הרבה מתח היה באוויר בדקות בסיום, אחרי ששחקני נבחרת איראן בעטו כדורים רבים לשער, אך החמיצו את הרשת. כשהכדור נכנס פנימה מהבעיטה של רוזבה צ’שמי בתוספת הזמן, הייתה התפרצות של רגשות. 30 אלף איש מתוך ה-40 של אצטדיון אחמד בן עלי, שנקרא “השער למדבר”, קפצו לשמיים. השחקנים קפצו האחד על השני ומהדי טארמי נשכב על הדשא ומירר בבכי.
אחרי השער השני ושריקת הסיום שקבעה ניצחון 0:2 על וויילס, כל אחד מהשחקנים ניגש למאמן קרלוס קיירוש וחיבק אותו באופן אישי. הקפטן של הנבחרת האיראנית באותם הרגעים, קארים אנדריפארד, אפילו נישק את ראשו והניף את ידו למעלה לעבר הקהל, בדיוק כפי שמציגים מתאגרף שניצח קרב קשה. אפילו אוהדי וויילס עמדו ומחאו כפיים. “היה לי קשה בימים האחרונים”, הודה אחר כך מאמן הנבחרת, “אבל אלה היו 90 דקות של הנאה, אהבה ושלום. זה ניצחון שניקה לי את כל המחשבות הרעות מהראש”.
היממה האחרונה הייתה סוערת במיוחד עבור המאמן. זה ככה כבר תקופה, אבל משהו השתנה בשפת הגוף שלו בשבוע האחרון אחרי התבוסה 6:2 שחטף מאנגליה במשחק הראשון. העיתונאים האיראנים תיארו אותו כאדם מבוגר שנאלץ להחזיק פאזל ענק בשתי ידיו מבלי שיתפרק לזמן ממושך. זה חסר סיכוי הרי, אבל קיירוש המשיך לנסות ולאחוז בכל החלקים באוויר, גם אחרי שהוא התפרק לו בידיים.
צפו בטירוף של האיראנים בסיום המשחק24 שעות לפני המשחק, קרלוס קיירוש התייצב כרגיל למסיבת העיתונאים של נבחרתו. במקום לדבר על כדורגל, המערך שאיתו תעלה הנבחרת האיראנית, השחקנים שכשירים לשחק והיכולת על המגרש - פעם אחר פעם השיח איתו עסק בשאלות חוזרות ונשנות על הפוליטיקה והמצב באיראן. זה אכזב אותו ובסיום הוא החליט להגיב.
הפורטוגלי קם מהשולחן וניגש לדבר עם שאימה חליל, עיתונאית ממוצא מצרי-בריטי שעובדת עבור ה-BBC. היא סיקרה רבות את מחאת הנשים במדינה באמצעות נבחרת איראן. אחרי שבמשך דקות ארוכות הוא הגיב בממלכתיות לכל שאלה שלה בנושאים הפוליטיים, כפי שקורה מידי כמה ימים, ברגע אחד מאמן הנבחרת האיראנית בן ה-69 נשבר וניסה להסביר לה איך זה נראה מהצד שלו.
מהדי טראמי, קרלוס קיירוש ורזאין (רדאד ג'בארה)“אני בעד חופש העיתונות ושכולכם תשאלו מה שתרצו, אבל אני מרגיש שהגיע הזמן שגם מאמנים אחרים יישאלו כמוני על נושאים אחרים חוץ מכדורגל”, אמר לה קרלוס קיירוש. “למה את לא שואלת שאלות כאלה גם מאמנים אחרים? למה? זה כבוד עבורי לדבר איתך ולענות לשאלות שלך, אבל עכשיו, אחרי שמסיבת העיתונאים הסתיימה, יש לי שאלה בשבילך. את לא חושבת שזה לא הוגן לשאול רק אותי שאלות כאלה? למה את לא שואלת את המאמנים האחרים, כמו גארת’ סאות’גייט, ‘מה אתם חושבים על כך שארצות הברית ואנגליה עזבו את אפגניסטן והשאירו שם את כל הנשים לבדן?’ למה את זה את לא שואלת?”.
למרות שזו הייתה שיחה שהתקיימה אחרי מסיבת העיתונאים הרשמית ולא הייתה אמורה להתפרסם, האירוע הזה תועד כמובן בטלפונים של הכתבים האחרים, שנותרו בהלם. אחר כך הסבירה העיתונאית כי המאמן לא אהב את השאלה שלה למהדי טרמי, חלוץ הנבחרת, אותו היא שאלה מה יש לו לומר לאוהדים שלו ולאזרחי איראן שמוחים ברחובות. טרמי הרגיש לא בנוח ורק ענה לה כי אין שום לחץ שמופעל על השחקנים לשיר את ההמנון ושהוא לא יכול לשנות שום דבר במדינה כי זה לא תפקידו.
מהדי טארמי (רויטרס)קיירוש לא אהב את זה שהשחקן המוביל שלו נדחק לפינה בעקבות אותה השאלה ולכן פנה לעיתונאית. הוא הסכים איתו שזוהי שאלה לגיטימית, אבל תהה מדוע הוא ושחקני איראן נאלצים להתמודד עם מטר של שאלות פוליטית שכאלה, במקום שידברו על המונדיאל והמשחקים, ומאמנים אחרים לא.
לנבחרת שלו יש בזה חלק כמובן. המחאה של שחקני איראן, שלא שרו את ההמנון במשחק הראשון נגד אנגליה, הייתה אקט יוצא דופן. במדינות מסוימות, זה עלול להצטייר אפילו כמו בגידה בסמלי המדינה שהם מייצגים. במונדיאל הזה, גם מי ששותק מעביר את המסר - או יותר נכון לומר, בעיקר מי ששותק, כפי שעשו האיראנים והגרמנים, כל צד והמחאה שלו.
הפעם, במשחק נגד וויילס, קיירוש סיפר כי פנה לשחקנים שלו רגעים לפני ההתמודדות וביקש מהם לא להכניס את כל מה שקורה מסביב לחדר ההלבשה שלהם אל תוך המגרש. אז הם עמדו על הדשא ושרו את ההמנון, כאשר אוהדי הנבחרת שרקו בוז מהיציע ופרצו בבכי. לראשונה בטורניר הזה השחקנים שלו לא נתנו לפוליטיקה לחדור פנימה ועסקו רק במשחק ובמטרות שלהם, והמסר חלחל גם לקהל שעודד אותם וחגג איתם בסיום.
הספסל של נבחרת איראן בטירוף (רדאד ג'בארה)קיירוש מגבה את שחקניו פעם אחר פעם באצילות נפש, אבל נדמה שהלחץ מסביב התחיל להשפיע גם עליו. המשטר האיראני השתגע מהתוצאה במשחק הראשון ומהמחאות של שחקניו שם, אך לכולם היה ברור כי הוא לא מסוגל לעשות להם כלום כל עוד הם על אדמת קטאר ויש אהדה גדולה סביב הנבחרת, הרי שזה יהיה דלק למחאות רחבות יותר במדינה. אלא שכעת מתברר כי גם האוהדים באו בטענות לשחקנים רגע לפני משחק הפתיחה. הם דרשו מהם למחות ולהתבטא יותר נגד השלטון.
לפני המשחק נגד וויילס קיירוש אמר: “אתם לא יודעים מה הילדים האלה עוברים בימים האחרונים רק בגלל שהם רוצים לשחק כדורגל. לא משנה מה הם אומרים ולא משנה מה הם עושים - הם רוצים להרוג אותם. מישהו מוכן לדמיין שבשלב מסוים בחייו, שלא משנה מה אתה אומר, חושב או עושה, אתה מת? יש להם שאיפה אחת והיא לשחק עבור העם שלהם. היו הסחות דעת לפני התבוסה לאנגליה, הם לא נמצאים בסביבה הכי אופטימלית שיש כי הם מתמודדים עם בעיות במדינה שלהם, אבל אני גאה בהם על מה שהם עושים”.
הספסל של נבחרת איראן בטירוף (רדאד ג'בארה)למשחק מול הוולשים קרלוס קיירוש הגיע כבר מותש. במקום להתעסק בכדורגל, הוא היה נתון ללחץ גדול מהתקשורת, הקהל והשחקנים. נראה כי המתח הגדול ששרר בנבחרת הגיע גם לאיש שניסה להחזיק את הפאזל. וראו איזה פלא, הוא הצליח כנגד כל הסיכויים והביא ניצחון שמשאיר את החלום להעפיל לשמינית הגמר עדיין בחיים.
איראן נקלעה לבית הכי מערבי שיש במונדיאל הזה, עם אנגליה, וויילס וארצות הברית. נגד האמריקאים היא תתמודד במשחק האחרון של שלב הבתים, שיהיה גם המשחק הכי טעון פוליטית, ולכן הניצחון הזה נתן קצת שקט לנבחרת שלו. יש לו כמה רגעים של נחת, לפני הלחץ והשאלות הפוליטיות שיגיעו לפני המשחק הבא. האיראנים מנסים להיאחז במה שאפשר. אם אחרי המשחק מול אנגליה התחושה במחנה שלהם הייתה שהם רק רוצים לסיים כבר את הטורניר הזה וללכת הביתה, עכשיו הם רוצים להמשיך ולשמוח בתקופה קשה. ואין כמו הכדורגל כדי לשנות את מצב הרוח של עם שלם. בסוף, אחרי ששמר עליהם בימים האחרונות, היו אלה השחקנים שלו שהניפו אותו באוויר.
שחקני איראן מניפים את קרלוס קיירוש (רדאד ג'בארה)