גם פיטר וגם טומי חיכו למפגש הזה. הם ישבו במשך שעות בסלון ביתו של טומי בהרצליה, שם הוא סיפר את סיפורו ותיאר לפרטי פרטים כיצד שרד את השואה. הג'ודאי גדול המימדים שזכה במדליית הארד הקבוצתית בטוקיו 2020 ובמדליית הארד האישית באולימפיאדת פאריס 2024, ישב והתבונן בעיניו בצימאון לכל פרט מידע, לכל זיכרון שצף, לכל אירוע קטן מול החיילים הנאצים שכמעט והוביל למותו.
טומי, ששרד את הזוועות כילד, עלה לארץ והיה ממייסדי הספורט הישראלי, ושמח לשבת ליד מדליסט אולימפי ישראלי. ופתאום, דרך הספורט, גם הנקודות התחילו להתחבר. שניהם עלו לישראל מארץ זרה, שניהם עברו מסלול חיים לא קל וכמעט בלי נוכחות ההורים, שניהם גם עשו משהו בספורט הישראלי. אבל הרגע בו התחברו היה כשטומי דיבר על אולימפיאדת טוקיו.
טומי סיפר איך גידל ספורטאים שיצאו לאולימפיאדת טוקיו 1964, כאשר הוביל את האתלטים מרים סידרנסקי וגדעון אריאל לאירוע הגדול בעולם. באותו הרגע, פיטר קם ושלף מתוך חולצתו שרשרת עם תליון דמוי מדליה מאולימפיאדת טוקיו 1964, שקיבל במתנה ממשפחתה של אשתו דניאל, שנרכשה ביפן באותם ימים, והניח אותה על צווארו. "זה מטבע שהוא כמו קמע עבורי", סיפר לו פיטר פלצ'יק. "כשזכיתי במדליה הקבוצתית באולימפיאדת טוקיו 2020 קיבלתי את המזכרת הזאת מאולימפיאדת 1964 דווקא. עכשיו נסגר המעגל, זו המדליה שמגיעה לך ועכשיו לשנינו יש מדליות אולימפיות".
טומי שחם (ראובן שוורץ)לרגל יום השואה, הג'ודאי פיטר פלצ'יק בן ה-33 פגש את ניצול השואה טומי שחם בן ה-92. המפגש נערך במסגרת פרויקט "מעלים זיכרון" של מטא ישראל בשיתוף עמותת שם ונר, כאשר המטרה שלו היא לשמר את זיכרון השואה ולהנגיש את סיפורי השורדים לדור הבא. הפרויקט מונגש באינסטגרם, מתוך הנחה שילדים כבר לא ממש צופים בטלוויזיה או קוראים ספרים, אלא בעיקר נמצאים ברשתות החברתיות.
הסיפור של טומי
טומי שחם נולד ב-1933 בניטרה שבסלובקיה. בשנת 1944 משפחתו נשלחה למחנה סרד ומשם לאושוויץ-בירקנאו. הוא שרד את השואה, עלה לארץ בשנת 1949, גידל שלושה ילדים וכיום יש לו גם תשעה נכדים. כשהתבגר, היה אלוף צה"ל בכדורעף, הפך למורה ומנהל בכפר הנוער הדסים, עסק באימון אתלטיקה והוביל ספורטאים למשחקים האולימפיים, וגם היה ממקימי קבוצת הפועל מטה אשר האגדית בכדורעף.
"המשפט הראשון שאני אומר לך הוא שבחרתי בחיים", אמר טומי שחם בפתיחת המפגש ביניהם. "אחרי השואה היו המון אנשים שבכו על כל המשפחות שלהם, שהתפוררו לגמרי, וזה לא קל. הייתי בן עשר וחצי במחנה הריכוז, היו עשרה ילדים קטנים שטיפלתי בהם ורק אחד נשאר בחיים. נולדתי בצ'כוסלובקיה, וכשחזרתי לסלובקיה רק אמא שלי חזרה. נשארתי בלי אבא ובלי שני האחים הגדולים שלי, שלא חזרו משם".
פיטר וטומי (ראובן שוורץ)טומי נולד למציאות איומה. "נולדתי בכפר קטן בצ'כוסלובקיה. בכפר היו 250 יהודים עם בית כנסת מרכזי. למשפחה שלי הייתה חנות לבשר כשר. ב-1942 התחילו לקחת מצ'כוסלובקיה 50 אלף יהודים למחנות ריכוז, ואז ההורים שלי התחילו לדאוג ושקלו לברוח להונגריה. ניסינו לעבור את הגבול, פעמיים תפסו אותנו. בפעם השלישית היינו כבר ברכבת לבודפשט, אבל שלפו אותנו מהרכבת והחזירו אותנו בחזרה לצ'כוסלובקיה. נשארנו שם עד 1944".
משפחתו לא הצליחה להימלט מהנאצים. "בסוף אוקטובר הודיעו לנו 'באים לקחת אתכם עוד שעה, תעשו רשימה של כל התכשיטים והכסף שלכם, אחרי המלחמה תקבלו הכל בחזרה'. כשנגמרה המלחמה, לא קיבלנו כלום. בהתחלה ריכזו אותנו בבית הכנסת הגדול בכפר. אני זוכר איך היינו שם חסרי אונים, בחוסר ודאות, איך חלק התפללו. הודיעו לנו שאנחנו עוברים למקום אחר, עלינו למשאית ולקחו אותנו. כשהגענו למחנה ריכוז, לא אשכח איך מפקד המחנה ישב ליד הדגל של סלובקיה. ראיתי שם שני צוענים ערומים, הוא שרק במשרוקית והם התחילו להרביץ אחד לשני בקור, עד שאחד מהם מת. זו הייתה התמונה הראשונה שראיתי כילד במחנה הריכוז. עד היום אני זוכר את המראה הזה, הוא לא יוצא לי מהראש".
טומי המשיך לספר: "בהמשך, הם העבירו אותנו למקום אחר. לא אמרו לאן. הם הכניסו אותנו לקרון רכבת, היינו שם אולי 50 איש, רק עם דליי מים בקרון ואמרו לנו 'תסתדרו'. הרכבת נסעה מערבה שלושה ימים ולילות, בלי אוכל ושתייה. הגעתי לאושוויץ-בירקנאו. בדרך לשם, לא ידעתי שהורגים שם אנשים. כשהגענו ביקשו מכל הגברים מגיל 10 ומעלה לצאת החוצה. הוריי השאירו אותי בפנים ולא הוציאו אותי החוצה".
פלצ'יק נותר המום: "וואו. בתור אבא טרי לשלושה ילדים, זה מצמרר. קשה לי לדמיין את זה".
טומי שחם המשיך ותיאר: "לקחו אותנו, הילדים והנשים, שנשארו שם. גילחו לנו את כל השערות בראש, רשמו אותנו וקיבלתי מספר. B-14295, זה המספר שאני קיבלתי", אמר והביט על ידו. "מעתה והלאה לא קראו לי בשמי, הייתי צריך לזכור את המספר שקיבלתי בקעקוע על היד".
טומי שחם והקעקוע על ידו (ראובן שוורץ)לאחר מכן, סיפר כיצד הפרידו בין ההורים לילדים. "הכניסו אותנו למקלחת ערומים. הוציאו את כל ההורים, נשארנו כל הילדים. נכנסו הנאצים עם כלבים וכל הילדים בכו. באותו הרגע, הפכתי לאדם אחר", סיפר טומי.
"לקחתי אחריות על הילדים הקטנים כי הייתי יותר גדול. אנחנו היינו במחנה B, אבא שלי במחנה A, כשבאמצע גדר חשמלית, וכל מי שניסה ללכת להוריו בצד השני התחשמל ומת. מחלת הטיפוס התפשטה במחנה ותשעה מהעשרה נהרגו, רק אחד נשאר בחיים".
פלצ'יק הביט בעיניו ושאל: "מה החזיק אותך בימים האלה?", שחם ענה: "הייתי מדבר עם אבא שלי דרך הגדר ומקווה שיהיה טוב. תקווה. הייתה בי תקווה".
פלצ'יק וטומי עם סיפורו יוצא הדופן (ראובן שוורץ)פלצ'יק המשיך ושאל: "לקחת עשרה ילדים תחת חסותך. איך החלטת לקחת אחריות על כל הילדים?". שחם השיב: "כי הייתי מבוגר יחסית. הייתי בן עשר וחצי. גם הכרתי את הילדים האלה, הם היו הילדים של השכנים שלנו, אז בטח שאעזור להם. לצערי פאלו בלום, הילד היחיד ששרד אצלי, התאבד בחלוף השנים. אגב, זה היה אבא שלו שהודיע לי שרצחו את אבא שלי".
פלצ'יק תהה: "איך שרדת את זה?", וטומי הוריד את ראשו וסיפר: "זה היה קשה, אבל הבנתי שאין לי ברירה. יום אחד הוציאו 15 ילדים החוצה. אנחנו עומדים בחוץ בערב, בקור של מינוס כמה וכמה מעלות, ואני מרגיש שאני קופא ושאני תכף עלול ליפול. חשבתי שאם אפול הם יהרגו אותי. אמרתי לחבר, 'בוא ניכנס לאיזה צריף, אני קופא. נחזור עוד עשר דקות. הם לא ישימו לב'. נכנסנו לצריף ליד ועשינו כמה תרגילי התעמלות כדי להתחמם, חזרנו החוצה - ואז ראינו שאין שם אף אחד. 13 ילדים הלכו ל'מצעד המוות', הם לא נשארו בחיים, אבל שנינו נשארנו בחיים".
“אני בן עשר וחצי, מה אני עושה עכשיו?”
טומי המשיך ושיתף: "המחנה נשאר נטוש. הגרמנים עזבו את המחנה. פרצנו את הגדר, השגנו קצת לחם וקוביות סוכר ממחסני האוכל. לא הייתה שמירה. אחר הצהריים הגרמנים חזרו ובצעקות אמרו לנו לצאת החוצה בערב. שוב נעמדנו בחוץ, ואמרו לנו 'קדימה ללכת'. הפעם לא יכולנו להיעלם סתם כך. המרחק מבירקנאו לאושוויץ הוא שני קילומטרים. הייתי מקדימה. שמעתי יריות מאחוריי. בקילומטר הראשון הרגו 35 אנשים שלא שרדו את הדרך. הגענו לפסי הרכבת של אושוויץ. שמעו הפצצות, שם הבנו שיש מלחמה ברקע".
טומי שחם (ראובן שוורץ)טומי היה בהלם ממש שקרה לאחר מכן. "איך ששמענו הפצצות, הגרמנים היו מבוהלים, עלו על משאית וברחו. אנחנו נכנסנו לאושוויץ והכל היה ריק לגמרי. כולם ברחו. הסתובבתי שם, נכנסתי לאזור שבו ד"ר מנגלה עשה ניסויים בבני אדם, ראיתי גוויות של אנשים - ואני רק בן עשר וחצי. הייתי שם שבעה ימים, עד שהגיעו מלא חיילים למחנה. בוקר אחד, מכל הכיוונים באו מלא חיילים רוסים, שהגיעו עם אוכל וכולם אכלו".
הוא היה שם כאשר מחנה ההשמדה שוחרר על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945. "אני בן עשר וחצי, מה אני עושה עכשיו? השפה הרוסית מאוד קרובה לשפה שלי, כך שהתחברתי לנהג רוסי בשם איוון. הוא לימד אותי לנהוג על משאית עם הילוכים. התחברנו מאוד אני והוא, הם אפילו הלבישו אותי בתור חייל רוסי. חודש אחרי השחרור, צילמו אותנו באושוויץ, תמונה שהגיעה לכל העולם", אמר טומי ומיד קם להראות לפיטר את התמונה שהופיעה גם בסלון ביתו.
פלצ'יק נותר סקרן וניסה להבין מה עשה ביום שאחרי המלחמה. "אחרי אושוויץ, ניסיתי לחזור הביתה", ציין טומי. "הייתי ילד קטן, בלי כתובת, שמנסה להגיע חזרה הביתה. בסוף, אחרי כמה ימים של ניסיונות, מצאתי את הבית של דוד שלי. הייתי שם לתקופה קצרה. ב-1 ביולי, ביום ההולדת שלי, בת דודה שלי קראה לי 'טומי, בוא למעלה' וחשבתי שהם רוצים לחגוג לי יום הולדת. עליתי למעלה בבית, ושם ראיתי את אמא שלי. פתאום היא עמדה מולי. זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, זה היה יום ההולדת הכי מדהים שלי. ביום בו הייתי בן 11 פגשתי אותה שוב והרגשתי שנולדתי מחדש".
טומי שחם (ראובן שוורץ)“בחרתי בחיים”
פלצ'יק התרגש מהסיפור ושאל עד כמה אימו הייתה דמות מרכזית בחייו, אחרי שאיבד את אביו הנריך שוורץ ז"ל, ואת אחיו ג'ולי שוורץ ז"ל ויינצ'י שוורץ ז"ל, כאשר אביו נספה בצעדת המוות ואחיו נרצח אחרי שנשלח לעבודה חקלאית.
טומי השיב: "אמא שלי אליזבט הייתה משהו מיוחד. היא החליטה לתת לי את האפשרות 'להשתחרר' מהשואה. המזל שלי היה שהייתי ספורטאי. שיחקתי כדורעף. הייתי נמוך ושיחקתי בעמדת המוסר. הגעתי ב-1949 לכפר מסריק, הקמנו את קבוצת הכדורעף של כפר מסריק. זכינו במקום הראשון לנוער אחרי ארבעה חודשים בארץ, המשכתי לשחק וקיבלתי גם את הגביע של אליפות צה"ל בכדורעף. זה היה ההישג הכי גדול שלי. אמא שלי נפטרה בגיל 97 והיא נתנה לי את היכולת להמשיך בחיי. הלכתי ללמוד אימון, הייתי מורה להתעמלות ובחרתי בחיים".
פלצ'יק הביט בעיניו וציין: "טומי, אומרים על אנשים ששרדו את השואה שהם גיבורים, אבל לא באמת הבנתי את זה עד שפגשתי אותך. אתה אחד האנשים הכי גיבורים שהכרתי בחיי. אני מקווה ששמחת לראות שיש לנו מדינה משלנו, שצמחנו בספורט, וגם שהצלחנו אפילו לזכות בכמה מדליות אולימפיות".
טומי חייך. זה היה חיוך מבויש, אבל גם מלא גאווה. "פיטר, את התרגילים שלך אני מכיר. אני אגיד לך איך לבצע ואתה תראה לכל העולם כמה כוח יש לנו", טומי אמר לג'ודאי. פלצ'יק חיבק אותו והצהיר: "אנחנו נעשה את זה, פעם אחר פעם. אנחנו ננצח את כולם".
פיטר פלצ'יק עם מדליית הארד (רדאד ג'בארה)