ההודעה על הישארותו של צ'אבי לא הפתיעה אתמול איש. ברגע שנפוצו בימים האחרונים דיווחים על נכונותו של מאמן ברצלונה לחזור בו מהתפטרותו, היה ברור לגמרי שזה בדיוק מה שיקרה. כי הרי זה היה תלוי בו מלכתחילה. המועדון מעולם לא רצה להעזיב אותו, וזה נכון במיוחד אחרי שבמשך 3 חודשים לא הצליחה הנהלת הקטלונים לאתר מחליף ראוי שיסכים לקחת את המושכות בעונה הבאה. כפי שדסקסנו כאן לא פעם מאז הטיל צ'אבי את הפצצה בשלהי ינואר, המשך עבודתו הוא הדבר הרצוי והנכון ביותר מבחינת כל הצדדים.
הסנסציה האמיתית הייתה כאשר צ'אבי הכריז על עזיבתו בתום העונה. זה התרחש במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד הביתי המחפיר לוויאריאל, ועל אף שהמאמן טען כי המהלך הבשיל במשך זמן רב, נדמה היה כי ההצהרה ניתנה בלהט של רגע.
עובדה היא כי השחקנים לא עודכנו מראש, צוותו של צ'אבי לא ידע על מה שהוא הולך לומר, וגם הנשיא ז'ואן לאפורטה קיבל הודעה דקות ספורות לפני שהבשורה הועברה לעולם. היא הייתה אמוציונלית מאוד, גם הסיבות שפירט צ'אבי בסוף ינואר היו רגשיות.
בגדול, צ’אבי חש נבגד. המאמן ציפה כי יוענק לו קרדיט נרחב בעקבות הזכייה באליפות כנגד כל הסיכויים בעונתו המלאה הראשונה בתפקיד, וקיבל במקום זאת רק ביקורת מכל הכיוונים כאשר הקבוצה נקלעה למשבר הראשון. הוא דיבר בעיקר על ההשפעה הפסיכולוגית של העבודה.
"זה קשה מבחינת הבריאות הנפשית. אני בחור חיובי, אבל האנרגיות אוזלות, ובשלב מסוים אתה מגלה שאין סיבה להישאר", הוא טען, וקל להבין אותו. לכל אחד מאיתנו יש סף שבירה מסוים, ואצל צ'אבי הוא נמוך יחסית. הוא היה מופת של שקט נפשי כשחקן, אך כמאמן התנהלותו שונה ב-180 מעלות, והוא לוקח הכל ללב. זה תקף במיוחד למה שהוא תופס כהפגנת חוסר צדק כלפיו.
באמת, איך אפשר להשלים עם אוהדים שהיו מוכנים להלל אותו כשהגיע, ולפתע שינו את גישתם וזלזלו בו כאשר עשה טעויות? האליפות המפתיעה פעלה לרעתו כי היא העלתה את הציפיות לרמה לא שפויה ולא מציאותית, בעוד הוא עדיין מאמן צעיר וחסר ניסיון שזקוק לתקופת למידה. איך אפשר להבליג כאשר ההנהלה נהנית מהפיכתו של צ'אבי לשעיר לעזאזל, ומעודדת הפעלת לחץ ציבורי כלפיו כדי להסיט את תשומת הלב ממחדליה? כשאתה מרגיש בודד במערכה, הכי פשוט להניף דגל לבן, לעזוב בטריקת דלת ולהשתחרר בבת אחת מכל העול.
צ'אבי רצה שהעבודה תהווה עבורו מקור של השראה והנאה, ולא תסכול מתמשך. לכן הוא הבין שזה לא בשבילו. עדיף להיות עם המשפחה, שם הוא תמיד יהיה אהוב ונערץ.
התוצאה המיידית של השחרור הזה הייתה שינוי האווירה סביבו. ההנהלה, בראשות לאפורטה, שינתה את היחס וניסתה לשכנעו להישאר. האוהדים נזכרו עד כמה הוא דמות אהובה, בשר מבשרו של המועדון, וחזרו לתמוך בו. רוב השחקנים הצטערו על בחירתו, לקחו אחריות על המצב, וחלקם אף הודו לו פומבית. מרגשת במיוחד הייתה המחווה של גאבי, שקרע רצועות בברכו בנובמבר – וצ'אבי הפנים לפתע עד הסוף שלא יזכה עוד לעבוד עם החניך איתו היה לו קשר כה עמוק ופורה. אי אפשר להימנע מצביטה בלב כאשר חושבים על זה, ואז הצטרפו לרשימה גם צעירים אחרים.
לאמין ימאל הלך והשתדרג, והיה ברור שהוא ימשיך לנסוק אם צ'אבי ימשיך לעבוד איתו. כשהוא משוחרר מתהיות לגבי עתידו, היה צ'אבי אמיץ לזרוק הישר למים העמוקים גם את הבלם פאו קובארסי, וזה השתלם מאוד. הבלם בן ה-17 גילה יכולת פנומנלית יחסית לגילו, וצ'אבי הבין עד כמה היה מאושר להמשיך ללוות את הקריירה שלו. יש להניח כי בשיחות הפרטיות ביניהם, הביע קובארסי עצמו אכזבה מכך שיהיה לו מאמן חדש בעונה הבאה, מה גם שלא היה לו מושג מי זה יהיה.
ובאמת, מי זה יכול היה להיות? פנטזיות על חזרתו של לואיס אנריקה אינן מציאותיות, שלא לדבר על פפ גווארדיולה. מאמנים ללא עבר בבארסה לא בדיוק מתלהבים להגיע למשרה הבעייתית לנוכח מגבלות התקציב הדרקוניות, והמצב הכלכלי לא צפוי להשתפר בקרוב. מכל השמות שהוזכרו, הביע בעיקר האנזי פליק נכונות עקרונית, אולם הוא עבד עד כה בגרמניה בלבד. לפיכך, אינו מדבר קטלונית או ספרדית, שליטתו באנגלית מוגבלת מאוד, וכך גם הבנתו בכדורגל ספרדי. השיקולים האלה גרמו ללאפורטה ולמנהל הספורטיבי דקו להסס, ושיחות מהותיות עם פליק מעולם לא נפתחו.
בשורה התחתונה, האופציה הממשית היחידה הייתה לקדם את רפא מארקס מקבוצת המילואים. בלם העבר המקסיקני זוכה להערכה גבוהה במועדון, אבל אין לו ניסיון מינימלי בבוגרים. צ'אבי לפחות עבר הרצה כלשהי בקטאר לפני שחזר הביתה – זה לא הרבה, אבל יש לכך תרומה כלשהי. במידת הצורך לא הייתה ברירה אלא להשתמש במארקס, אבל להנהלה, וגם לאוהדים, היה ברור כי צ'אבי עדיף עליו בשלב זה. כך התחזק הקונצנזוס כי לא הייתה אלטרנטיבה טובה למאמן הנוכחי, וכל הקלפים היו אצלו.
צ'אבי הבין זאת היטב, אך במשך שבועות ארוכים המשיך להתעקש כי החלטתו בלתי הפיכה. סביר להניח שהוא האמין בדבריו, כלומר לא שיקר לאחרים אלא דווקא לעצמו. הוא ממש לא רצה לחזור לבור הפסיכולוגי של ינואר, והוא חכם מספיק בכדי לדעת שמשברים גדולים עוד ממתינים לו בעתיד אם ימשיך בכהונתו.
צ'אבי מכיר טוב מכולם את מגבלותיו, וברור לו שאינו מושלם בלשון המעטה. הוא לא עילוי כמו גווארדיולה, וגם לא יהיה. ובכל זאת, למרות החשש הטבעי, הוא פשוט חזר ליהנות מהעבודה מאז הודיע על התפטרותו. זה עבד הפוך על הפוך. לו היה מחליט לשמור את ההודעה עד לסיום העונה, צ'אבי היה סובל ועוזב. ההודעה בינואר גרמה לו להישאר, ועל הדרך גם חיזקה את מעמדו, כי עכשיו כולם יודעים מה הם יכולים לאבד.
צ'אבי יעשה עוד טעויות רבות כמאמן. באופן אירוני למדי, פרסום ההחלטה להישאר הגיעה אחרי הופעתו האיומה במשחק הגומלין מול פאריס סן ז'רמן ברבע גמר ליגת האלופות, אז הגיב באופן שגוי להרחקה של רונאלד אראוחו – הן פסיכולוגית כששידר תבוסתנות ופאניקה, והן טקטית כשבחר להחליף את לאמין ימאל. הוא חייב להשתפר בכל הקשור לניהול לחצים תוך כדי משחקים, לא לפזר האשמות כלפי השופטים ולהתרכז בעיקר במסרים חיוביים לשחקנים ובניהול משחק נבון. למידה רבה עוד לפניו, ואי אפשר להבטיח כי בארסה תהיה טובה יותר בעונה הבאה.
עם זאת, הצעירים ימשיכו להשתפר בהדרכתו, הוא מבין מצוין את ערכי המועדון, וחשוב מכל – הוכח מעבר לכל ספק סביר שהוא האיש הכי נכון לברצלונה בנקודת הזמן הנוכחית. לא אידיאלי, אלא אופטימלי. זה מה יש, ועם זה ינסו הקטלונים להצליח בכל החזיתות בעונה הבאה. האשראי לצ'אבי יהיה גדול יותר בזכות התפטרותו, וכך גם הסבלנות כלפיו. אפשר להירגע ולהתחיל לתכנן את 2024/25 בשקט תעשייתי, עד כמה שהמונח הזה רלוונטי למועדון.