הפועל ירושלים הרגילה אותנו בשנים האחרונות להצלחות. אחרי שאורי אלון רכש את המועדון ב-2013 יחד עם קבוצת משקיעים שכללה את אייל חומסקי, הקבוצה המריאה לשחקים שלא הגיעה אליהם מעולם בעברה. פחות משנתיים לאחר הרכישה, המועדון האדום שבר את תקרת הזכוכית שלו וזכה באליפות היסטורית שמיצבה אותו בצמרת הכדורסל הישראלי. באותה העת הורגשה תחושת אופוריה קלה ויש הטענו שהפועל ירושלים החלה לנגוס בהגמוניה של מכבי תל אביב ומאיימת על הכס של הכדורסל הישראלי.
אחד הגורמים המרכזיים לנסיקה של הירושלמיים הייתה בהחלטה להסתער על הישראלים הבכירים ביותר בשוק. יותם הלפרין וליאור אליהו נשאו את דגל המהפכה האדומה והיוו את הבסיס הישראלי הטוב בליגה. בשנים האחרונות ההנהלה החליטה לקצץ בעלויות הסגל הישראלי (בין היתר בשל העובדה שבוטל החוק הרוסי) והדבר התבטא תחילה בכמות השחקנים, ואט אט גם באיכותם.
בקיץ האחרון השוק הישראלי הוצף בלא מעט שחקנים מקומיים. גל מקל, יפתח זיו, רומן סורקין, רפי מנקו, שון דאוסון וישראלים בכירים נוספים היו על המדף, אך לא זכו להסתערות מצד הירושלמיים. במקום זאת, האדומים בחרו ללכת על קו יחסית שמרני בגזרה זו והישראלים הבכירים במועדון כיום הם אדם אריאל, איתי שגב, ווילי וורקמן ועמית גרשון. מעבר לעובדה שמהלך זה גרם לפגיעה באיכות הקבוצה, גם נפגעה הזהות של המועדון. כיום השחקנים המקומיים מהווים נדבך שולי בסגל המושתת על איכות הזרים ולכך יש גם השלכות בין היתר לחיבור האוהדים, שמביעים את זעמם ומדירים את רגליהם מהארנה.
יש לציין שהבעיה של הפועל ירושלים מודל 2021/22 איננה רק בסגל הישראלי הדל. בניית הקבוצה בקיץ האחרון הייתה חריגה מאוד ועד שלהי חודש אוגוסט היה חתום בקבוצה זר אחד בלבד (רטין אובאסוהן). התקווה למצוא שחקנים לאחר ליגת הקיץ התבררה כבדייה והסחבת בהשלמת הסגל פגעה אנושות בהכנה לעונה.
בסופו של דבר, המוצר המוגמר התברר כפגום, וניתן היה לצפות זאת מראש. כל הזרים למעט שון קילפטריק ורטין אובאסוהן הם חסרי ניסיון אירופי (ג’יילן אדאמס שיחק שבעה משחקים בצרפת, אך מאזנו העגום (7:0) עם הקבוצה עורר לא מעט ספקות בנוגע ליכולת שלו להתאים את עצמו לכדורסל האירופי).
כאשר אתה מחפש להמר על שחקן, מומלץ לעשות זאת בשום שכל ולעטוף אותו בחבורה מנוסה. כאשר אתה מהמר על ארבעה שחקנים – אנתוני בנט, ת’ון מייקר, ג’יילן אדאמס וקייזר גייטס, אתה משחק רולטה רוסית שממנה ככל הנראה תפגע.
על אף כל המתואר, כמובן שגם אורן עמיאל, שפוטר מתפקידו, לא יצא נקי. ההתנהלות וניהול המשחק שלו שידרו לא מעט לחץ ובמשחק האחרון שלו בתפקיד ניכר כי איבד את האמון של השחקנים. בהפסד 76:65 לסטאל אוסטרוב בליגת האלופות, שהיה גם השלישי מתוך שלושה משחקים, הקבוצה שלו זרקה לא פחות מ-43 שלשות (קלעה 7 בלבד – 16.3%) וספגה בתחילת הרבע המכריע ריצת 18:0 שלא זכתה לתגובה ראויה.
ככל הנראה נקודת השיא הייתה כאשר עמיאל הקפיץ לראשונה את אנתוני בנט לפרקט עמוק בתוך הרבע האחרון ׁ(05:32 דקות לסיום) אחרי שיובש על הספסל כל המשחק והקבוצה שלו הייתה בפיגור 70:52.
זהו זמן מתאים לחזור אחורה בזמן להחלטה של ההנהלה לעזוב בקיץ 2018 את היורוקאפ ולעבור לליגת האלופות. אמנם פערי הרמות אינם משמעותיים בין שני המפעלים, אך היוקרה וכמות המשחקים המובטחת מהווה את ההבדל. כאשר הפועל ירושלים שיחקה ביורוקאפ היא חלמה תמיד להעפיל ליורוליג. חלום זה השתרש בראשם של האוהדים וגרם לחיבור מיוחד המבוסס על מטרת על.
מאז שהאדומים עברו למפעל של פיב”א המותג שנקרא הפועל ירושלים נפגע אנושות ובמקום לכוון לליגה של הגדולים, הם מסתבכים במלחמות מול דרג הביניים וקרובים להדחה שנייה ברציפות כבר בשלב הבתים.
הכתוב הינו טור דעה.