דן גלזר שחקן העונה, גולסה וכהן מיד אחריו

מכבי תל אביב השלימה זכייה נוספת באליפות והשלימה מבחינתה את הזכייה החמישית תחת מיץ’ גולדהאר. השינוי של הבעלים הקנדי שוב הוכיח את עצמו עם קבוצה בצלמו ובדמותו של האיש על הקווים, ולדימיר איביץ’. לכבוד התואר – ONE החליט לחלק את ציוני העונה הזו לשחקנים הצהובים כאשר היה כלל אחד פשוט, הציונים ניתנים רק למי ששותפו לפחות בשליש ממשחקי הקבוצה בליגת העל. אז מי היה מעל כולם? מתחילים.

שוער: האלמוני שרשם עונה היסטורית

דניאל טננבאום (33 משחקים, 3,201 דקות) – 8.5: מה אפשר להגיד על שוער שסגר סיבוב שלם בלי להוציא כדור מהרשת? היו רגעים ארוכים מאוד העונה שהיה נראה שהברזילאי-יהודי, חייל בקרייה, מגיע למשחקים רק כדי לשים אצבע ולהמשיך הלאה ביום שלו. הקבוצות כמעט ולא הגיעו לאזור הרחבה וכאשר כבר שיחררו איזו בעיטה או שתיים, אם הן הלכו למסגרת, הוא היה שם.

טננבאום קיבל את המקום אחרי הפציעה של אנדראס יאניוטיס, המאכזב הגדול של הקיץ, ומהר מאוד הוכיח שכלל לא היה צריך להביא את היווני. הברזילאי שבר את שיא המשחקים הרצופים ללא ספיגה, רשם רצפים ארוכים של דקות עם רשת נקייה שהעניקו לו שיא עולמי ושיאים ישראליים ואל הפלייאוף הוא נכנס עם מספר חד ספרתי של ספיגות – 7, ש-3 מהן התרחשו במשחק אחד, ב-3:4 על מכבי חיפה. דווקא בפלייאוף, פתאום התגלה עוד צד של השוער שהוכיח שהוא לא רק תוצר של הגנה חזקה, הוא פשוט שוער טוב.

הגנה: אי אפשר היה לחדור אותה

אנדרה ז’ראלדש (31 משחקים, 2,896 דקות) – 8: אוהדי מכבי תל אביב היו בסוג של פאניקה בקיץ ואפשר היה להבין אותם. הסחבת מול אלי דסה לא תרמה לאף צד. ההטסה התמוהה של דור אלו למחנה האימונים, הפכה לבדיחה. ואז, כך פתאום, נחת בישראל המגן הפורטוגלי וכשהצהובים חוגגים אליפות יש לו ללא ספק קרדיט רב כמי שהשכיח את המגן הימני שעבר לוויטסה ארנהם וגם כמי שהפך את המכונה ההגנתית המשומנת של איביץ’ לטובה הרבה יותר.

איתן טיבי (27 משחקים, 2,531 דקות) – 8: איזה סיפור. מקצה הספסל בעונה שעברה, מסוג של “נידוי” מקצועי אחרי הפנדל שעלה למכבי ת”א במקום בשלב הבתים של הליגה האירופית, אל ההרכב הראשון בליגה וחזרה לכושר שהכתיר אותו לפני מספר עונות כבלם הישראלי הטוב ביותר. העונה טיבי בהחלט חזר להיות כזה. אי אפשר היה לעבור אותו, החלוצים לא הבינו מה קורה כאשר הוא הקדים אותו לכל כדור וגם גבר עליהם בכל ספרינט. טיבי נתן עונה פשוט גדולה, וחתם עם גול במספרת במשחק האליפות.

איתן טיבי נוגח. הקדים את כל החלוצים (רדאד ג

ז’איר אמאדור (32 משחקים, 2,935 דקות)– 8.5: אוהדי מכבי ת”א טענו במשך כמה עונות שהרכש הטוב ביותר שעשה ג’ורדי קרויף להגנה היה קרלוס גארסיה. הבלם הספרדי היה מנהיג החלק האחורי, זה ששדרג כל מי שסביבו, ואז הגיע לו הבלם הפורטוגלי\ספרדי וכמו טיבי, אחרי עונה של ייבוש ממושך על הספסל וצפייה בשחר פיבן ושרן ייני מביאים אליפות, קיבל את המושכות בתחילת העונה ולא הביט לאחור. אמאדור נראה בכל משחק פשוט גדול על הליגה ולצד טיבי זה כבר היה לא כוחות.

אנריק סבוריט (31 משחקים, 2,943 דקות) – 8: כמו ז’ראלדש, תרם שלושה בישולים, אך צריך להגיד שבחלקים גדולים של העונה היה יותר כמו בלם שלישי במערך של איביץ’. כאשר שהוא קיבל את השחרור לצאת יותר קדימה, הוא גם התחיל לתרום להתקפות והוסיף מספרים, אבל שחקני ההגנה של מכבי ת”א העונה זוכים לכל הקרדיט על היותם אלה שמרכיבים את הגנת הברזל של הכדורגל הישראלי.

שחר פיבן (11 משחקים, 568 דקות) – 6.5: כשהוא קיבל את ההזדמנויות שלו בעיקר בסיום העונה, הראה שוב שיש לו את היכולות שהופכות אותו לבלם לגיטימי בסגל של האלופה. הוסיף גם שער על השם שלו מול הפועל חיפה אבל נראה שככל שעובר הזמן, הוא גם הולך ומוסיף לעצמו עוד ועוד תכונות פיזיות שעם הזמן, הוא יקצור עליהן את הפירות.

לא קיבלו ציון (שותפו ב-9 משחקים ומטה בליגת העל): אנדראס יאניוטיס, שרן ייני, אופיר דוידזאדה, מאור קנדיל.

קישור: גלזר וגולסה מעל כולם

דן גלזר (31 משחקים, 2,915 דקות) – 9: המצטיין של מכבי ת”א העונה. מספיק להביט על המשחקים בהם הוא לא שיחק העונה כדי להבין בדיוק כמה מספר 6 של הצהובים הוא דמות המפתח. הדחה מול אום אל פאחם בגביע, תיקו מול הפועל חיפה ותיקו מול בית”ר ירושלים. בשאר, ברוב המקרים, היא פשוט ניצחה, אבל העליונות שלו באה לידי ביטוי בעיקר במפגשים הישירים מול מי שנלחמה עם הצהובים על התואר עד הפלייאוף – מכבי חיפה. זה פשוט היה נוקאאוט מוחץ בכל פעם והוכחה כי זהו הקשר האחורי הטוב בישראל.

דור פרץ חוגג עם יונתן כהן ודן גלזר (רדאד ג

דור מיכה (28 משחקים, 1,808 דקות) – 5: לא העונה שדור מיכה ירצה לזכור. מהשיא של היותו שחקן העונה שעברה, מספר 15 לא הצליח לשחזר את היכולת שלו. הוא דווקא נכנס חזק לעניינים עם שני שערים במחזורי הפתיחה, אך הבישולים לא היו שם. יש יגידו כי ההתקפה הייתה פחות מלוטשת, כי לא היה לו את אלירן עטר שהתיאום ביניהם בעונה שעברה סיפק הרבה שערים ומהלכי כדורגל יפים, אבל גם צריך להיות אמיתיים ולציין שבהרבה מקרים זה פשוט לא היה נראה זה. הדברים לא זרמו בצורה חלקה למיכה, שיצטרך להחליט כעת האם הוא מיצה את עצמו במכבי ת”א וינסה לתת לעצמו הזדמנות בליגה אחרת.

אבי ריקן (25 משחקים, 1,371 דקות) – 7: אחד המנהיגים במכבי ת”א. שקט בחוץ, רועש על המגרש. ריקן נתן את שלו וייזכר בעונה הזו לא מעט בזכות ההופעות שלו במשחקים הגדולים. השערים שלו שנתנו את האות בדרבים הראשון והשלישי, השער המצוין שפתח את החגיגה ב-3:4 על מכבי חיפה, המלחמה הטקטית שלו עבור איביץ’ וגם קבלת העובדה שבלא מעט משחקים עלה מהספסל, ואף אחד לא שמע על כך ציוץ.

אייל גולסה (28 משחקים, 2,060 דקות) – 8.5: עונה נהדרת של הקשר, שהפך ללא ספק ל-50:50 הטוב ביותר שהיה לצהובים מאז מהראן ראדי. בולדוזר במרכז המגרש, אך גם יודע את העבודה בצד הקדמי, עם משחקי המסירות הקצרות שלו עם מיכה, אצילי, כהן ושכטר, היכולת שלו לפתוח ולרווח את המשחק דרך ההצטרפויות להתקפה מהקו השני, ולצד כל אלה ידע למצוא את הרשת ולספק כמה שערים גדולים. שניים מהם מול מכבי חיפה, אחד בלתי נשכח בדרבי, בקיצור – הזוי שהוא עוד לא חתום על חוזה חדש.

דור פרץ (12 משחקים, 800 דקות) – 5.5: נכנס בקושי מבחינת מכסת המשחקים שלו. פתח את העונה בצורה לא טובה כמו בעונה שעברה ואז נפצע. פרץ היה אשתקד מועמד ראוי ביותר לתואר שחקן העונה של הצהובים, אך העונה התחלה קצת צולעת, אולי בשל האכזבה בקיץ מכך שלא התאפשר לו להשתדרג לליגה גדולה יותר, בתוספת הפציעה הקשה בנבחרת, מן הסתם פגעו בתפוקה שהוא יכול היה לספק. אולם, כשחזר, היה אפשר לראות שמדובר באחד הקשרים הטובים בכדורגל הישראלי.

