סיפור חייו מעורר ההשראה של וולטר פרנקנשטיין, משורדי השואה המפורסמים ביותר, היה שזור לאורך כל הדרך עם הכדורגל. הוא היה אוהד מושבע של הרטה ברלין קרוב ל-90 שנה וכשהלך לעולמו ביום שני האחרון, ה-21 באפריל 2025, המועדון התאבל על פטירתו של אחד מגדולי האוהדים שלו בכל הזמנים. הערב (רביעי), ביום הזיכרון לשואה והגבורה, אנחנו מביאים בפניכם את סיפור גבורתו של פרנקנשטיין שנפטר השבוע בגיל 100.
וולטר נולד ב-30 ביוני 1924 בעיירה פלטוב, שכיום היא חלק מפולין אך בתקופה ההיא הייתה שייכת לגרמניה. הוא היה חובב כדורגל גדול והרבה לבלות במגרש עם חבריו, אבל ב-1936, שלוש שנים אחרי עליית הנאצים לשלטון, סולק יחד עם כל התלמידים היהודיים מבית הספר הממלכתי בעיירה. אביו נפטר מספר שנים קודם ובעזרת דוד שלו אמו שלחה אותו לברלין, לבית הספר היהודי המפורסם ברייקה שטרסה, בשכונת פרנצלאואר ברג.
בגיל 12 בלבד הגיע וולטר לעיר הגדולה, ארבעה ימים לפני תחילת המשחקים האולימפיים. דודו מצא לו מקום בבית היתומים המפורסם על שם ברוך אאורבך, שהופל בהמשך על ידי הנאצים ב-1942. לימים כינה פרנקנשטיין את המקום “אי בים החום”, המקום בו הרגיש בטוח כנער יהודי, מנותק מהעולם שנשלט על ידי הנאצים ורחוק מבריוני פלוגות הסער במדים החומים של ה-SA. בשנים אלה הוא גילה את שתי האהבות שילוו אותו בעתיד.
וולטר פרנקנשטיין (צילום מסך)הראשונה הייתה הרטה ברלין. הוא התאהב בה כבר בסתיו 1936 כשחברו לקח אותו לאצטדיון האגדי בשכונת גזונדברונן, הוא עודד מהיציע בכל הכוח ומיד ידע שזו הקבוצה שלו לנצח. גם אחרי שנאסר על יהודים להגיע למשחקים, וולטר היה מאזין לשידורי המשחקים ברדיו. באותה תקופה הוא הכיר את לאוני רוזנר בבית היתומים, השניים התאהבו ונישאו באביב 1942. יחד הם הביאו שני ילדים בסתר והחליטו לנצח את אדולף היטלר ויהי מה.
סיפור ההישרדות של פרנקנשטיין התחיל בערב 9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח. לפחות 91 נהרגו, כ-7,500 עסקים יהודיים הושחתו ולמעלה מ-1,400 בתי כנסת נשרפו ברחבי גרמניה ואוסטריה על ידי הנאצים ואזרחים גרמנים רגילים. וולטר היה אז בן 14 וטיפס לגג בית היתומים משם צפה באימה באש מאירה את העיר. “בתי הכנסת בערו, למחרת כשהייתי צריך ללכת לבית הספר, זכוכיות מנופצות נצצו בכל מקום”, תיאר בראיון בשנת 2018.
את השנים הבאות העביר פרנקנשטיין תחת אימת הנאצים בברלין והחל משנת 1941 נאלץ לבצע עבודות כפייה כשסכנת הגירוש מרחפת מעל ראשו. הוא נישא ללאוני וב-1943, חמישה שבועות אחרי לידת בנם פיטר-אורי, גורשו אלפי יהודים מברלין לאושוויץ. לאוני עצמה נכלאה לזמן קצר אבל הצליחה להימלט, אמו של וולטר לא הצליחה להינצל וגורשה למחנה ההשמדה בו נרצחה. וולטר ולאוני לא התכוונו להיכנע והחליטו לרדת למחתרת.
אוהדי הרטה ברלין (רויטרס)פרנקנשטיין סיפר: “החלטנו לא לעשות את מה שהיטלר רצה, אז התחבאנו”. זמן קצר לאחר שירדו למחתרת לאוני נכנסה להריון שני וב-1944 הולידה את מייקל, בנם השני. זה היה נס גלוי שמשפחה בת ארבע נפשות שרדה את התופת בבירת גרמניה. לאוני והילדים הסתתרו בחווה בפאתי ברלין בזהות בדויה ו-וולטר העביר את רוב הזמן בעיר עצמה, מסתתר בבניינים שהופגזו, מכוניות נטושות, בתים של מכרים וביער גרונוולד. כך שרדו כמה שנים.
כ-7,000 יהודים הסתתרו בברלין במהלך המלחמה, אך כ-1,700 שרדו. האחרים נעצרו, מתו ממחלות או נהרגו בהפצצות אוויריות. ב-8 במאי 1945, עם כניעתה של גרמניה הנאצית ושחרור ברלין על ידי הצבא האדום הסובייטי, ילדיו של וולטר היו בין הצעירים מתוך 25 ילדים יהודיים בלבד ששרדו את המלחמה בעיר. לפני השואה הקהילה היהודית בברלין הייתה הגדולה ביותר בגרמניה ועד 1933 חיו בה כ-160,500 יהודים שרבים מהם נרצחו.
עם סיום המלחמה משפחת פרנקנשטיין עלתה לארץ ישראל והתגוררה בה 11 שנים, עד שב-1956 היגרה לשבדיה, שם התיישבה בשטוקהולם עד היום. לאחר מכן וולטר נהג לחזור לגרמניה מספר פעמים בשנה כדי לדבר עם תלמידים בבתי הספר על השואה ולשתף אותם בסיפור חייו המרגש. פרנקנשטיין הקדיש את חייו כדי להילחם באנטישמיות ולדאוג שהתופת איתה התמודד בגבורה בברלין לעולם לא תחזור על עצמה. כך פעל שנים ארוכות.
האצטדיון האולימפי בברלין (רויטרס)פרנקנשטיין תמיד נשא עמו מארז מיוחד ובו תמונה של אשתו לאוני שנפטרה, הטלאי הצהוב אותו נאלץ לענוד החל מ-1941 ומסדר ההצטיינות, אות הכבוד החשוב ביותר בגרמניה, אותו קיבל מהממשלה בשנת 2014. הוא נהג לחבר את הטלאי הצהוב ואת מסדר ההצטיינות ולהצהיר: “הראשון סימן אותי, השני כיבד אותי”. ביום שני האחרון, מספר חודשים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-101, וולטר הלך לעולמו בשיבה טובה.
והרטה? האהבה שלו לקבוצה לא פסקה גם כשעזב את גרמניה והבטיח לא לשוב אליה לעולם. בשנת 2018 פרנקנשטיין הוכרז כחבר כבוד במועדון וזכה למספר החברות 1924, שנת הולדתו. זה לא היה מובן מאליו שהוא נשאר עם הקבוצה גם אחרי שהדירה את היהודים ממנה עם עליית הנאצים בגרמניה. על הטעות הזו פרנקנשטיין סלח למועדון, אותו תיאר לימים כ”חלק מהחיים שלי”. הרטה נפרדה: “וולטר היקר, נזכור אותך בצורה מכובדת”.