בין חיים למוות, בין אמונה לתקווה ובין משפחה, חברים ותפילות מכל רחבי הארץ. סיפורו של עידו אקסברד (36), חלוצה של מכבי יבנה בעונת 2024/25 שמצא את עצמו מורדם ומונשם ב-08/01/2025 לנוכח התדרדרות של מחלת השפעת שתקפה אותו. "אני בסדר גמור, משתפר", ציין בקולו החלש שמתחיל לקבל צבע ולחזור אליו בראיון מרגש ועמוק ל-ONE. הוא מספר על הרגעים הקשים, על המאבק הבלתי נגמר לחזור לעצמו לאחר שלושה חודשים שהיה מורדם ומונשם. בגלל הראיון הארוך והמרתק, חלקנו אותו ל-2 חלקים.
את אקסברד פגשתי ב"מרפסות", מאחורי "מלון לב-שי" בבית החולים שיבא תל-השומר. "בגלל שאני נראה צעיר", הוא צוחק, "תמיד חושבים שאני חייל", ומוסיף "יש פה מלא חיילים שנלחמו מאז השבעה באוקטובר ואיבדו רגליים וידיים. אתה מקבל כאן פרופורציה לחיים". הדס, אשתו, המשיכה אותו: "פה פוגשים את ארץ ישראל היפה. הנתינה, החיבוק וההקשבה".
משחקו האחרון של עידו היה ב-03/01/2025, משחק בו מכבי יבנה יצאה לדרך חדשה לאחר שינוי בגזרת המאמן, כשיחד ניצחו את הגלאקטיקוס של ניר קלינגר, מ.ס דימונה, בתוצאה 1:2. עידו הבקיע אז צמד. "אתה יודע", הוא אומר לי, "עד לא מכבר שכחתי איך הבקעתי את השער השני". "בפנדל", אמרתי לו. "נכון", הוא נזכר. "נכון, עכשיו אני רואה בתמונות שהבאת מהמשחק ההוא".
מיוחד: עידו אקסברד חושף הכל בריאיוןהמשחק מול דימונה מסתיים, אתה סביב 16:00-15:30 בדרך הביתה.
הוא קוטע אותי. "זה לא בדיוק היה בשלוש וחצי-ארבע, הכל התחיל כבר בנסיעה שלי בדרך הביתה", הוא מציין. "לקח לי זמן עד שעליתי הביתה. אז... נגמר המשחק, היה משחק אינטנסיבי, משחק העונה, מה שנקרא ובדרך חזרה אני מרגיש שאני גמור באוטו. אני מתקשר לאשתי, הדס, ואני אומר לה שאני לא רואה את עצמי מצליח לעלות הביתה אחרי שאני מחנה את האוטו".
"עדכנתי אותה, שאני אחנה את הרכב, אקח את הכיסא אחורה ואנוח לי עד שאתאושש. ככל שעובר הזמן והדרך אני מרגיש פחות טוב. פשוט מרגיש גמור. ובאמת, הגעתי לחנייה, בחניון למטה, לא עולה הביתה, לוקח את הכיסא אחורה, שוכב ומנסה להתאושש. מרגיש גמור-תשוש. אמרתי סבבה, זה המשחק, לא יודע".
"אחרי 20 דקות, הדס התקשרה אליי בוואטסאפ, כי אין קליטה שם למטה, והיא אמרה לי 'אתה רציני שוכב באוטו? מה קורה?'. אמרתי לה 'כן, אני גמור. אני לא מצליח לעלות הביתה'. היא אומרת לי 'טוב, תאגור כוחות, יאללה. בוא תעלה, תנוח קצת ועוד כמה שעות נשב עם הילדים. תשכב בספה, תשכב במיטה'. באפיסת כוחות אני מצליח לעלות הביתה, לאט לאט ונזרק בספה".
"הייתי גמור". עידו אקסברד (יונתן גינזבורג)"עוברות להן שעה-שעתיים, התיישבנו לארוחת שישי, אני, אשתי והילדים, ואני אוכל. יש לי עוד תיאבון, אבל עדיין מרגיש עייף וחלש. סיימנו הארוחה, המשיך הערב עד שהגעתי למיטה, נשכבתי ושם זה התחיל. כל הלילה לא הצלחתי לישון, הקאתי. כל הלילה נשמתי נשימות מוזרות כאלה (הוא הדגים בקולו)".
“הדס אומרת לי, ‘מה אתה דפוק? תפסיק לעשות קולות’”
"עכשיו, ידוע שלי ולהדס יש זוגיות מופלאה ואנחנו כל הזמן צוחקים על דברים אז היא אומרת לי 'תגיד לי, מה אתה דפוק? תפסיק לעשות קולות... תן לי לישון. סבבה, אתה מרגיש לא טוב'. אמרתי לה 'תקשיבי, אני לא עושה בכוונה, ככה אני נושם'. עבר הלילה של שישי, שלא היה טוב, כמו שסיפרתי, קם ביום שבת, אותו הדבר ואולי יותר רע".
"אין לי תיאבון, כלום. הדס הכינה לי תה ואחרי לגימה אני אומר לה שאני לא מסוגל יותר. היא גם הכינה לי אורז, אמרה לי שהקאתי ואני לא אוכל מאתמול, אולי בכל זאת. אפילו כפית של אורז לא הייתי מסוגל להכניס לפה. לקראת סוף היום, בשבת, אומר להדס שלא תלך מחר לעבודה ושתיקח אותי לרופא משפחה".
"לא היה לי תיאבון". עידו אקסברד (יונתן גינזבורג)"מצאנו רופא בהרצליה שהיה לו תור פנוי, עשה לי בדיקות, עניינים ואומר לי 'תשמע, הכל נראה בסדר, כנראה יש לך שפעת. לך, קנה ב"סופר-פארם" בדיקת שפעת וקורונה ביחד, בדיקות ביתיות ותעשה בדיקה. כנראה יש לך שפעת. תנוח בבית, זה יעבור לך עוד כמה ימים'. באמת הלכתי ל"סופר-פארם", קניתי, עשיתי בדיקה – שפעת A".
"היינו מבסוטים. הדס אמרה לי 'לפחות אנחנו יודעים עכשיו מה יש לך, יאללה... כמה ימים יעבור'. ביום ראשון, גם אחרי הבדיקה, אני ממשיך להרגיש חלש. לא אוכל, לא שותה, כלום. ביום שני, אותו דבר. לא משתפרת הסיטואציה. אחרי שעות הצהריים הלכנו למוקד. ניסו לעשות לי בדיקת אק"ג (רישום פעילות הלב) ולא הצליחו כי כל הגוף רעד לי".
"הרופאה אמרה לי שהבדיקות שעשיתי בסדר, שצילום החזה תקין, אבל לא יכולה הייתה להתעלם מזה שאני סובל. היא רצתה לתת לי הפנייה למיון, אבל אמרתי לה שאני לא מוכן ללכת בשעות האלה למיון. השעה הייתה מאוחרת. באזור 21:00-20:00, בגלל שנגררנו במוקד. לא התאים לי להיתקע שם עד אמצע הלילה. אם צריך, נלך לשם על הבוקר".
"לא רציתי ללכת למיון בשעות האלה". אקסברד (יונתן גינזבורג)"בשלישי בבוקר, באזור השעה 11:00 בבוקר, הלכנו לבית החולים מאיר בכפר סבא. גם שם ביצעתי את כל הבדיקות האפשריות. שמו אותי בחדר בדיקות, אני ישוב על ספה והחדירו לי לווריד אינפוזיה. גם ביום שני צילום החזה יצא תקין וגם בבדיקה בכפר סבא הצילום חזה חזר תקין. הריאות תקינות, הכל בסדר. שחררו אותי הביתה, אמרו 'טוב, שפעת כנראה. יעבור לך'".
"קיבלנו טופס שחרור הביתה, אומרים ‘השפעת חריפה השנה’. זה נאמר כמעט בכל מקום אפשרי. גם הלילה של שלישי היה בדומה לכל הימים מאז יום שישי. אין שיפור. אני מרגיש לא טוב. ביום רביעי, הדס חוזרת הביתה מהעבודה ורואה אותי זרוק בספה, אותה התנהלות. אין שיפור. כל הימים האלה אני לא אוכל, לא שותה. אין תיאבון. לא מסוגל. כלום".
"הדס אמרה לי 'תקשיב, מה יש לך אתה? אתה קצת צהוב אפילו, בוא עכשיו למוקד, שיעשו לך אינפוזיה, שיחזרו לך נוזלים לגוף. אתה מיום שישי לא אוכל ולא שותה. זה לא טוב. סבבה, שפעת, אבל אתה צריך לאכול ולשתות'. הולכים למוקד ולא מחכים בתור. אשתי הייתה בטירוף שם כי לתחושתה אני עוד רגע אני מתעלף על הרצפה".
"הדס חוזרת ורואה אותי זרוק על הספה". אקסברד (יונתן גינזבורג)"צ'יק צ'ק הכניסו אותי ועושים לי אינפוזיה. אני זוכר את זה. אלו היו שתי שקיות מים. עשיתי בחיים אינפוזיות. אני זוכר איך זה. זה כיף, אתה מרגיש קור ביד. להגיד לך שהרגשתי הרבה יותר טוב אחרי האינפוזיה? לא הרגשתי יותר טוב, אבל לפחות הכניסו לי נוזלים לגוף. אנחנו רגע מיציאה משם והאח שם אמר לי 'בוא רגע נבדוק לך סטורציה (ריווי חמצן בדם)".
"אנחנו לא ידענו מה זה סטורציה, ידענו יש את הדבר הזה, שמים באצבע, אבל לא באמת ידענו מה המשמעות של זה. הוא שם לי את זה על האצבע ואז הוא מתחיל להסתכל במסך שם, שנמצא מאחוריי והולך לעשות הבירורים שלו, חוזר, הולך-חוזר. אני, בזמן הזה, אומר להדס 'טוב, מה קורה? נו, יאללה, שייתן לנו את הדף שחרור ובואי נלך, סיימנו'".
“הכל קרה כל כך מהר. חיברו אותי להנשמה, בלוני חמצן”
"פתאום האח קרא לאחראית, שהתחילה לשאול אותי אם אני בסדר, אם אני נושם טוב, אם אני פה, אם אני שם. מה מסתבר? הסטורציה הייתה 70. בזמן הבנו מה זה חמצן בדם ולמה הבדיקה הזו נעשית, והתקינות של הדבר הזה היא בין 95% ל-100%. והיה 70. היה שם לחץ בקרב הצוות הרפואי".
"הצוות הרפואי נלחץ". עידו והדס אקסברד (יונתן גינזבורג)"אני והדס מסתכלים זה על זו ותוהים 'מה קורה?'. לא ידענו שזה 70 באותו הרגע. רק כשהגיעו אלינו ואמרו לנו את המספר, נאמר לנו כי אנחנו חייבים מיון עכשיו. האחראית אמרה 'תקשיב, אתה חייב לעוף למיון דחוף, אני מזמינה לך אמבולנס ואתם עפים למיון'. תוך 10 דקות הגיע אמבולנס של טיפול נמרץ, לא אמבולנס רגיל".
"הכל קרה כל כך מהר. חיברו אותי להנשמה, בלוני חמצן, העלו אותי לאלונקה. אנחנו עפים לאיכילוב בתל-אביב. הדס השאירה את האוטו במוקד בכלל ועלתה איתי לאמבולנס. עפים לאיכילוב. נוסעים, הנסיעה הייתה מהירה. אני אומר לך בוודאות. אני זוכר את הנסיעה. מהירה, לא נסיעה רגילה בכלל".
"אנחנו מגיעים לאיכילוב, וכל הזמן הזה אני מרגיש אותו הדבר, מאז יום שישי. לא הרגשתי יותר טוב כי שמו לי את מסיכת החמצן. לא נשמתי יותר טוב עם זה. הכל היה מהר. בבית חולים כבר ידעו שאני בדרך וישר, עם ההגעה שלנו, בלי שאלות, בלי יותר מדי, הכניסו אותי לחדר הלם, כמו שחס וחלילה אנשים מגיעים אחרי תאונה".
"הגעתי לחדר הלם אחרי נסיעה מהירה לבית החולים". אקסברד (יונתן גינזבורג)"אני זוכר שאמרתי להדס, כשבדיעבד סיפרו לי שאמרתי את זה בכלל לאחי הקטן, כי הדס עדכנה בדרך את כולם, אז הם הגיעו לבית החולים וחיכו לי שם, 'תביאי לי קולה, כי לא שתיתי כל הימים, שיהיה לי קולה, שאני אשתה'. לא יודע מה עבר עליי באותו רגע, אבל ביקשתי קולה למרות שאני לא שותה את זה. אני כל החיים רק מים".
"'תביאי קולה, לבטן, עניינים'. בכל זאת, לא אכלתי ולא שתיתי הרבה זמן. תוך כדי משכיבים אותי. לא זוכר אם זה היה על מיטה או עדיין על האלונקה, בחדר הלם, מורידים לי את החולצה ומתחילים בדיקות. בחדר? מלא אנשים. אני אומר לך, 15 או 17 אנשים, גם סטאז'רים, גם בכירים. מתחילים הבדיקות. אולטרסאונד, עניינים. כשתוך כדי שואלים אותי שאלות".
"כל מספר דקות אפשרו למשפחה שלי להיכנס. הדס נכנסה, הסתכלה, יצאה. אחים שלי נכנסו, הסתכלו, יצאו. ככה גם אימא שלי. אחרי משהו כמו 20-15 דקות, הרופא ניגש אליי ואומר לי כך וכך, לא זוכר בדיוק, 'אנחנו נעלה אותך לטיפול נמרץ ואנחנו נרדים וננשים אותך'. ככה, בלי כלום. בלי סיבה, בלי למה. בלי שאלות".
"ואני, עוד פעם, מרוב שהכל קרה כל כך מהר, לא היה לי זמן אפילו לשאול 'למה? מה יש? מה קרה?'. פשוט הכל קרה מהר. לקחו אותי עם שני האחים שלי ואבא של הדס לטיפול נמרץ. נכנסו לאיזה חדר מצד ימין, זה אני זוכר כי עוד הייתי ערני, וגם שם מלא רופאים, התארגנויות, מכשירים ואז עוד פעם מגיע אליי הרופא".
"הכל קרה כל כך מהר". עידו אקסברד (יונתן גינזבורג)"אומר לי 'טוב, עידו. כך וכך', לא זוכר אפילו מה אמר לי, אולי 'לילה טוב', אולי משהו אחר, ו'עכשיו נרדים אותך'. ממש לילה טוב ויאללה ביי, בשפה העממית. לא יודע איך הרדימו אותי. או עם המסכה או בדרך אחרת. זהו. ככה אני נרדם לי".
מאדם בריא, חסון, איתן, ספורטיבי לכמעט אסון של ממש.
"כן. גם מבחינת הכדורגל, מבחינת הכושר, הרגשתי מושלם. כי באותו משחק אחרון היינו באנרגיות חדשות עם מאמן חדש בקבוצה כאילו אנחנו יוצאים לדרך חדשה וגם פיזית הרגשתי מצוין. כבשתי צמד, הרגשתי טוב עם הגוף. ואז, ככה, מכלום. ומה שמסתבר שזה באמת מכלום. משפעת. השפעת הזו הביאה איתה ARDS, שזו תסמונת מצוקת הנשימה החדה, כשל נשימתי".
“היה יום שאמרו להדס 'טוב, בואו להיפרד. תודיעי למשפחה על מצבו’”
"כנראה שמיום שישי זה נגרר, אבל ביום שלישי עשיתי צילום חזה והכל היה תקין. הריאות היו נקיות. ייתכן וזה החל לתקוף אותי בתוך שעות ספורות עד שכבר הגוף והריאות לא יכלו לעמוד בזה. ביום רביעי החל הבלגן. כל יום שעובר אני שומע דברים חדשים מהדס, מהמשפחה, ממכרים, מחברים. למשל, שביום חמישי, כל הגוף קרס".
"כל הגוף קרס". עידו אקסברד (פייסבוק)"זה היה יום שאמרו להדס 'טוב, בואו להיפרד. תודיעי למשפחה על מצבו. הוא עלול שלא להחזיק את סוף השבוע'. ביום חמישי חיברו אותי לאקמו לב ולאקמו ריאות (חמצון חוץ גופי, מכשיר המדמה את פעילות הלב או הריאות). כל הגוף שלי קרס בבת אחת. משם החלה ההתדרדרות במצב שלי".
במבט לאחור, אתה חושב שהיה ניתן שלא להגיע למצבך?
"אני לא יודע להגיד לך. הדס כל הזמן אומרת לי, כל שנה, אבל אני לא חסיד של חיסוני השפעת והשנה לא התחסנתי. נראה לי לא התחסנתי אף פעם. הדס כל שנה אומרת לי וגם השנה היא אמרה לי שצריך לעשות. תמיד יש התלבטות באוויר, כן או לא, בהתייחס לילדים, שיעשו להם או לא בבית הספר. הדס אמרה לי שכדאי להתחסן השנה כי אומרים שהשפעת אלימה בשונה מפעמים קודמות".
"היו לא מעט פרסומים של ילדים שנפטרו משפעת והשפעת השנה הייתה באמת הרבה יותר קשה משנים עברו. עד היום הדס אומרת לי שכדאי היה לי להתחסן ומי יודע, אולי אם הייתי מתחסן זה לא היה מתדרדר למצב כל כך קשה ולא הייתי במצב בו אני נמצא היום. אי אפשר לדעת. זה גם מה שהרופאים אומרים. שהמקרה שלי הוא אחד למיליון, עד כדי כך".
ביום חמישי אמרת שקוראים להדס להיפרד. זו לא הפעם היחידה, נכון?
"לא. היו מספר פעמים שקראו לה ולמשפחה להודיע להם שאני עלול שלא לשרוד את התקופה. לפחות שלוש-ארבע פעמים זה קרה. כל תקופת האשפוז היו לי מלא זיהומים, ככה מספרים לי, היו ימים של התדרדרות במצב הבריאותי שלי והתייצבות והתדרדרות, ממש רכבת הרים. הדס והמשפחה היו בקריסה טוטלית".
"אמרו למשפחה שאני עלול לא לשרוד את התקופה". עידו אקסברד (יונתן גינזבורג)"המשפחה והחברים מספרים שהדס עברה ועדיין עוברת טלטלה. כשהייתי מורדם ומונשם התעלפה לא פעם, ובאחד מהימים, מספר לי אחי הקטן, שהדס יחד איתם עומדים מחוץ לדלת של הטיפול נמרץ, טרם שעות הביקור, ועם פתיחת הדלת, במעבר של רופא או אחות, ובמסך הופיע הכיתוב 'החייאה בחדר 6', החדר בו נכחתי. אלו היו רגעים קריטיים של 'מה קורה?'".
"אחי הקטן, שנשוי לקנדית, שעשתה עלייה בשבילו, בת למשפחת רופאים, סיפר לי שאבא שלה, ברנרד, ידע הכל. הוא עדכן אותו בכל פרט ופרט, כי אומרים שקנדה זו מדינה ששם נפוצה השתלת הריאות, ממש מתמחים בזה שם. אמר לי שלנוכח הודעותיו לברנרד, אין רופא בקנדה שלא מכיר הסיפור שלי".
"מה שהכי הרג אותי, זה שאחי הקטן אמר שהוא דיבר עם ברנרד, באחד הימים, שאני עדיין מורדם ומונשם, הרי שברנרד, כאמור, ידע כל דבר שנמסר מפי הרופאים כאן בארץ, וברנרד אמר לו 'אופיר, תקשיב, אני אוהב אותך, אנחנו משפחה, אתה החתן שלי, אבל עידו... לא יחזיק. תתכוננו שאולי עידו לא יהיה פה יותר'. אלו היו חודשי טירוף להדס, לילדים ולמשפחה".
"אני, מה ידעתי. רוב הזמן ישנתי. הדס אומרת שגם כשהעירו אותי כבר, לא הייתי מחובר למציאות. בהתחלה, חשבו שיש לי נזק מוחי. יש תמונה שהראתה לי המשפחה שעין אחת מסתכלת ימינה והשנייה שמאלה. מבדיקות שנעשו לי, התברר כי אין לי נזק מוחי. אני לא יודע להגיד למה העיניים שלי היו ככה. אבל זו הייתה סיטואציה לא נעימה וכמה שניסו לדבר איתי, לא הגבתי. כלום".
"הדס עברה טלטלה, אין רופא בקנדה שלא מכיר את הסיפור שלי". אקסברד (יונתן גינזבורג)תראה אותך היום. אתה בחיים, אתה מחייך, אתה פיכח, אבל אתה לא שלם.
"כן, אני לא שלם. זה בגלל האקמו לב, ביום הראשון שחוברתי למכונה. ביום בו כל הגוף קרס. האקמו שואב את הדם בגוף, מחמצן אותו במכונה ומחזיר אותו בחזרה לגוף. מה שאמרו הרופאים זה שהאקמו מחזיר את הדם לאזורים החיוניים, זאת בכדי שבן אדם ימשיך לחיות. אם זה ללב, לריאות, לכליות, לכבד וכדומה".
"איך הרופא אמר באחת מהפעמים 'זה מזניח את הפריפריה'. והפריפריה הזו הם האזורים הרחוקים מהמרכז. וזה הזניח את האצבעות. כל האצבעות ברגליים וארבע אצבעות ביד ימין. זה התחיל גם ביד שמאל, אבל נעצר. כל זה קרה בארבעה עד חמישה ימים. הדס והמשפחה מספרים שככל ועברו הימים, ראו מה קורה ושאלו את הרופאים למה לא מטפלים בזה".
“הרופאים אמרו ‘עדיף שהוא יחייה בלי אצבעות מאשר שלא יחייה בכלל’”
"הרופאים אמרו להם שאין יותר מדי מה לעשות עם זה. זה המצב. עדיף שהוא יחייה בלי אצבעות מאשר שלא יחייה בכלל, אנחנו מנסים להשאיר אותו בחיים. להדס ולמשפחה לא הייתה ברירה אלא לקבל את זה. אחרי שהתייצבתי מקריסת המערכות, אז ניתקו אותי מהאקמו לב והשאירו אותי מחובר רק לאקמו ריאות, עד לניתוח".
"הרופאים ניסו להשאיר אותי בחיים". עידו אקסברד (ראובן שוורץ)במשך כל התקופה, תפילות, דאגות, לחץ, חשש, תקווה ואמונה.
"כשהתעוררתי והתחלתי לתקשר עם הסביבה, הבנתי שהסיפור שלי הגיע לכל המדינה. נגע בכולם. כולם דאגו, נפתחה קבוצת וואטסאפ לתפילות, חלק הגיעו לבקר אותי. אבל בהתחלה? המשפחה באמת קרסה. כל אחד וההתמודדות שלו. זו הייתה תקופה של הכל מהכל. כולם קרסו יחד איתי. הרי כל התקופה הזו אומרים להם שאני בין חיים למוות וצריך אולי להתחיל ולהתכונן לרע מכל".
"כשהתעוררתי, הדבר הראשון שהסתכלתי עליו זה האצבעות ואמרתי לעצמי מה קורה. עם הזמן הבנתי שאמרו להדס ולמשפחה להזניח את השיח על האצבעות ולעטוף אותי בשיח חיובי ולשאול לשלומי. שאלתי מדוע נתנו לזה לקרות ולמה לא טיפלו בזה. לא התעסקתי בזה יותר מדי, כי תוך כדי הרופאים אומרים שאין מנוס מהשתלת ריאות בכדי לחזור לעצמי בבוא היום".
"הדס שאלה את הרופאים אם לא אוכל להמשיך לחיות עם 50-40 אחוזי תפקודי ריאות, ואמרו לה שאני לא בן אדם מבוגר. אני צעיר. מה, את רוצה שהוא ילך כל חייו עם בלון וללכת עכשיו מהסלון למטבח למזוג מים ואז לחזור למיטה כי הוא גמור ולשכב? זה לא חיים. היא הבינה שעליי לעבור את הניתוח הזה וחייבים השתלה".
"כולם קרסו איתי, הייתי בין החיים למוות". אקסברד (יונתן גינזבורג)"הדס מספרת לי גם שכשהעירו אותי, היא סיפרה לי מה עברתי ותוך כדי גם אומרת לי שאנחנו באמצע פברואר. אז אמרתי לה 'מה פברואר, לא ינואר עכשיו?'. עד כדי כך לא הייתה לי תחושת זמן, לא ידעתי שום דבר. הכל היה חדש לי כשהתעוררתי. הייתי בהלם שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהחליטו להרדים אותי בפעם הראשונה. אני, מבחינתי, ישנתי שמונה שעות".
השתלת הריאות. ריאות שהביאו לך החיים בחזרה. יש סיפור גם סביבן.
"הדס והמשפחה התחילו לבדוק איפה עושים. הבנו שאפשר או בבילינסון או בתל-השומר או בחו"ל, שלא היה ריאלי מלכתחילה. הכול קרה מהר. אני בחרתי שזה יהיה בתל-השומר. גם האנשים כאן, ממערך ההשתלות, באו ודיברו איתנו, השרו ביטחון מלא ורוגע. ד"ר לירן לוי וד"ר מארק בנזימרה דיברו איתנו. בקרייסס שהיינו מצויים בו, הם היו רגועים והסבירו לנו על התהליך".
"עשינו בדיקה על המנתחים והכל והבנו כי זה שהולך לנתח אותי הוא ד"ר מילטון סאוטה, מומחה בהשתלות, כירורג בית חזה. הוא יהודי-ברזילאי ואומרים עליו שהוא טופ 3 בעולם בניתוחי השתלת ריאות. בחרנו, כמובן, לבצע את הניתוח בתל-השומר ובכלל המהירות של ההשתלה זה גם סיפור יוצא מגדר הרגיל".
"אני זוכר את זה. זה היה ביום ראשון, באחד השבועות שאני כבר ער, בשעה 14:00 בצהריים, הדס מקבלת טלפון שאנחנו ברשימת המתנה. גם זו הייתה פרוצדורה בפני עצמה בכל הקשור לרישום. מה גם, שהטלפון של הדס קורס מהודעות, שיחות ומה לא, עד שהיא פשוט הפסיקה לענות. היא לא יכולה הייתה יותר".
"הטלפון של הדס קרס מרוב הודעות". אקסברד (יונתן גינזבורג)"לי, למשל, היו למעלה מ-4,000 הודעות בטלפון. משהו חריג. עד לא מזמן הצלחתי להגיע לכולם ולענות בהתייחס לשלומי. אם התאשפזתי בשמיני בינואר, אז פתאום הודעות מ-10 או מ-12 בינואר של 'עידו, מה קורה איתך, אחי? איך אתה?'. לחשוב שרק בסוף מרץ, תחילת אפריל, התחלתי בלהתייחס להודעות האלה".
"הדס, כמו שאמרתי, לא יכולה הייתה כבר לענות באותה עת. היא הייתה איתי 24/7, בזמן שהילדים בלי אבא ובלי אימא. הכל היה קשוח ובאמת הכל נפל עליה. אז השיחה ב-14:00 בצהריים באמת הביאה הנחת רווחה. גם בגלל שהייתי מחובר לאקמו ריאות ובגלל הגיל שלי, זה העלה אותי ברשימה, למקום שאני לא יודע ושיפר אותי בעמדה".
"היה ברור לנו כי זה לא מחייב שום דבר. הרופאים היו ריאליים. אמרו לנו שהם שמחים כי נכנסנו לרשימה, אבל ייתכן ולא אשרוד עד להשתלה, אם תהיה כזו בזמן הקרוב או מתישהו. אמרו לנו כי אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. ואז קורה משהו שמשנה את התמונה. שעתיים אחרי שנכנסנו לרשימת המתנה, הדס מקבלת טלפון. טלפון מחסוי. סביב השעה 16:00".
הטלפון ששינה הכל. אקסברד (מרטין גוטדאמק)“מתקשרים מחסוי, הדס מהססת, ואומרים ‘יש ריאות’”
"הייתי ער לידה, ככה שאני זוכר את זה. הדס אומרת 'יו, מה עכשיו?' ומסתכלת היא על הטלפון ורואה חסוי. אני שואל אותה 'מי זה?' והיא עונה לי 'לא יודעת, זה חסוי' ואז היא אומרת לי שמשהו אומר לה שהיא צריכה לענות לשיחה הזו. עזוב שאני מאמין שהיו משיגים אותה אחר כך, אבל בכל זאת היא החליטה שהיא עונה".
"'הלו?', הדס מרימה את הטלפון ובקו השני ‘שלום הדס, מדבר ד"ר לירן לוי מתל-השומר'. הם שאלו לשלום זה וזו ואז ציין הד"ר בפני הדס כי 'היום, בשעה 12 בלילה אתם מגיעים לתל-השומר, בשלוש לפנות בוקר יש ניתוח, יש ריאות'. הדס שאלה אותו אם הוא צוחק עליה, הרי שרק לפני שעתיים נכנסתי לרשימת המתנה".
"הוא אמר לה 'תקשיבי, זה לא קרה לי אף פעם, אבל כנראה מישהו שומר עליכם מלמעלה, אל תשאלי שאלות, עד 12 תגיעו, באיכילוב יודעים מזה וידאגו לכל המעבר, ב-12 אתם פה ובשלוש לפנות בוקר יש ריאות'. היינו בטירוף. לקחו ממני גם דם עם מבחנות שהיו אמורות תוך שעתיים להגיע לשם. הזעקנו את אחי הקטן, שעשה את זה, תוך שנוסע הוא גם על השוליים".
"הגענו לתל השומר, שגם זה לא היה פשוט. הרי היה צריך להעביר אותי באמבולנס עם המיטה ועם כל המכשירים שיחד איתי, כשבכל רגע אני יכול לקרוס. הניתוח התעכב משלוש לפנות בוקר לשעה שבע וחצי-שמונה בבוקר. הכל קרה כל כך מהר שלא היה לנו זמן לחשוב האם הניתוח מתעכב כי אין ריאות או כי זו הפרוצדורה בבית החולים. לא היה זמן לשאלות בכלל".
"היינו בטירוף". אקסברד (יונתן גינזבורג)"לאחר הניתוח, רצינו לברר מהיכן הריאות. זה הסיפור הכי מדהים כאן. בדרך כלל זה אנונימי, אי אפשר לדעת מי התורם או התורמת. רק מי שתרם יודע כי תרם לפלוני. אני לא יכול לגלוש לפרטי פרטים, מפאת כבוד המשפחה שתרמה, כי קשה להם וגם כי טרם עשינו מפגש שיתקיים בקרוב מאוד, מפגש לו אנחנו מצפים ממש".
"מסתבר שהריאות הן של בחורה צעירה, באזור גיל ה-40, שהייתה מאושפזת כמה ימים איתי ביחד, כשאני בחדר 6 והיא בחדר 7 באיכילוב. זה סיפור מדהים. זה זמן טוב להודות למשפחה הזו, כי הבנתי שלא היה לה כרטיס אד"י. אבל אם לא הסכמת המשפחה שלהם – אני לא מדבר איתך פה היום. זה מדהים שהכל קרה כל כך מהר".
"לחשוב על זה שלפני כמה ימים התאשפזנו זה לצד זו, חדר ליד חדר, היא במקרה שלה, שאני לא יכול לספר עליו יותר מדי, כי אני מכבד את פרטיות המשפחה שלהם וגם המקרה שלי, בזמן שבראש שלי מחשבות של אולי לא תהיה ריאה, אז אולי ואמות, ופתאום תוך שעות בודדות יש רשימת המתנה, יש ריאות, יש ניתוח, אני עובר אותו ועכשיו משתקם".
"ללא הסכמת המשפחה של הבחורה אני לא מדבר איתך היום". אקסברד (איציק בלניצקי)"המשפחה שלה עדיין לא התאוששה מהאובדן של בת משפחתם. זה כואב. אבל הזמנו אותם למפגש, את בעלה ואת משפחתה. זה משהו שאני מאוד רוצה. אני בטוח, שגם מבחינתם, זה קצת יחזק אותם, לדעת שהם הצילו אותי בזכות הריאות שלה. עכשיו, שכביכול הכל בסדר, למרות שהכל לא בסדר וישנו תהליך ארוך, זה ממש כמו תינוק. בהתחלה הייתי עם חיתול, יש עוד דרך ארוכה".
תקופה לא פשוטה, לא לך, לא להדס…
"סליחה שאני קוטע אותך, אבל אני אומר לך בוודאות. אם לא הדס, אני כבר מת מזמן. זה אני אומר כל הזמן. גם עכשיו, שאני חי, נושם... אם לא היא, אני מזמן כבר מת. באמת אני אומר. כשאומרים אשת חיל, זו היא. חד משמעית".
"הדס אשת חיל". עידו אקסברד (יונתן גינזבורג)