גם לנשים יש מקום בענף ספורט גברי. קרן בכר־קנפו, נשואה פלוס שתיים, היא אחת המאמנות הבודדות, שאפשר לספור אותן על כף יד אחת, המחזיקות בתואר 'מאמנת קבוצת גברים' בישראל. 17 שנים היא בתחום. נכון, ומבלי לפגוע במעמד, מדובר בקבוצות הנוער של מכבי צור שלום. סיפורה של בכר־קנפו החל עוד במכבי חיפה, שם הייתה כדורגלנית מן המניין, עד שהתאהבה בתחום האימון.
לקרן יש אחות תאומה, ענבל, שגם היא מאמנת היום, כשהיא עומדת על הקווים במכבי חיפה נהלל. "עשיתי כברת דרך שיש לה בעיניי משמעות רבה. הוספתי מבחינתי את הפן הרגשי לצד החיבור לשחקנים הללו בלי כל האגו מסביב", מספרת בגאווה בכר־קנפו ל-ONE.
12 שנים היא במכבי צור שלום. עד לפני שבועיים הייתה לאחת המאמנות הבודדות על הקווים בקבוצות נוער בארץ בעולם הגברי. בכר־קנפו אימנה את מכבי צור שלום, המשחקת בליגה לאומית לנוער צפון. "זה הבית השני שלי. אני מאוד אוהב ומעריכה את המועדון הזה וכל שהעניק לי”, היא מספרת. “אני עדיין חלק מהמועדון ותורמת לו רבות מהידע המקצועי שלי. אני חושבת שזו הייתה תקופה מדהימה מבחינתי להיות מאמנת של קבוצת נוער. זה שונה מלאמן נערים וילדים, משם התחלתי. לא עשו לי הנחות לרגע. לאור אילוצים, החלטתי שנכון לכרגע אני מפסיקה לאמן ומחכה לעונה הבאה בקוצר רוח. בתוך כך, כפי שאמרתי, אני ממשיכה להיות לצד החניכים הצעירים וכחלק מהמועדון הזה".
בכר־קנפו מציינת שלהיות אישה בתוך ענף ספורט, אולי הכי גברי שיש בארץ ובכלל, זה לא פשוט ולפעמים כמעט בלתי אפשרי. "הכדורגל הישראלי רוצה לראות גבר על הקווים. כך היה וכך, לצערי, יהיה. קשה לנו הנשים להתברג. גם כשאת מתברגת, את חווה רגעים לא נעימים של אגו גברי והרמת גבה. אנחנו מעטות בתחום. בתחום גברי כל כך. למה לא רוצים אותנו, הנשים? כי גברים מפחדים. זה למה. זו תחושתי. לא כל אישה יכולה הייתה לשרוד בעולם כזה. לא מעט אגו טמון במקצוע ולא מעט מאבקים יש בו. בשורה התחתונה, אני מביאה את האני מאמין שלי, שזה בעצם להביא את האינטיליגנציה הרגשית שלי לכר הדשא, גם עם השחקנים וגם עם כל יתר האנשים במועדון. בפחות כוחניות ובפחות אגו, אפשר להרוויח יותר. הענף הזה צמא לנשים כמותי וכמו בודדות אחרות שיש".
האידיאל, מבחינת בכר־קנפו, הוא גבר לצד אישה על הקווים. "הנוער, הנערים או הילדים לא בהכרח מקשיבים יותר לאישה על הקווים, בגלל שהיא אישה. לא נכון להגדיר את זה ככה. אבל אני כן חושבת שצריך להעמיד על הקו גם גבר וגם אישה. לשלב את שני הצדדים ולתת לחניכים הצעירים את המעטפת הזו. שיחוו את החוזק והעוצמות שיש לגבר, לצד האינטיליגנציה הרגשית והחוסן המנטלי שמביאה אישה – יחד יכולים הם להשתלב יופי. מבחינה מקצועית, אני חושבת שאני לא נופלת מאף גבר שמאמן נוער. אני יודעת טוב מאוד מה אני שווה, אחרי כל כך הרבה שנים של אימון. אבל לצערי אני עדיין נבחנת על כל דבר קטן בכדי להצליח מכל מאמן אחר. בגלל שאני אישה, מסתכלים עליי בזכוכית מגדלת ובעשר עיניים, מה שלא תראה על מאמן אחר שהוא גבר".
קודם כל, לטענת בכר־קנפו, בודקים מה האישה הזו עושה על כר הדשא. האם היא בכלל יודעת כדורגל? רק אח"כ, כשנופל האסימון, מתחילים לקבל זאת. "זה תהליך ארוך ולעיתים אף מייגע”, היא ממשיכה. “גברים לא מבינים מה את חווה בתור אישה, כמאמנת, במקום שרבים ישאלו אותי מה את מחפשת שם, למה את צריכה את זה וכדומה. להיפך, אני מאוד אוהבת את זה ואני באה בשביל זה. השנתיים האחרונות, לצורך העניין, עם קבוצת הנוער של מכבי צור שלום הייתה נפלאה. אני חושבת שהתחברנו רגשית ועשינו דברים נפלאים ביחד. אף אחד לא חשב לשאול מה היא עושה על הקווים ולמה דווקא היא. זה היה טבעי לחלוטין. אני חושבת שזו הקבוצה הכי מרגשת שהייתי בה ואני שמחה על כך".
בניגוד להרבה מאוד מאמנים, בכר־קנפו עברה את כל השלבים בדרך בכדי להיות מי שהיא היום. "לא פסחו עליי ולו על שנתון אחד. את מתחילה בבית הספור לכדורגל. קודם כל בטרומיים ומשם עולה מדרגות. ילדים א', ילדים ב', ילדים ג', נערים ועד לנוער. זה תהליך בריא ונכון שאין הרבה מאמנים שעברו אותו. אני גאה בתהליך הזה שיצא לי לחוות בקבוצות שונות והרבה כאן – במכבי צור שלום, שהיא קבוצה שנכנסה לי ללב. זה הבית השני שלי, כפי שאמרתי. אני יודעת שיש בי המון כוח, אמביציה ונחישות להמשיך הלאה. לא ארים ידיים, לא בקרוב ולא בעתיד. אני שווה, בדיוק כמו גברים".
איך קיבלו אותך ההורים, כמאמנת נוער?
"בשנה הראשונה הם הרימו גבה. התחלתי עם החניכים הללו מנערים א' ואז עלינו ליגה. יש שחקנים שאני כבר שלוש-ארבע שנים מאמנת אותם. אחרי שנה, שלחו לי פרחים הביתה. אני חושבת שזה אומר הכל על מה הם חושבים עליי היום לעומת מה שהיה בהתחלה".
רגע השיא שלך?
"אני חושבת שלהגיע עם קבוצת נערים ב' מכבי צור שלום לחצי הגמר במאבקים דרך ההתאחדות זו הייתה ההרגשה הכי טובה שחוויתי כמאמנת. הגענו לשמינית הגמר ברמת אליהו, לפנדלים. אחרי שוויון בחמש הבעיטות הראשונות, השופט החליט שחמשת הבועטים הראשונים שבעטו – יבעטו בשנית. אחרי ויכוחים עם השופט, שבקשתו אינה נכונה בהתאם לתקנוני ההתאחדות, הגעתי לבית הדין העליון וערעורים ודחיות עד שבסופו של דבר, בתקדים ראשון בארץ, התקיים לו משחק חוזר בו ניצחנו ועלינו לרבע הגמר ומשם לחצי הגמר. בסוף, הגיע הפסד בפנדלים, אבל התחושה שעשיתי את הדבר הנכון היא החשובה והאמיצה בעיניי".
רגע המבוכה שלך?
"ואו, קשה לשלוף ככה ברגע. אבל אני יכולה להגיד שרגע מבוכה יכול להיות עם גברים שנמצאים סביבי בסיטואציות של אגו. קצת קשה לי עם זה. קשה לי להיות במקום שהוא מונע מאגו. היו לי לא מעט מקרים כאלה. אני חושבת שלהגיע למקום הזה, לשחקנים הללו ולעולם הזה הוא ממקום אחר".
כדורגל הנשים בארץ יכול להתפתח ולהתקדם לרמות הגבוהות?
"בוודאי. לראייה לכך, יש לנו כבר בנות שמשחקות בחו"ל. זה מה שירים כאן את כדורגל הנשים בעיניי. ככל שמדינת ישראל תדע להוציא יותר ויותר נערות לחו"ל, זה יפתח את הנבחרת הלאומית ויביא אותנו לרמה גבוהה כמו בחו"ל. נכון, התקציבים לכדורגל הנשים עדיין נמוך מענפי ספורט אחרים בארץ, אבל אני מאמינה שבשנים הקרובות הלך הרוח ישתנה. כבר היום יש מאמצים כבירים להגדיל ולפתח ולקדם".
המחשבות על העתיד רצות. היא מתלבטת בין נוער לבוגרים, אלא שלבוגרים, יהיה הרבה יותר קשה להגיע לשם. "נוער הגשמתי את החלום הזה. לאמן קבוצה של חבר'ה שרגע מגיוס לצה"ל, הם בוגרים כבר ברוחם. מה שכן, וזה יהיה הרבה יותר קשה, זה לעמוד על הקווים בקבוצת בוגרים. אין נשים כאלו בארץ. אני רוצה להיות הראשונה שמצליחה לשבור את תקרת הזכוכית הזו ויחד איתי, לקחת את אחותי התאומה, ענבל, שגם היא מאמנת קבוצת בנים. אם נשים את הדברים על השולחן, כל שאגיד כאן הוא לא מציאותי. אז כל מנהל קבוצה שירצה לתת לי את הבמה, ויהיה לו האומץ לקרוא לי, אני שם. זה לא שאני חדשה בתחום. יש לי מספיק מה לתרום ולהוכיח. זה אבסורדי להציג את הדברים כך. אני לא יכולה להגיד לאן אני רוצה להגיע בעולם הזה. כי זה קשה".