עולם מקביל: השחקנים שכמעט ייצגו מדינה אחרת

לא פעם אפשר לשמוע אומר "מה היה קורה אם?”. איך עולם הספורט היה נראה אם למשל מסי היה חותם בגיל קטן בריאל מדריד, או אם רונאלדו היה אומר כן לארסנל. אז ברמת הנבחרות זה עוד יותר קל לדמיין, כיוון שלא מעט שחקנים היו יכולים בקלות לייצג נבחרת אחרת.

גם לנבחרות הכי גדולות יש חולשות. יש שיגידו עמדת הבלם באנגליה, החלוץ בימי הזוהר של ספרד או שוער בכיר בהולנד הגדולה. כעת, עושים סדר בכל השחקנים שנמצאים ביורו 2024 והיו יכולים בעולם מקביל לייצג נבחרת אחרת באירופה וגם בעולם, ומדובר ב-165 מתוך 624 השחקנים בטורניר.

צרפת: חייו של דשאן היו יכולים להיראות אחרת

רבים טוענים שנבחרת צרפת מורכבת מהסגל הטוב ביותר בעולם, אבל זה היה יכול להיראות אחרת. קמאבינגה יכול היה לייצג את קונגו או את אנגולה, אמבפה את קמרון, הרננדס את ספרד, מנדי את סנגל ואפילו אנגולו קאנטה היה יכול ללבוש את מדי הנבחרת של מאלי.

לא פחות מ-17 שחקנים בסגל של דשאן היו יכולים לבחור אחרת, אבל סמבה (קונגו), תוראם (קונגו), אראולה (פיליפינים), סאליבה (קמרון), אופמקאנו (גינאה-ביסאו), קונדה (בנין), קונאטה (מאלי), טשואמני (קמרון), זייר-אמרי (מרטיניק), פופאנה (מאלי), קומאן (גוואדלופ), ברולה (טוגו) וקולו מואני (קונגו) בחרו בסגנית אלופת העולם.

אנגליה: גם האין מחליף של פיליפס כמעט ברח

אצל סגנית אלופת אירופה יש תשעה שחקנים. לא מזמן סאות’גייט טען ש”אין מחליף ראוי לפיליפס”, למרות שרייס רשם עונה אדירה בקישור של ארסנל, אבל הוא היה יכול לשחק בנבחרת אירלנד. גם אנגויו (קונגו), גומס (גמביה), מיינו (גאנה), אזה (ניגריה), סאקה (ניגריה), טוני (ג’מייקה) ובלינגהאם (אירלנד) בחרו בשלושת האריות. אגב, היחיד שלא נולד באנגליה הוא גואהי, שהיה יכול לייצג את מדינת הולדתו – חוף השנהב.

פורטוגל: כולם רצו לשחק עם רונאלדו?

שני שחקנים שנולדו בפורטוגלים ומחזיקים בדרכון זר הם סמדו (קייפ ורדה) ורפאל ליאאו (אנגולה). למעט השניים, עוד ארבעה שחקנים נולדו בחו”ל ובחרו בכל זאת לשחק בסלסאו. ארבעת השחקנים הם דיוגו קוסטה (שווייץ), דנילו פריירה (גינאה-ביסאו), נונש (ברזיל) ואפילו האגדה הוותיקה פפה, שנולד בברזיל ועם אותה שיחת טלפון מפורסמת מסקולארי בחר לייצג את פורטוגל.

ספרד: אולי נחזור לזה בעוד עשרים שנה

ילד הפלא הגדול של עולם הכדורגל היה יכול לבחור בשתי מדינות אחרות. לאמין ימאל מחזיק באזרחות ספרדית, מרוקאית וגנאית, אך הוא בחר בלה רוחה, החלטה שאולי נשוב אליה בעוד המון שנים. לה נורמנד וגם לאפורט היו יכולים להיות שני הבלמים בנבחרת צרפת, כשניקו וויליאמס כמובן בחר שלא ללכת עם אח שלו לגאנה. נזכיר שמי שכן “הבריז” הוא ברהים דיאס, שהעדיף את מרוקו.

גרמניה: שבעה שחקנים ומעל כולם מוסיאלה

מארחת הטורניר הגיעה ליורו עם סגל נפלא כהשהם הגדול הוא אולי מוסיאלה, רק שכוכב באיירן מינכן היה יכול לשחק באנגליה. אנטוניו רודיגר (סיירה לאון), אונדב (טורקיה), צ’אן (טורקיה), סאנה (סנגל), אנדריך (גאנה) ויונתן טה (חוף השנהב) העדיפו להיות במדינה בה הם נולדו ולייצג את המנשאפט.

הולנד: בזבזו הזדמנות לשחק עם צ’ירון שרי

14 שחקנים באורנג’ היו יכולים להיות במדינה אחרת, כששבעה מהם פספסו את הכבוד לחלוק דשא עם אגדת מכבי חיפה. ואן דייק, מארסן, גראבנברך, ווינאלדום, סימונס, ברחוויין ומאלן עם שורשים בסורינאם, כאשר אקה (חוף השנהב), גירטרוידה (קוראסאו), פרימפונג (גאנה), דאמפריס (ארובה), גאקפו (טוגו), זירניג (ניגריה) ודפאיי (גאנה) בחרו בכתום גם כן.

איטליה: הדילמה של אל שעראווי

מתיאו רטגי נולד בארגנטינה, ז’ורז’יניו הוא ברזילאי מלידה, כריסטנטה היה יכול לייצג את קנדה וגם פולורונשו בחר באזורי על חשבון ניגריה, אבל המקרה הזכור הוא של אל שעראווי. לחצים כבדים הופעלו על הקיצוני גם ממצרים וגם מוונצואליה, כשההורים שלו באו מהמדינות הללו, אבל הוא בחר באלופת אירופה בסופו של דבר.

בלגיה: קונגו פספסה ובגדול

לא פחות מחמישה בלגים היו יכולים לשחק בקונגו, אך מנגאלה לוקבאקיו, וראנץ’, טילימאנס ולוקאקו בחרו בבלגיה ולקונגו נותר רק להתבאס. מעבר אליהם, גם אופנדה (מרוקו), קראסקו (פורטוגל וגם ספרד), ויטסל (מרטיניק), בקאיוקו (חוף השנהב) ואונאנה (סנגל) העדיפו את הנבחרת הבלגית על חשבון יעדים אחרים.

דנמרק: מהיחידות שכולם נולדו במדינה

כל שחקן בנבחרת נולד בדנמרק, אבל זה לא אומר שהם לא היו יכולים לשחק בנבחרת אחרת. וסטגארד היה יכול לשחק בגרמניה, בה ללבוש את מדי גמביה, הויביירג להשתלב בקישור של צרפת, דאלייני בארצות הברית ויוסוף פולסן ויתר על הזכות לשחק בטנזניה.

אוקראינה: נולדו בשטח של האויב

גם לאוקראינה אין שחקן שלא נולד במדינה, אבל יש לה שלושה שחקנים שהיו יכולים ללבוש את המדים של לא אחרת מאשר רוסיה, שכזכור שתי המדינות נמצאות במלחמה. סטפאננקו, סידורצ’וק וגם ירמולנקו היו יכולים לשחק ברוסיה, כנראה שהיום אם תשאלו אותם הם לא מתחרטים לרגע על המהלך וגאים ללבוש את מדי אוקראינה.

אנדרי ירמולנקו מול דניאל ג'יימס (רויטרס)

קרואטיה: דור שלם שהושפע מהמלחמה

מלחמת האזרחות של הקרואטים ב-1990 ללא ספק השפיע על הסגל כיום של דאליץ’. לא מעט שחקנים נאלצו להיוולד במדינות אחרות, אבל הם בסופו של דבר בחרו בקרואטיה. סטאניסיץ’ (גרמניה), סוטאלו (בוסניה), פורגראצ’יץ’ (גרמניה), קובאצ’יץ’ (אוסטריה) סוסיץ’ (אוסטריה), מרקו פסאליץ’ (גרמניה), מריו פסאליץ’ (גרמניה) וסוסה (גרמניה) בחרו באדום-לבן עם הרבה מאוד גאווה.

טורקיה: לקח לחלקם זמן להכריע

טוסון, אוזצ’אן ואחיאם ייצגו את נבחרת גרמניה עד גיל 21, אך כשקיבלו את השיחה מהנבחרת הבוגרת של טורקיה הם החליטו לעבור. קאדיוגלו וקוקצ’ו ייצגו את הולנד עד גיל 21 וגם שם המעבר קרה רק בבוגרת, כשמי שגם בחרו בנבחרת טורקיה הם צ’לאנגולו (גרמניה), יילדיז (גרמניה) ומולדון (אוסטריה).

הקאן צ'להאנולו מנהל את המשחק הטורקי (רדאד ג'בארה)

שווייץ: מה היו עושים בלי שאקירי?

הכוכב הגדול של הנבחרת מחזיק באזרחות של קוסובו, בריל אמבולו בחר בשווייץ על חשבון קמרון וגם מואוגו העדיף את האדום על פני המדינה האפריקאית. בנוסף אליהם, דואה קיבל “בופה” של מבחר, כשהיה יכול לשחק באנגליה וגאנה, אבל הוא העדיף את שווייץ, כמו גם אובאפמי (ניגריה), ליאונידאס (יוון), רודריגס (צ’ילה), זקאריה (קונגו), ג’שארי (מקדוניה), אוקאפור (ניגריה), ורגאס (הרפובליקה הדומניקנית) ואנדוי (סנגל).

אוסטריה: רק שניים שהיה להם התלבטות

אמנם רק שני שמות, אך אחד מהם מעניין מאוד. מרקו ארנאוטוביץ’ כמעט ושיחק בנבחרת סרביה, כשפיליפ מאוונה העדיף את הנבחרת האוסטרית על חשבון נבחרת קניה. האחרון הצהיר בעבר שישחק בקניה, משם הגיעו ההורים שלו, אך הוא לבסוף השתכנע ובחר בצבעים האדומים של המדינה האירופאית.

פולין: שלושה שחקנים שלא הייתה להם דילמה

לז’יילניסקי יש מעל מאה הופעות בנבחרת, אבל בעולם מקביל הוא היה יכול להיות עם מאה הופעות באיטליה. זאלבסקי גם כן נולד באיטליה בעיר רומא, אך גם בחר בפולין, כמו גם רומאנצ’וק שנולד באוקראינה והיה יכול לבחור בצהוב-כחול, אך היום כבר אין לו את האזרחות הזו.

סקוטלנד: אולי החיים של נבחרת ישראל היו שונים

חמישה שחקנים נולדו באנגליה והיו יכולים לשחק בנבחרת שלושת האריות, כאשר אולי אם הם היו משחקים שם אז ישראל הייתה עולה לטורניר גדול. גון, קופר, מקטומיניי, צ’ה אדאמס וקונוויי בחרו בסקוטלנד, כשיש גם את המקרה של טיירני שנולד באי מאן שבין אירלנד לאנגליה, אבל היא לא מוכרת על ידי פיפ”א וזה כנראה הקל על ההחלטה שלו.

צ’כיה: מאה אחוז טהורים

הנבחרת הצ’כית היא היחידה מתוך כל הנבחרות שביורו שכל שחקן ושחקן בסגל נולד בצ’כיה ולא היה יכול לייצג אף נבחרת אחרת. אפילו ההורים והסבים לא מחזיקים באזרחות אחרת ולאף שחקן לא הייתה דילמה באף שלב בחייו לגבי איזו נבחרת לייצג.

הונגריה: השחקן שהיה אלוף עם צרפת

לואיק נגו היה אלוף אירופה עם נבחרת צרפת עד גיל 19, אך לבסוף הוא העדיף לייצג את הונגריה. גם הבלם הבכיר וילי אורבן בחר בנבחרתו הנוכחית על חשבון גרמניה, כשקאלום סטיילס יכול היה לשחק באנגליה, דרדאס בגרמניה וקרקז בנבחרת סרביה.

גאורגיה: לא הלך בדרכי האב

ב-2019 אוקראינה זכתה באליפות העולם עד גיל 20 וגיאורגי טזיטיישווילי היה בסגל, כשאפילו אבא שלו ייצג את הנבחרת הצהובה-כחולה, אבל הוא העדיף לשתף פעולה עם קבארצחליה. בנוסף אליו, מיקאוטדזה, שכבש את השער הראשון של נבחרתו ביורו, ויתר על הזכות לשחק בנבחרת צרפת.

סלובקיה: שחקן אחד בלבד

אצל הסלובקים יש שחקן אחד בלבד שהייתה לו אפשרות לבחור בין שתי נבחרות. ורנון דה מרקו נולד בארגנטינה ומשפחתו אף עלתה לספרד כשהיה בן 10, כשהוא אפילו החל לשחק כדורגל בספרד. למרות זאת, הוא קיבל את ההצעה לייצג את סלובקיה ולא היסס.

סלובניה: שני שחקנים בלבד

יוסיפ איליצ’יץ’ נולד בקרואטיה, אבל מאז ומתמיד הוא בחר לייצג את סלובניה. סנדי לובריץ’ כמעט ושיחק באוסטריה, כשאפילו ייצג את הנבחרות הצעירות של המדינה, אבל ב-2020 הוא רשם בכורה בסלובניה ומאז אפשר לומר שהוא לא מביט לאחור.

אלבניה: הנבחרת הכי לא נבחרת

באלבניה המצב הכי מפוצל שיש, כאשר רק שלושה שחקנים לא היו יכולים לבחור בנבחרת אחרת ו-16 מתוכם בכלל לא נולדו במדינה. שלושת השחקנים שנולדו באלבניה ולא קיבלו זכות בחירה הם קאסטרה, היסאג’ ומוצ’י.

רומניה: הולכים עם שם המשפחה

כששם המשפחה שלו הוא חאג’י, אין לך באמת ברירה אלא לשחק ברומניה. חאג’י נולד בטורקיה בזמן שאבא שלו שיחק שם, אבל הוא בחר ללכת בדרבי האב. ראקוביטיאן (צרפת), ראטיו (ספרד) ומוגוס (איטליה) העדיפו גם לשחק עבור רומניה מאשר בנבחרת יותר נוצצות, אם בכלל הם היו מקבלים זימון אליהן.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה