המחנה הציוני של אלי גוטמן: סיכום התבוסה

1. ביציעי אצטדיון סמי עופר ישב אתמול יו"ר המחנה הציוני, יצחק (בוז'י) הרצוג. מעניין אם התוצאה הסופית הזכירה לו עוד אירוע מאכזב עבורו שהתרחש לאחרונה. הרי היו ציפיות, התרגשות, ריח של משהו חדש באוויר, תחושה של 'לא עוד', של חייבים שינוי. אפילו הסקרים נראו מבטיחים ותחושה קלה של אופוריה ליוותה את רגע האמת, אבל אז הכל התרסק, ובצורה כואבת. עד שלב מסוים זה נראה רע, אבל עוד היה צמוד. בסיום, התוצאה הסופית הראתה על תבוסה.

אפשר להתנחם בעובדה שקמפיין המוקדמות הוא לא קמפיין בחירות. המחנה הציוני של אלי גוטמן לא יצטרך לחכות ארבע שנים (או פחות) כדי לקבל אפשרות לתקן, זה יקרה כבר ביום שלישי בטדי מול בלגיה ובעוד חודשיים וחצי בזניצה, בוסניה. אבל פתאום התחושות אחרות, לא טובות. הייאוש שוב מציף. הבעיות היומיומיות כואבות יותר מהרגיל. ארבעה חודשים היינו בבועה, שכחנו מהכל. עכשיו המציאות מתפוצצת לנו בפנים.

הרצוג. מעניין אם התוצאה הזכירה לו עוד אירוע מאכזב מהחודש האחרון (יניב גונן)

מוקדם לסכם או לסגור את הקמפיין, אבל כבר עכשיו צריך להודות על האמת: כדי לסיים לפחות במקום השלישי המוביל לפלייאוף, ישראל תצטרך לא להפסיד בבוסניה ולנסות להוציא משהו ממשחקי החוץ הקשים בוויילס (כמו שעשתה בוסניה) ובלגיה (כמו שעשתה וויילס). הסיטואציה לא קלה ולמעשה, התבוסה איזנה את הניצחון על בוסניה והחזירה אותנו כמה שלבים אחורה. 

הקמפיין הזה בנוי מבסיסו על שינוי השיטה. היורו גדל ולנבחרות מהדרג השלישי ומטה ביבשת כמו ישראל הדרך לנחלה הפכה על הנייר פשוטה יותר. מכאן נולדו הציפיות והתחושה של "עכשיו או לעולם לא". כך שאם ישראל לא תגיע לפחות לפלייאוף, בוודאי חשב לעצמו הרצוג ביציע, הכישלון יהיה צורב במיוחד. מהמכה הזו יהיה קשה להתאושש. מי יודע, לאור התוצאות אמש, אולי לקמפיין הבא נשקול לרוץ ברשימה משותפת עם נבחרת קפריסין. 

2. לפני המשחק סיפרו עיתונאים וולשים שכריס קולמן נוהג להכין הפתעה אחת למשחק ולכן בדרך כלל קשה להם "לפגוע" בהרכב המשוער. למרות זאת, כולם ידעו לספר שוויילס תעלה עם שלושה בלמים, תשחק במערך שישחרר את שני המגנים לתקוף ויאפשר לגארת' בייל יותר חופש פעולה במרכז ויותר הזדמנויות לבודד את עצמו באחד על אחד מול מגן ישראלי. גם הפעם קולמן הפתיע אותם, כשהעדיף את האל רובסון-קאנו בחוד במקום סם ווקס, אבל זה כאין וכאפס לעומת ההפתעה שחשו בנבחרת ישראל.

שחקני נבחרת ישראל מאוכזבים. המציאות מתפוצצת לנו בפנים (רדאד ג´בארה)

בעידן הסקאוטינג, המרגלים והתקשורת, קשה למאמנים לשלוף שפן מהכובע או לבצע מהלך מפתיע. כולם יודעים הכל על כולם והעובדה שישראל הופתעה מהסגנון והמערך של וויילס היא כישלון מודיעיני חמור של מערך הסקאוטניג בנבחרת. קולמן למד את ישראל בצורה מושלמת וניתק את צינור החמצן שלה, כשהפעיל לחץ על ביברס נאתכו ופגע בהנעת הכדור. כך, הוא גרם לאיבודי כדור רבים וגם הוציא את העוקץ מהכניסות לעומק של ערן זהבי.

לעומתו, ישראל באה למשחק עם תוכנית אחד בלבד ולא היו לה תשובות למה שהתפתח על כר הדשא. זה נראה כאילו החבורה בכחול-לבן מחכה שמשהו יקרה לה מהתקפה מקרית או מצב נייח ובשאיפה לפני שתספוג בעצמה שער חובה. גם קונספט "הכדורגל הקבוצתי" קרס כמו מגדל קלפים ברגע האמת. קבוצה אמורה לדעת להגיב במגרש ואמורות להיות לה פתרונות. ישראל לא נראתה אתמול כמו קבוצה. בשורה התחתונה, והיא בהחלט כואבת, התוצאה לא משקרת, לא מקרית ולא נבעה רק מהכרטיס האדום. ישראל חטפה נוקאאוט מנבחרת שרצתה יותר, נלחמה יותר והתכוננה הרבה יותר טוב למשחק.

נאתכו: קיבלנו גול בדקה חשובה

3. התבוסה לוויילס החזירה את ישראל אחורה. לא 20 שנה, אבל לפחות שנה. לימים של לפני הניצחון על בוסניה. מתחילת הקמפיין אפשר היה לזהות משהו אחר. לא אותה נבחרת שהגורל שלה הוא לאכזב פעם אחר פעם ומשהו רע תמיד קורה לה, אלא חבורה שעמדה היטב על המגרש בשלושת המשחקים הראשונים, שיחקה על הנקודות החזקות שלה ובעיקר הפגינה הרבה לב, נשמה ומחויבות. אתמול, ישראל נראתה כמו ישראל. זו של הקמפיין הקודם, זה שקדם לו וכן הלאה. כואב לקבל תבוסה ביתית מנבחרת שמדורגת נמוך ממך ולא השיגה שנים ניצחון חוץ גדול, אבל יותר כואב לחזור אחורה לתחושה החמוצה של נבחרת אפאטית.

הוולשים פשוט היו נחושים יותר והגישה שלהם הייתה נכונה יותר. הם סימנו את המשחק מראש, הגדירו את ישראל כמקום להשיג בו ניצחון חוץ. הם לא הסתתרו ולא הנמיכו ציפיות, לא חששו לתת למשחק את ההגדרה המתאימה לו - קובע, גורלי - ולהתכונן אליו בהתאם. מתחילת הקמפיין אימצו שם את הסלוגן "חזקים ביחד" וככה הם נראו גם על המגרש. ישראל? הסלוגן שליווה את הקמפיין שלה קשור במעודד הלאומי. רק חבל שהנבחרת נראתה מגוחך בדיוק כמו הקמע שלה.    

קולמן. למד את ישראל בצורה מושלמת וניתק את צינור החמצן שלה (עמית מצפה)

4. בייל רשם פה את אחת ההופעות האינדיבידואליות הגדולות שנראו משחקן אורח על אדמת ישראל. וזה לא פחות ממדהים. סליחה על הביטוי, אבל הבן אדם אכל כל כך הרבה חרא בשבועות האחרונים מאוהדי ריאל מדריד ומהתקשורת הספרדית שרודפת אותו. כל השבוע דנו בשאלה הם המשבר מפריע לו, ניתחו כל תנועה שעשה באימונים. הוא לא דיבר, לא ענה, ברח אפילו מחמישה אוהדים שביקשו תמונה במלון. ואז הגיע למגרש ונתן הופעה של 100 מיליון יורו.

המחויבות של בייל לנבחרת וויילס היא משהו שלא רואים כל יום. נסו לחשוב על סופרסטאר מהשורה הראשונה בעולם שלוקח את הנבחרת שלו רחוק יותר ממה שהיא שווה, שמרים את הרמה הכללית של חבורת שחקנים ולא מתלונן על היעדר כישרון בסגל, ששם את הנבחרת לפני הקריירה האישית המצליחה שלו. לאו מסי? כריסטיאנו רונאלדו? זלאטן איברהימוביץ'? אם בייל ייקח את וויילס ליורו, לא יהיו לו מתחרים. 

גוטמן: זו לא התוצאה לה ציפיתי

אלף אלפי הבדלות, בישראל מנתחים את ההבדלים ביכולת של נאתכו, זהבי או ליאור רפאלוב בין הקבוצות לנבחרת. אין כאן מקום להטיל ספק במחויבות של שלושתם או של שחקנים אחרים למדים הלאומיים, אבל כשמסתכלים עליהם ועל הדור שלפניהם, קשה לשים את האצבע על שחקן שהיה עבור ישראל מה שבייל מייצג עבור וויילס. היו כאן כוכבים נפלאים ויש כאן דור מצוין, אבל אנחנו תקועים. האור שנדלק בקצה המנהרה בנובמבר נכבה אתמול. עכשיו הקולקטיב, הנבחרת של גוטמן, צריכה לגשש את הדרך שלה באפילה.   

5. בלגיה נבחרת מפחידה ומוכשרת בצורה יוצאת דופן. גם כשהיא חסרה שחקן מרכזי כמו רומלו לוקאקו, אי אפשר לדבר על שינוי אפילו קל ביחסי הכוחות. כשהכול מתחבר לחבורה של מארק וילמוטס, כשאדן הזאר יוצא מהקונכייה שלו ומראה מה שהוא יודע (מה שלמשל לא קרה במונדיאל), בלגיה הופכת דורסנית. אתמול בבריסל השדים האדומים לא הורידו לשנייה את הרגל מהגז, גם ב-0:5 בדקות האחרונות הם לחצו, הניעו כדור מהר ושלחו עוד ועוד שחקנים להתקפה במטרה לדרוס. להעביר מסר. להרתיע. 

בייל. אם הוא ייקח את וויילס ליורו, לא יהיו לו מתחרים (עמית מצפה)

אתם יודעים מה, אולי טוב שזה קרה. כי הסיכוי היחיד של ישראל לצמצם את הפערים האיכותיים הוא לבוא קטנים, צנועים, להבין שזו לא הרמה שלנו ולנסות להפריע. לא נפתיע את הבלגים עם כדורגל פתוח, אבל כן נוכל להציק להם עם כדורגל אגרסיבי, לב ונחישות. אחרי אירועי השבת בסמי עופר, ישראל חייבת לאוהדיה לפחות הופעה שבסיומה, ללא קשר לתוצאה הסופית, לפחות כולם יסכימו: "השחקנים השאירו על המגרש את כל מה שהיה להם".