נעמי קולודני בת ה-41 הגיעה לפני יותר משנה למכבי רמת גן כעוזרת המאמן של שמוליק ברנר. היא הספיקה לעלות ליגה עם הקבוצה ו”לזכות” בתואר עוזרת המאמן הראשונה בליגת העל לגברים.
ניפוץ תקרות זכוכית זה לא משהו זר לקולודני, כאשר לפני רמת גן, היא מונתה לעוזרת מאמן מכבי אשדוד ולאחר מכן אף למאמנת מכבי אשדוד. האישה הראשונה שעושה זאת בליגה הלאומית לגברים. אחרי עונה מופלאה עד כה עם מכבי רמת גן, שכוללת מקום שלישי בליגה, שוחחנו עם קולודני לראיון מרתק ומעורר השראה בו דיברנו עמה על רמת גן, שמוליק ברנר, סטיגמות שניפצה, החלום וטיפים לילדות צעירות.
“תשפטו אותי לפי המקצוענות שלי, לא לפי המין שלי”
איך הגעת לרמת גן?
”בשנה שעברה, כשברמת גן עשו את חילופי המאמנים, שמוליק ברנר הביא אותי איתו. מאוד פשוט, הרים טלפון ודיברנו. אנחנו מכירים מקודם. לא עבדנו ביחד, אבל בשנה באשדוד יצא לי לדבר איתו לא מעט ולהיעזר בו וכשהוא הגיע לרמת גן, הוא הביא אותי איתו”.
היו לך הצעות אחרות לפני רמת גן?
”הייתי אמורה להיות עוזרת מאמן בקולג' של טיפאני ג'קסון ז״ל. עברתי שם כל מה שצריך לעבור, וכבר התחלנו לדבר. התחלתי לאסוף את כל המסמכים הדרושים בשביל ויזת עבודה, אבל אז חזר הסרטן של טיפאני והיא נפטרה. חוץ מהסטירה העצומה של לאבד חברה קרובה, גם איבדתי את איפה שהייתי אמורה לעבוד. אני אומרת ‘לעבוד’, אבל זה יותר גדול מלעבוד. תמיד החלום היה להגיע לארה״ב ואז מצאתי את עצמי בלי כלום. אז לקחתי איזושהי הפסקה להתאושש מכל העניין הזה, ואחרי כמה חודשים טובים הגיע הטלפון משמוליק ברגע שהוא קיבל את רמת גן בחזרה”.
איך מערכת היחסים בינך לבין שמוליק עובדת?
”זה עובד כל כך רגיל. יש לפעמים דברים שהם נורא רגילים שמאוד קשה להסביר אותם, אבל זה הכי רגיל בעולם. הדבר היחידי שיש איתו מן הסתם בעיה זה שאני לא אכנס לחדר הלבשה. גם כשאנחנו נכנסים אחרי משחק, אני אבקש שמישהו יברר שכולם לבושים, אבל את זה גם עשיתי כשהייתי מאמנת בנשים, אז מבחינתי זה נורא רגיל. יש מאמן ויש עוזר מאמן, זה לא משנה שהוא גבר ואני אישה, ואנחנו כדורסל גברים או הפוך. אם זה היה כדורסל נשים, זה מבחינתי אותה עבודה ואותה התנהלות. התמזל מזלי גם ששמוליק זה מישהו שאני מאוד נהנית ואוהבת לעבוד איתו, אז זה בלי קשר לאיזה כדורסל אנחנו מאמנים.
ברגע שקיבלת את השיחה משמוליק, האם היה איזה רגע של חשש או פחד?
“אני קודם כל באמת חושבת שאין שום רע באיזשהו חשש או פחד. היום בהסתכלות אחורה, אז כבר כמה ימים לפני השיחה עם שמוליק, פתאום הרגשתי עם עצמי שאני מוכנה שמשהו יקרה. עד אז הייתי ברמה שאני לא מוכנה לשמוע כלום מכדורסל. כמה ימים לפני אמרתי לעצמי- ‘די, עברתי את השלב של האבל, גם על חברה טובה וגם על העבודה שזה היה אחד החלומות’. ואז התחיל רצון לחזור למשהו. לא היה חשש או פחד, אבל כן היה חוסר ודאות כי לא עבדתי עם שמוליק. פה בליגת העל היה איזה רגע של השדים האלה שקופצים. האם אני מספיק טובה? אבל בסדר, אני אמצא דרך להסתדר, אני אעבוד מאוד קשה, אני אשאל, אני אראה, אני אתייעץ. ליגת העל זה חתיכת אתגר, אבל Bring it on.
איך השחקנים חווים אותך?
”אני חושבת שהם חווים אותי בצורה שונה מעצם היותי עוזרת מאמן. יש הבדל בין להיות מאמן ראשי או מאמנת ראשית ועוזר או עוזרת. אני לא רואה איזושהי הסתכלות אחרת. מן הסתם יש רגעים שמרגישים אותי יותר ויש רגעים שמרגישים אותי פחות. זה גם דינמיקת עבודה של שמוליק ושלי וגם בתוך הקבוצה. זו שאלה שאולי צריך לשאול אותם בסוף העונה. יש שחקנים שמהר מאוד התחברנו, יש כאלה שלקח איתם יותר זמן, ויש גם שחקנים שלא בדיוק התחברנו. אם זה בגלל שאני אישה או בגלל שלא היה את החיבור הזה, זה מה שיש ואני לא עסוקה בלחשוב על זה”.
מה המטרות של רמת גן העונה?
”אנחנו כן רוצים פלייאוף עליון ולהיות בסוף במיקום שייתן לנו אירופה בשנה הבאה, אבל אני חושבת שבגדול אנחנו פשוט רוצים להמשיך להשתפר ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים. אם נצליח לעשות את זה, שאר הדברים כבר ייפלו למקומות הנכונים ולאן שאנחנו רוצים. המטרה הגדולה היא פלייאוף עליון ואירופה שנה הבאה”.
ברגע שהתמנית לעוזרת מאמן, הרגשת שניפצת תקרות זכוכית וסטיגמות או שבוחנים אותך יותר מאשר גברים?
”אז קודם כל אני חושבת שחשוב לנפץ גם תקרות זכוכית וגם כל מיני סטיגמות. אני חושבת שבסופו של דבר צריך לשפוט אותי לפי מי שאני ובלי קשר אם אני אישה בכדורסל גברים. תשפטו אותי לפי המקצוענות שלי, לפי העבודה שלי. אבל אני לא הרגשתי שונה גם באשדוד. אם פרשנים אחרים דיברו, או אם אנשים אחרים דיברו, אני אף פעם לא נתתי לזה טיפת תשומת לב. זה רעשי רקע שאני לא מתייחסת אליהם”.
“אני חושבת שדווקא זה היה להפך. אני זוכרת שהיה המון באז סביב העניין הזה והמון כתבות, שדווקא אנשים כן תפסו את זה בתור משהו חיובי. ספקות באות באופן טבעי, כי זה משהו חדש ואחר וזה לא קרה, אז יהיו את האנשים שיהיה להם. אז כן שחקנים תמיד בוחנים. גם שחקנים וגם שחקניות. זה לא משנה אם זה מאמן או מאמנת מולם תמיד יש את אלה שיבחנו, וגם אם זה קורה אני לא מתייחסת לזה. לא נתקלתי בזה שלא מעריכים אותי כי אני אישה. בוא נדבר כדורסל ובסופו של דבר יבינו שיש לי מושג. נכון, אני צריכה לחפות על חוסר ניסיון, אין ספק. לכן אני עובדת הרבה יותר שעות ממישהו שמכיר את הליגה וכבר שנים נמצא בה. אם מישהו לא מכבד אותי בגלל שאני אישה זה שלו, לא שלי”.
במסע שעברת עד עכשיו, האם היה רגע קשה שחשבת לוותר בו?
”לא לוותר, אבל היו רגעים קשים שהיום כשאני מסתכלת אחורה ואני אומרת איך לעזאזל עברתי אותם. הקושי נמצא, אבל לומדים להסתדר איתו. אני לא עסוקה בכמה קשה לי, אלא מתמודדת. אין דבר כזה לוותר, זה לא בלקסיקון שלי. אני מעדיפה להיכשל מאשר להרים ידיים ולוותר. זה משהו שלקחתי כששיחקתי לקריירת האימון”.
“רוצה להמשיך ולנפץ תקרות זכוכית, להגיע למקומות מיוחדים”
קולודני נולדה בברזיל, ובגיל שבועיים אומצה על ידי משפחה מרמת השרון בה גדלה. היא התחילה לשחק כדורסל בגיל 12, ובעונת 1999/00 צורפה לסגל הקבוצה הבוגרת של א.ס רמת השרון.
איך הגעת לכדורסל?
”הגעתי לזה במקרה. גלית מוסאי ראתה אותי בתחרות אתלטיקה של יסודי, שאלה עלי וקיבלה את הטלפון שלי ממישהו. קיבלנו יום אחד טלפון הביתה, היא הציגה את עצמה ואמרה שתשמח שאני אגיע לאימון, ואני מודה שבכלל לא רציתי ללכת, אבל הכרתי שם מישהי שגם לומדת איתי, אז החלטתי ללכת. באותו אימון הבנתי שאני אוהבת כדורסל. עד אז עשיתי ספורט, וכדורסל סתם שיחקתי בשכונה אחרי בית ספר. לפני כן שיחקתי טניס, הייתי שש שנים בהתעמלות קרקע”.
החלום היה להיות עוזרת מאמן/מאמנת בליגה של הגברים?
”אני ידעתי שאני רוצה לאמן הרבה לפני שפרשתי, אבל זה אפילו לא היה באחד החלומות שלי להיות מאמנת גברים. לא ראיתי את זה מול העיניים. אני ידעתי שאני רוצה לאמן, היה לי ברור שאני אאמן נשים ושזה יהיה בליגת העל לנשים, ומשם להתפתח. בשום רגע גם אחרי שפרשתי, אם היו שואלים אותי אם אני אהיה עוזרת מאמן או מאמנת בגברים, זה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. לא ידעתי שזאת יכולה להיות אופציה. לא חשבתי על זה כי לא היה את המישהי הזאת שעשתה את זה לפני. היה לי ברור שאני אהיה מאמנת נשים, ומשם אני אעבור לארה״ב או לאירופה אבל כמאמנת נשים, אבל אז נוצרה הסיטואציה עם עופר רחימי וזה שינה את כל המחשבה שלי למען האמת”.
עוד 10 שנים מהיום, איפה את רואה את נעמי?
”זו שאלה טובה. שאלה שאני מתחבטת איתה המון. אני חושבת שמה שלמדתי מהסיטואציה שפתאום מצאתי את עצמי בכדורסל גברים, זה שגם תוך כדי תנועה יש חלומות חדשים. יש חלומות שלא חשבנו עליהם קודם. אני פשוט רוצה להגיע הכי רחוק שאני יכולה. אם אני יכולה להמשיך ולנפץ עוד תקרות זכוכית – נהדר, או אם אני יכולה להגיע למקומות שלא הגיעו אליהם כמו אירופה או ארה״ב. אני לא רוצה להגביל את עצמי. כל חוויה שאני יכולה לקחת מהדבר העצום שנקרא כדורסל, אני רוצה לנסות”.
שמענו בשבועות האחרונים על כל אירועי הקנאביס אצל הגברים (מנפורד ובוקר) ואירועי הסמים הממריצים אצל הנשים (דרו אדלמן), מה את חושבת על זה?
”את דרו הכרתי מכדורסל הנשים וזו מישהי שאני מאוד אוהבת ומאוד מכבדת ואני לא יודעת מה היה שם. מההיכרות שלי איתה, קשה לי להאמין שהיא עשתה משהו לא בסדר. לא יצא לי לדבר איתה, אבל אני כן ראיתי אותה ונתתי לה חיבוק ואמרתי לה שתהיה חזקה, ואם יש משהו שאני יכולה לעזור ולתמוך אני אהיה שם. צריך לעשות הפרדה בין הקנאביס לבין הדברים הממריצים, כי הקנאביס זה חלק מתרבות, והדברים שממריצים ומשפרי ביצועים אלו דברים שהם בעייתיים. אני כולי תקווה שהעניין עם דרו יתברר כטעות ולא נכון. אני אגיד משהו לא פופולארי, אבל די לאשר את זה כבר”.
מה צריך להשתנות כדי לעלות את רמת כדורסל הנשים בארץ?
”אני כן הייתי רוצה שהכדורסל יהיה במקום שמגיע לו. הרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל צריך לעשות בדק בית וצריך לראות איך מפתחים נכון את הדור הצעיר. זה לא שאני חוששת להגיד את דעתי, אבל אף פעם לא שאלו אותי, וזה לא שאני אומרת שצריך לשאול את דעתי בגלל מי שאני אבל בואו ננהל איזה דיון עם שחקניות. תכניסו אותנו לחדר עם האנשים שמקבלים החלטות ובואו נדבר ונשנה דברים, כי כרגע מה שאנחנו עושים לא כל כך עובד”.
היית רוצה להיות מעורבת בכדורסל הנשים או בנבחרת?
”אז קודם כל אני מאמנת גם ילדות. לקחתי החלטה שברגע שאני עברתי לגברים, אני רוצה להישאר קשורה לכדורסל הנשים, בין אם יתמזל מזלי שתצא שחקנית מקבוצה שאני אימנתי, או בגלל שאני מודעת לחשיבות של ספורט בבנות צעירות והסט כלים שזה נותן להן. מאז אני מאמנת גם ילדות, קבוצה אחת או שתי קבוצות. אבל חשוב לי להישאר קשורה לכדורסל נשים כי אני לא הייתי יושבת פה אם לא כדורסל הנשים”.
יש לך טיפים לילדות צעירות שייקראו את הכתבה הזאת?
”קודם כל תחלמו בגדול, אל תתנו לאף אחד להגיד לכן שאתן לא יכולות לעשות משהו, לא לפחד להיכשל, לא לפחד לא להצליח ולא לפחד לחלום להגיע למקומות שעוד לא ראינו מישהי שם. יש לנו קול, יש לנו דעה, יש לנו זכות להביע. זה שלא רואים מישהי במקום מסוים, לא אומר שאת לא יכולה להיות הראשונה”.