שבמקרה הזה ספציפית ההחלטה הייתה קשורה למה יגידו. היה פה משהו אחר לגמרי, רצו לעשות איזשהו סטטוס קוו בין השחקנים ולהחליט על מהלך שישנה ברמה החברתית את מה שקרה בנבחרת. רצו שכולם יהיו שווים, זו החלטה שהתקבלה גם על ידי יוסי וגם על ידי אלון”.

“אני מבין את כל הספקולציות מסביב שחיפשו את ערן, אבל אני לא חושב שבמקרה הזה חיפשו. אני לא נכנס למי צודק או לא, זה לא המקום שלי. כבודו של ערן במקומו מונח, זה ברור שהוא בא ממקום מקצועי וגם יוסי ואלון יודעים את זה ושזו ההכנה שלו. אבל ההחלטה שהתקבלה היא שגם אם זה משהו מקצועי, הוא יצטרך ליישר קו עם כולם וקצת חבל שזה כרגע נגמר ככה. אני מקווה שיום אחד זה ישתנה, כי מגיע לערן סיום ראוי יותר לקריירה שלו בנבחרת".

איתן דותן וסגל הנבחרת (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)איתן דותן וסגל הנבחרת (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)

ספר סיפור מצחיק מהתקופה שלך כדובר.
“יש שניים. הראשון הוא שכשרצו להביא קמע לנבחרת, הלכנו לתוכנית בוקר והייתה התלבטות בין היעל לבין לבין הנחליאלי. מנהלת השיווק התקשרה אליי כמה שעות לפני וסיפרה שאחד האנשים שצריך להיות בתוך הבובה, היה חולה. הייתי צריך להיות בתוך הבובה".

“הסיפור השני קשור ליורו הצעירות בשנה שעברה: היינו בדרך לאחד האימונים וראינו ביערות בסלובקיה את נבחרת אוסטריה לפני המשחק נגדם. אמרתי בצחוק ליילה חוס (המנהל הטכני דאז) שנעקוב אחריהם. הוא עצר את האוטובוס ואמר לי בצחוק שנסתדר בלעדיי ואני אעקוב אחרי האוסטרים. הייתי עם המצלמה הקטנה שלי, נורא פחדתי שיתפסו אותי והתחבאתי בין העצים וההרים. עד שמצאתי מקום טוב, גיליתי שהם עשו אימונים של הקפצות ובכלל לא אימון טקטי".

איך מתארגנים לטורניר כזה גדול כמו המונדיאליטו?
“קודם כל הבאתי איתי בחור בשם אסי קיפר, שעובד באגף הנשים אבל הוא גם צלם סטילס. הבנו שכשאתה הולך לנסיעה כה ארוכה, יש גם את הדרישה המובנת של השחקנים והצוות שיהיה להם תיעוד מהאימונים ומהמשחקים. ויש גם את הדרישה של התקשורת בארץ, שאין פה הרבה צלמים, בטח לא מישראל. אז אנחנו באמת רצינו לתת את הסיקור הטוב ביותר. היו מקרים שנסעתי עם נבחרות לבד, גם בתקופת הקורונה. מתארגנים עם המון המון תוכן שעולה ברשתות החברתיות, מנסים לעזור לכל העיתונאיים שטסו וגם לעיתונאיים המקומיים".

“יש עבודה לא פשוטה מול פיפ"א, שצריך לעמוד מולם בכל מיני דרישות ורעיונות לדבר הזה. אחד הדברים שאני הכי נהנה ממנו הוא שיש פה לא מעט שחקנים שכלל לא התראיינו בעבר. שאני עושה איתם את התהליך הראשוני הזה של עמידה מול מצלמה, מה להגיד ואיך להגיד. יש פה שחקנים שלפני שבועיים לא היו מוכנים לדבר מולי לבד במצלמה כי הם אמרו שהם לא יודעים להתבטא כמו שצריך או שמתרגשים. היום אחרי שבועיים, הם מתחילים להרגיש יותר בנוח. אני מסביר לשחקנים שהיום זה לא מספיק להיות רק שחקן כדורגל, אלא הרבה יותר מזה".

מה הכוונה?
“זו גם תזונה, גם טקטיקה, אבל זה גם לדעת איך לדבר למצלמה. אף שחקן לא יכול להעביר קריירה שלמה ללא להתראיין. וזו אחת המשימות שלי פה: להביא להם את הביטחון, להסביר להם מה להגיד ושיבינו מה נכון ולא נכון להגיד, מבלי להיות קלישאתיים".

שחקני נבחרת ישראל חוגגים (רויטרס)שחקני נבחרת ישראל חוגגים (רויטרס)

וגם להרגיל אותם לחשיפה כה גדולה בעקבות ההצלחה.
“נכון. התפקיד שלי הוא מצד אחד לתת את האוכל לתקשורת, כי כמו שאתה מבין, מה שקורה במשחקים האחרונים בטלפון שלי הוא משהו שעם כל הניסיון שלי בתקשורת, זה לא משהו שהיה קל להתמודד איתו מבחינת המבול התקשורתי. אז מצד אחד אנחנו כן צריכים לתת לתקשורת את הפתיחות כי זה נכון לשני הצדדים, אבל מצד שני כן צריך לשמור בעיקר על השחקנים. ולכן המדיניות שהחלטנו אחרי משחק, היא שהצוות המקצועי שמבין את החשיפה התקשורתית, כן פתוח ועולה בכל מקום".

"לגבי השחקנים היינו צריכים לעשות את זה בצורה קצת יותר ממודרת. כי אם בין המשחק מול יפן לזה מול אוזבקיסטן הייתי מוציא לפי הדרישות של התקשורת, אני באמת חושב שיכול היה להיות שזה היה פוגע מקצועית בשחקנים. אלו חבר’ה בני 19-20 שאם היו מדברים בין שלוש לארבע פעמים ביום, זה כן היה יכול להוציא אותם מפוקוס. אני מודה גם לתקשורת שהבינה את זה ולא התעקשה יותר מדי".

כמה זמן בשנה אתה מחוץ לבית?
“בתקופה שהייתי עם הנבחרת הבוגרת, שזה היה משהו כמו שבע או שמונה שנים, אנחנו מדברים בערך על 60 ימים בשנה. אני יכול להגיד שזה אחד הדברים שהכי קשה לי איתם. אם חוזרים שוב לאחי, אז הוא נפטר כשהילדים שלו היו בני 14 ו-16. אני זוכר שנודע לו שיש לו עוד שבועיים לחיות, הוא היה צריך להודיע את זה לילדים שלו. והוא ביקש ממני שאהיה בשיחה וזה היה רגע שהוא כמו מסרט. אתה נמצא בחדר עם אבא שאומר לילדים שלו שיש לו עוד שבועיים לחיות. אפשר גם להגיד שהוא היה סוג של אבא חד הורי כי הילדים גרו איתו והוא היה גרוש".

“אני זוכר שאחרי שהוא סיפר להם את זה, הם בכו וחיבקו אותו. לא ידעתי מה להגיד ובגלל שהוא היה אבא כל כך מעורב, אמרתי להם שידעו שבחמש עשרה השנים שהם איתו, הוא היה איתם ביותר זמן מאשר שאבא ממוצע נמצא עם ילדיו לכל החיים. איפשהו זה גם שינה אותי כי אני מאוד מעורב עם הילדים שלי. אני מוציא אותם מהגן שלוש או ארבע פעמים בשבוע, מגיע להתאחדות ב-6:30 בבוקר בשביל להספיק לעבוד".

"התקופות הללו מאוד קשות לי. אני חודש מחוץ לבית, הילדים שלי בוכים בכל פעם שהנבחרת מנצחת כמעט, כי הם רוצים שאחזור. זה קשה ומשהו שהציבור פחות מעודכן: זה כמו מילואים לאנשים פה. אנחנו אמנם לא שומרים על המדינה, אבל שומרים על המורל של המדינה. ברמה האישית יש לזה משקל מאוד מאוד גדול. אמרתי גם בפייסבוק ואני לא מתחרט על זה: שמחתי שניצחנו, אבל אם היינו מפסידים הייתה לי מעין הקלה".

אופיר חיים על הקווים (רויטרס)אופיר חיים על הקווים (רויטרס)

שמעתי את זה מעוד כמה אנשים פה בנבחרת.
“בעיקר כאלה עם ילדים קטנים בבית ובעלי משפחות. אם נדבר על אופיר, הילדים שלו גדולים אבל כולם מכירים את הקושי שיש לו בבית. זה מצפון על זה שהאישה נשארת לבד, שהילדים מתגעגעים ושהם קטנים הם לא כ"כ מבינים מה קורה פה ושזה אירוע של פעם בארבעים שנים. אז אני באמת מקווה שבעוד כמה שנים, שהם יבינו את זה, הם יסלחו שנעדרתי לכ"כ הרבה זמן".

בוא נעבור לסרט שעשית, “אירופה זה לא מספיק". מאיפה זה בא?
“עשינו איזושהי הערכות של שבועיים או שלושה לפני שיצאנו לסלובקיה. זו הייתה ישיבה שלי, של שלומי ושל צביקה, מנהל הרשתות החברתיות בהתאחדות. אמרנו שאנחנו הרבה פעמים מראים קטעים דוקומנטריים כמו הנאום של ערן זהבי לפני סקוטלנד וכל מיני דברים כאלה. רצינו לעשות משהו קצת יותר גדול ויצאנו עם אסי קיפר הצלם. ידעתי שאני מתפנה קצת ולא אצטרך לעסוק בצילום תמונות סטילס אלא ביותר וידאו".

“יצאתי עם שתי מצלמות: אחת גדולה ואחת קטנה. לא השתמשתי בגדולה כי זה הרגיש לי קצת לא בנוח לדחוף להם את המצלמה הגדולה. אני זוכר שהגעתי לאימון לפני הטיסה בבית הנבחרות, סגרתי את הדלת והייתי עם השחקנים לבד. אמרתי להם שאני רוצה לעשות סרט כי יצא לי להיות בכל מיני מפגשי נוסטלגיה שההתאחדות ארגנה לכל מיני נבחרות משנות ה-70. ראיתי איך הם צמאים לכל תמונה קטנה וכמה הם מתרפקים על העבר. אמרתי שלחבר’ה הצעירים הללו, מגיע שיהיה משהו קצת יותר מזה בעוד 40 שנים".

ואיך הם קיבלו את זה?
“אמרתי להם שאני פה, שאני לא אצלם או אעשה שום דבר שיגרום להם לרע, שהם יכולים להיות פתוחים איתי ושאם הם ירצו שמשהו לא יהיה, הוא לא יהיה. מצד שני, לא רציתי שהסרט יהיה מלוקק מדי ויראה רק את הדברים הטובים. שאם יש קצת כעס או משהו, שהדבר הזה גם ייצא החוצה".

נבחרת ישראל חוגגת (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)נבחרת ישראל חוגגת (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)

אז בהתחלה זה לא היה סרט שמיועד לצאת החוצה?
“לא, משהו שילך פנימה, שאולי יעלה ביוטיוב שלנו ויהווה אולי כתבת צבע של עשר דקות באחד הערוצים. לא חשבנו שזה יהיה סרט של שעה, אבל ככל שהתקדמנו עם ההצלחה המקצועית והסיפור של אופיר שנפתח כל כך בסרט הזה, הבנו שזה הולך למשהו גדול. גם עכשיו, יצאתי עם מצלמה ואף אחד לא אמר לי לעשות עוד סרט. אבל אמרתי לעצמי למה לא? בוא נצלם הכול ואם באמת תהיה פה הצלחה מקצועית, תהיה לזה דרישה. אני כבר יודע בשלב חצי הגמר, שיש דרישה שזה יהיה בערוץ טלוויזיה".

אז זה בעצם תלוי תוצאה ולא תכנים?
“אני אישית חושב שזה משנה ולא משנה מה התוצאה. כי אם יש את הסיפורים והפתיחות, אז אני בתור אוהד ספורט ואני יודע שיש עוד כמה אנשים כמוני, הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בכל סיטואציה ללא קשר לתוצאות. אבל כמובן שאני מבין שככל שיש יותר באז סביב הנבחרת הזאת וכולם מדברים על זה, גם הרייטינג של הדבר הזה יהיה יותר גדול. ואז אותו ערוץ טלויזיה שמשקיע כסף בלקחת את החומרים ולערוך אותם, בא על שכרו".

מאיפה הניסיון שלך לערוך?
“זה התחיל עוד בתואר בתקשורת כי מאוד אהבתי דוקו. אבל פה, הבאנו חברת הפקה ואת אבידע לבני הבמאי ביחד עם עורך. כמובן שאני המלצתי להם מה כן ומה לא ועבדנו ביחד. אני לא עורך ברמה כזאת, אני כן יכול לערוך דברים מפה. אגב, אני גם עוזר קצת לאופיר במסע הזה עם כל מה שקשור לעניינים מנטליים: כל מה שקשור לסרטוני מוטיבציה, מה להראות ומה לא להראות להם".

השם של הסרט הקודם היה "אירופה זה לא מספיק". אולי הבאת את המזל ועכשיו בגלל זה אנחנו מצליחים גם ברמה העולמית?
“את האמת שהשם לא היה שלי. לא אקח קרדיט על דברים שלא באו ממני. שם לסרט הבא? עוד לא חשבתי, ההישגים יקבעו. “אירופה זה לא מספיק 2” זה נשמע לי שם לא מספיק טוב, צריך לחשוב על משהו אחר. אבל שוב, בוא נחכה כי אני חושב שתהיה השפעה לשלב שאליו נגיע על שם הסרט".

חסר תקדים: התגובות מהעפלה לחצי הגמר
הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה