כאשר אוסקר הקש חזר לביתו ב-3 ביוני 1932 ובישר לאימו שהוא נבחר לייצג את צ'כוסלובקיה במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, הבית כולו התמלא בגאווה. האם סופיה ביקשה ממנו לחזור שוב ושוב על הבשורה כשכל המשפחה ציפתה ליום הגדול.
בזמן אותה התרגשות, כפי שתוארה בידי הסופר רומן צ'ילק בספרו "ניצחון ללא זרי דפנה", לא חשבו לעצמם בני הבית על האפשרות שכעבור 12 שנים תגיע דרכו האחרונה של גיבור השמחה. המשפחה האמינה בכישרונו הרב של הבן, אבל ייצוג המדינה בארצות הברית היה באמת משהו מיוחד.
אוסקר שנולד ב-10 באפריל 1908 ברוזדלוביצ'ה (צ'כיה כיום) היה אלוף צ'כוסלובקיה בריצות ארוכות וכבר בצעירותו נחשב לרץ מוכשר שהתמודד בהצלחה עם ספורטאים מבוגרים ומנוסים ממנו. כבר אז הוא התמקד במרתון, הריצה הארוכה ביותר שהייתה האהובה עליו.
אוסקר הקש (באדיבות הוועד האולימפי הצ'כי)בגיל 20 סיים הקש חמישי באליפות צ'כוסלובקיה ובשל כך זכה לזימון להשתתפות במרתון הבינלאומי של קושיצ'ה, שם סיים עשירי. ב-1929, בהיותו בן 21, כבר הוכתר כאלוף המדינה כשקבע 2:48:31 שעות וסיים שלישי בריצת 10,000 מטר תוך שייצג את המועדון היהודי "הגיבור" מפראג. הוא שמר כעבור שנה על תוארו כשקבע 2:53:02 שעות והפך למועמד למשחקים האולימפיים.
ב-1930 סיים שני במרתון וינה. שדר הרדיו התלהב ממנו כאשר היה קרוב לניצחון (איבד את הבכורה במטרים האחרונים) וכינה אותו "האלוף הקטן של המרוץ הגדול".
ב-1 באוקטובר 1930 התגייס אוסקר לצבא הצ'כוסלובקי ושירת שנה וחצי בגדוד חי"ר. הוא השתחרר כעבור שנה וחצי כשכבר נחשב לספורטאי המועמד למשחקי לוס אנג'לס. כשהוא בישר למשפחה שנבחר לייצג את ארצו באירוע הספורטיבי הגדול ביותר, השמחה הייתה מלווה בחוסר ודאות.
הסיבה לכך הייתה שלפני המשחקים כלל לא היה ברור אם צ'כוסלובקיה תשלח ספורטאים לארה"ב. העלויות הכלכליות העצומות שהיו דרושות על מנת לשלוח כל ספורטאי, בצל המשבר הכלכלי העולמי של אותה התקופה והשפיע על כלכלת המדינה, העמידו את ההשתתפות בספק.
ממשלת צ'כוסלובקיה סירבה לממן את יציאת המשלחת והוועד האולימפי לא היה מסוגל לעמוד לבדו בכל העלויות, כך שמרבית ההוצאות שולמו בסופו של דבר על ידי מועדונים וגורמים פרטיים. הקהילה היהודית נרתמה גם היא למאמץ הכללי ומימנה את הנסיעות של הקש ושל האצן אנדריי אנג'ל (יהודי-סלובקי שהגיע לחצי הגמר ב-100 מטר, הודח במקצים ב-200 מטר וחי בשבדיה עד 1991).
גם ההכנות נתקלו בקשיים. המשלחת לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם עבור טיסות לארה"ב והגיעה ללוס אנג'לס באוניה. הספורטאים התאמנו לקראת המשחקים בחדר הכושר באוניה אבל הקש, שנהג לרוץ לפחות 10 קילומטרים בכל יום, לא יכול היה לעשות זאת בתנאים נאותים בזמן המסע ונאלץ לרוץ בכל יום 105 פעמים סביב הסיפון. הם הגיעו ללוס אנג'לס רק ב-21 ביולי, 9 ימים לפני טקס הפתיחה.
למרות שלא זכה במדליה, הישגו של הקש היה חסר תקדים, מכיוון שבפעם הראשונה דורג ספורטאי צ'כוסלובקי בין עשרת הראשונים במרתון. הוא הגיע למקום השמיני מבין 28 משתתפים תוך שקבע זמן של 2:41.35 שעות בחום הכבד של קליפורניה, 10 דקות אחרי המנצח חואן קרלוס סבאלה מארגנטינה.
הקש היה אחד משבעת חברי המשלחת של צ'כוסלובקיה שרשמה הצלחה אדירה במשחקי לוס אנג'לס וחזרה הביתה עם ארבע מדליות. כוכב אותה משלחת היה מרים המשקולות ירוסלב קובלה, שזכה במדליית זהב ולצידו בלטו שני זוכים במדליית כסף: מרים המשקולות, ואצלב פשניצקה, והמתאבק יוזף אורבן. גם הודף כדור הברזל, פרנישק דודה, זכה לתהילה רבה, אבל הישגו של הקש נחשב גם הוא ליוקרתי והוא קיבל כבוד לא פחות מחבריו.
בכך הפך הקש לאגדה בצ'כוסלובקיה (מדינה שהייתה קיימת עד שנת 1993 טרם ההיפרדות בין צ'כיה לסלובקיה), זכה יחד עם חבריו לקבלת פנים מפוארת עם שובם ב-1 בספטמבר 1932 ועד היום מוקיר הוועד האולימפי הצ'כי את הישגיו. למעשה רק אמיל זטופק, הזוכה בזהב ב-5,000 מטר, 10,000 מטר ובמרתון בהלסינקי 1952 וגם ב-10,000 מטר בלונדון 1948, התעלה על ההישגים שלו. מלבד זטופק, הקש הוא רץ המרתון היחיד בתולדות המדינה שסיים בין 10 הראשונים באולימפיאדה.
לאחר שחזרו לארצם ערכו חברי המשלחת מסע בין מקומות שונים ברחבי צ'כוסלובקיה בהם נפגשו עם אוהדים וסיפרו חוויות מהמסע לארצות הברית. הקש, למרות שלא ענד מדליה על צווארו, התקבל בחום ובכבוד רב והפך לאטרקציה בקרב אוהדי הספורט.
אוסקר הקש והמשלחת האולימפית (באדיבות הוועד האולימפי הצ'כי)כשהוא בשיא הקריירה שלו שאף הקש להתכונן למשחקים האולימפיים הבאים, אבל חצי שנה לאחר הישגו בלוס אנג'לס החל העידן השחור בתולדות האנושות. בינואר 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, ואת ההישג האחרון שלו במדי "הגיבור פראג", מקום שני באליפות צ'כוסלובקיה (2:50.21 שעות) רשם הקש ב-23 בספטמבר 1934.
"ברלין אינה המקום לקיים בו משחקים אולימפיים"
הקש נודע בין שתי מלחמות העולם לא רק כאחד הרצים הגדולים בעולם למרחקים ארוכים, אלא גם כלוחם אנטי פשיסט שנאבק בנאצים. כיהודי התנגד לנאציזם, סירב להשתתף במשחקי ברלין 1936 והיה מראשי המאבק נגד הענקת הזכות לגרמניה לארח את המשחקים.
הקש לא הסתפק בהכרזה כי לא ישתתף במשחקים בברלין, הוא עשה את הכל על מנת שזכות האירוח תילקח מגרמניה. "ברלין אינה מקום הראוי לקיים בו משחקים אולימפיים", אמר לאחר שחוקקו חוקי הגזע.
הוועד האולימפי התעלם מהקולות שהלכו וגברו בעולם לפני משחקי ברלין 1936, שקראו לדחיית המשחקים או להחרמתם. אחד ממרכזי ההתנגדות לקיום המשחקים בגרמניה הנאצית היה בפראג ונקרא "הוועדה לדחיית משחקי ברלין". הקש היה אחד מראשי אותו גוף יחד עם הפסל יעקב אוברובסקי. הוא לא רק התנגד לנאצים, אלא אף התעמת עם ראשי הוועד האולימפי הצ'כוסלובקי והספורטאים שהחליטו להתחרות בברלין למרות הכל.
הקש התמודד עם ביקורת מהעיתונות בארצו, השמיע את קולו ואף שלח מכתב חריף למערכת העיתון 'צסקו גלובו' שכתב נגדו מאמר בו האשים אותו ב"ניהול תעמולה אנטי-אולימפית". למרות הדברים החריפים שטען, כתב וקרא לחרם, שום דבר לא עזר. האירוח שניתן לגרמניה כבר ב-1931, עוד בטרם עליית הנאצים לשלטון, לא נלקח ממנה.
כשהוא עדיין בשיאו מהבחינה הספורטיבית סירב הקש ליישר קו עם הכניעה לנאציזם וניהל מאבק על מנת לקיים משחקים חליפיים בברצלונה, תחרויות שיתחרו באולימפיאדה ויתריסו נגד הנאציזם והתעמולה של היטלר.
"אולימפיאדת העם" נקראו המשחקים שכמעט יצאו לדרך בברצלונה. הם היו אמורים להתקיים החל מה-19 ביולי 1936, כלומר 11 יום לפני טקס הפתיחה בברלין, אבל לצערו של הקש מלחמת האזרחים שפרצה בספרד באותו זמן הורידה את האפשרות הזו מהפרק.
אוסקר הקש וחבריו למשלחת (באדיבות הוועד האולימפי הצ'כי)אותם משחקים, שהיו אמורים להתקיים בהשתתפות 6,000 ספורטאים מ-22 מדינות ולהסתיים ב-26 ביולי, שישה ימים לפני פתיחת משחקי ברלין, זכו בעיקר לתמיכת ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי, אם כי נשלחו אליהם משלחות גם מארה"ב, בריטניה ומדינות סקנדינביה. במשחקים הייתה אמורה ליטול חלק משלחת של יהודים שהוגלו מאירופה והיו אמורים להיכלל גם ענפים פחות פופולריים כמו שחמט, ריקודי עם ותיאטרון.
ב-17 ביולי, יומיים לפני טקס הפתיחה המתוכנן, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. צופים, עיתונאים וספורטאים כבר הגיעו לעיר וב-18 ביולי התקיימה אפילו חזרה גנרלית של טקס הפתיחה שאמור היה להתקיים.
רבים מהספורטאים כבר ישנו בבתי מלון ואכסניות בקרבת האצטדיון בברצלונה (בשל הזמן הקצר מרגע ההכרזה לא הספיקו להקים כפר אולימפי). כשהחלו הקרבות גבולות ספרד נסגרו, מבקרים וספורטאים לא יכלו להגיע בעוד שאלו שהגיעו קודם לכן היו חייבים להימלט.
המדיניות של ממשלת צ'כוסלובקיה לא עזרה למדינה לשרוד את מלחמת העולם השנייה. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938, שכפה עליה למסור את חבל הסודטים, פלש לתחומה הצבא הגרמני. המעצמות, שסברו שבכך יקבל היטלר את מבוקשו ותימנע מלחמה כוללת, טעו.
צ'כוסלובקיה איבדה את היכולת להגן על עצמה. במרץ 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאות והיפרדות מצ'כיה, אך למעשה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. בעקבות זאת פלש היטלר למדינה והכיבוש האכזרי כלל רצח המוני, עבודות כפיה, משלוח מתנגדים למחנות ריכוז והשמדת היהודים.
ב-10 באוקטובר 1941 החליטו הנאצים לשלוח אלפי יהודים מצ'כוסלובקיה לגטאות בלודז' ובמינסק, בעוד שאחרים נשלחו לטרזין, מחנה שאכלס בעיקר צעירים שהיו מסוגלים לעבוד. הקש, שהיה מבוקש בגלל פעילותו בשעתו נגד משחקי ברלין 1936, היה בין 60,000 היהודים שנשלחו לטרזין ב-24 בנובמבר 1941. אותם יהודים לא ידעו כל הדרך מה היעד שלהם וגילו רק כאשר הגיעו.
הקש, שהיה מהאסירים הראשונים בגטו טרזין, סבל מיחס גרוע במיוחד בשל פעילותו נגד הנאצים ונשלח לעבודה בבניין. ב-6 באוקטובר 1943 הוא נכלל בין 5007 היהודים שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
אותו מסע יצא לדרך בתום תקופה של שקט יחסי, בה קיוו היהודים שמשלוח האסירים לאושוויץ ייפסק. הנאצים רצו אז להציג בפני העולם את גטו טרזין כ"עיר שהיטלר נתן ליהודים", כלומר יישוב שהיהודים מנהלים בעצמם, והאסירים בגטו קיוו לשרוד במקום.
שנה וחצי שהה הקש באושוויץ בטרם מצא את מותו. ב-8-9 במרץ 1944 התנהל רצח המוני של אסירים במחנה, אחד מהם היה הקש שהלך לעולמו בתאי הגזים בגיל 36. רק 38 יהודים שרדו מתוך אותם 5007 שנשלחו יחד איתו.