שחקני מכבי ת"א חוגגים עם דור פרץ (רדאד ג

לא קיבלו ציון: אורוש ניקוליץ’, רוסלן ברסקי

התקפה: מלכי הבעיטות החופשיות

עומר אצילי (21 משחקים, 1,544 דקות) – 8: בהתחשב בזה שהוא החל את העונה אחרי כולם בעקבות הפציעה שעבר, מספר 7 נכנס היטב לעניינים ומהר מאוד גם המספרים הגיעו. הוא הפך לבאנקר של איביץ’ בהרכב עד הפלייאוף ובצדק גמור. זה לא רק הכדורים החופשיים המסוכנים, השערים והבישולים, זה גם משחק הלחץ הטקטי המשובח שלו, זה שהפך את מכבי ת”א מקבוצה טובה לקבוצה טובה הרבה יותר. כעת זה הזמן שלו להחליט האם הגיע הרגע לנסות שוב את מזלו באירופה.

יונתן כהן (30 משחקים, 2,438 דקות) – 8.5: עם דאבל-דאבל של שערים ובישולים, שער הניצחון הבלתי נשכח על מכבי חיפה ועוד כמה משחקים נוספים שהוא הכריע בעצמו, שחקן הכנף הפך ללא ספק לאחד מכוכבי הליגה העונה. יחד עם זאת, כל הזמן נותרת התחושה שכהן יכול להפיק מעצמו הרבה יותר. בין אם בעמדה מעט שונה או בין אם ישמור על יותר יציבות בין המשחקים. בכל מקרה, התחושה הנוספת היא שהוא לא יהיה כאן בעונה הבאה.

שחר פיבן, אבי ריקן ויונתן כהן חוגגים (רדאד ג

צ’יקו אופואדו (21 משחקים, 1,237 דקות) – 7.5: אם לא הפציעה שלו, ייתכן כי הניגרי היה מקבל ציון גבוה עוד יותר. סביר להניח שהיה תורם את שעריו גם בפלייאוף, אבל הפציעה בדרבי סיימה את דרכו של השחקן במכבי ת”א. כשכבר החלים, מגפת הקורונה מנעה ממנו לשוב לישראל. ועדיין, נראה שבדיוק כמו כהן שמעליו, יש תחושה שאופואדו יכול היה לתת עוד הרבה יותר מעצמו. שחקן שהכוח והמהירות שלו מספיקים בהחלט לליגה הזו, אך יציבות, לא תמיד הייתה שם.

איתי שכטר (29 משחקים, 1,352 דקות) – 7: החלוץ הישראלי הוותיק היה נראה בלא מעט משחקים כמו המוח מאחורי משחק ההתקפה של הצהובים, והיו לא מעט מקרים בהם הוא לא פתח, שהכנסה שלו אל הדשא פשוט הייתה הכרחית כדי לשחרר קצת משהו בחלק הקדמי. שכטר תרם את שעריו, בישל מעט, אך הוסיף המון ניסיון ומנהיגות והצליח לייצר את האיזון בהתקפה הצהובה שמשופעת בכישרונות אך הייתה חייבת גם שחקן כמוהו כדי להצליח באמת.

מתן חוזז (11 משחקים, 610 דקות) – 6: התחלה חלומית לפלייאוף העליון עם שערים חשובים מול הפועל חיפה ומכבי חיפה, הסתיימה עם פציעה נגד בית”ר ירושלים שמנעה ממנו לבטח להוסיף עוד מספרים על שמו וגם ציון גבוה יותר. יחד עם זאת, חוזז ללא ספק השאיר טעם של עוד לקראת העונה הבאה. ההחלטה להישאר במכבי ולהילחם על מקומו, נראית ככזו שעוד תשתלם לו.

איילון אלמוג (18 משחקים, 647 דקות) – 6.5: מרבית ההופעות שלו היו כמחליף, לעיתים לדקות בודדות, ועדיין הוא הצליח להיות מעורב בשערים ובישולים. הוא כבש שער ניצחון על מכבי נתניה בפעם הראשונה בקריירה בה פתח כחלוץ מרכזי בעת של פציעות, ובפלייאוף נכנס כמחליף בדרבי והצליח לבשל ואף לכבוש את השני. העתיד שלו ללא ספק ורוד.

לא קיבלו ציון: ניק בלקמן, ארון שוינפלד, אלירן עטר

מאמן: השלים שתי אליפויות רצופות, עכשיו השאלה אם ימשיך

ולדימיר איביץ’ – 9: מכבי ת”א היא כאמור, ולדימיר איביץ’ לטובה ולטובה. ההצלחה שלו בליגת העל מגיעה עם מספרים בלתי הגיוניים. הוא הפך, יש יגידו, סגל שתחת מאמן אחר היה מוציא הרבה פחות, לכזה שדרס פה את הקבוצות במשך שתי עונות. לעיתים, היה נראה שמכבי ת”א עושה את זה בלי להתאמץ בכלל. מגיע לו קרדיט נוסף על הדרך בה החזיר את מכבי ת”א מהפגרה ובזמן שבסיבוב הראשון של הפלייאוף הקבוצות התקשו בכלל לצבור ניצחונות, הצהובים עשו 11 מ-15 והבטיחו אליפות נוספת. לפני חודשיים היה נראה שהוא בדרך החוצה כדי להתקדם בקריירה, אולם הדברים השתנו מעט באחרונה ומכבי מנסה בכוח להשאירו לעונה נוספת.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה