כשעלה לבוגרים בעונת 2014/15, עומר דנינו סומן כאחד מבלמי העתיד של הכדורגל הישראלי. בעונת הבכורה, הוא הפך לשחקן הרכב תחת רן בן שמעון בעונה שהסתיימה בפלייאוף העליון ואפילו זכה בגיל צעיר לזימון לנבחרת ישראל, תחת המאמן אלישע לוי.
השיא של דנינו היה לפניו: הקבוצות הגדולות התעניינו, המחמאות הגיעו, אלא שלצד זאת, גם החלה סדרה של פציעות חסרות מזל, שבכל פעם שניסה להשתקם, משהו עצר אותו בדרך. דנינו לא ויתר: הוא ניסה לחזור, הצליח לשחק גם במדי הפועל כפר סבא והפועל חדרה, אלא שאז, ליתר דיוק לפני קרוב לשלוש שנים, הוא הבין שקשה להמשיך.
בשנתיים האחרונות, הגיעה ההבנה שקריירת המשחק שלו בדרך לסיומה. הוא החל לפתוח רשת של מכוני כושר, כשברקע חל קושי מסוים בלהודיע על פרישה. דנינו התכחש, אך לבסוף, בראיון מיוחד ל-ONE, הוא מסכם קריירה (קצרה אמנם) באופן רשמי ומדבר על מה שהתרחש אצלו בשנתיים האחרונות, מה קרה לפני כן ומעביר מסר.
"זה משהו שהיה קשה לי להשלים איתו. כל מה שידעתי אי פעם מאז שאני זוכר את עצמי היה על כדורגל. הכדורגל היה החיים שלי, מגיל חמש כשהתחלתי לשחק. . בשנה האחרונה בחדרה, שיחקתי אולי שמונה משחקים, אבל ניסיתי להילחם כמה שיכולתי ובסוף הפציעות הכריעו", הוא מודה.
חיכית קרוב לשנתיים, היו מחשבות על קאמבק?
"לא הייתי קורא לזה קאמבק, כי בסופו של דבר קאמבק עושים כשאתה חוזר מפרישה ורק עכשיו אני מודיע רשמית על פרישה. הבנתי שלצערי אני כנראה הולך לכיוון של פרישה כי פשוט לא יכולתי. גם כששיחקתי בשנה האחרונה, לא הייתי אני מבחינה מקצועית. אני מאוד טוטאלי באופי ולא יכול לעשות דברים שלא ב-100%. הרגשתי שאני לא אותו השחקן שהייתי ושאני עובד על עצמי".
מתי קיבלת את ההחלטה הסופית?
"סיימתי את העונה בחודש מאי בהפועל חדרה (2022) ,ניסיתי להשתקם ולא הצלחתי. לא מצאתי גם קבוצה כי לא הייתי כשיר בשביל זה. אמרתי אולי בינואר (2023) ננסה שוב אבל ראיתי שזה לא הולך לכיוון הזה. לקראת החודשים פברואר-מרץ 2023, הבנתי שזה הולך לשם".
למה חיכית עד היום עם הודעת הפרישה?
"היו כמה הצעות ואז באה המלחמה שטרפה את כל הקלפים ולא ראיתי מנקודת המבט שלי, שזה זמן מתאים לזה. כן הרגשתי שאני צריך לעשות סגירת מעגל כלשהי, בעיקר בשבילי. הבנתי שיש לי פרק פתוח בחיים, בעיקר מבחינת ההרגשה שלי. כי כן עשיתי כמה דברים בכדורגל. הרגשתי שאני רוצה לסגור את המעגל הזה".
כמה אתה חושב על הכדורגל היום?
"למען האמת בשנה הראשונה מאז שהייתי בלי קבוצה כן עקבתי וצפיתי, אבל בשנה האחרונה אני מודה שפחות. אני חושב שרציתי להתנתק מהעולם הזה, כי היה לי קשה להשלים עם המצב. כיום אני מודה שאני פחות עוקב אחרי הכדורגל הישראלי".
מה אתה מרגיש כשאתה צופה בכדורגל ישראלי?
"באופן כללי, אם נסכם, את הקריירה שלי, אני מרגיש תחושת פספוס. אלו אולי נשמעים תירוצים, אבל אלו החיים של שחקן כדורגל ואילולא הפציעות הייתי מגיע למקומות גבוהים יותר. לשם ייעדו אותי מגיל צעיר ואני חושב שהפוטנציאל שלי היה אמור להוביל אותי לשם. מגיל צעיר הייתי מסומן, הייתי קפטן בנבחרות הצעירות והגעתי לנבחרת הבוגרת".
"אני מאוד אוהב את המשחק ויש לי הרבה חברים מתוך העולם הזה. אלו גם בעיקר הדברים שחסרים לי: האנשים, החברים ששיחקו איתי, אנשי המקצוע, בעיקר המשחק עצמו. כשאתה מתחיל כילד לשחק כדורגל, אתה מושפע מהאהבה למשחק".
אז אתה הולך היום ביום יום עם תחושת פספוס.
"זה מלווה אותי הרבה, לא יודע אם ביום יום. זו הסיבה שבשנה האחרונה התנתקתי יחסית ולא צפיתי במשחקים. זה סוג של דרך לי על הפצעים וחיזק את תחושת הפספוס. הרי לפני דקה הייתי שם עם כל החברים שלי וזה הקשה עליי. תמיד תהיה לי תחושת פספוס שתלך איתי".
הפרישה היא נטו פיזית? נטו בגלל פציעה?
"זו סיבה פיזית שמאוד השפיעה עליי מנטלית. התמודדתי עם הרבה פציעות בעשר השנים שלי בקריירת הבוגרים והיה לי קשה לחזור ולהשתקם, בעיקר בפציעות האחרונות. הפציעה האחרונה בהמסטרינג הייתה חוזרת והשפיעה עליי מאוד".
מה הרגשת לאורך הקריירה בהתמודדויות עם הפציעות?
"מבחינה פיזית, הצלחתי להתמודד עם הפציעות, אבל מנטלית זה היה לי קשה. בסופו של דבר, מצפים שתחזור ואתה שוב נפצע, אתה כביכול לא מספק את הסחורה והופך ללא רלוונטי. נהיה לי שם של שחקן פציע. גם כשחזרתי מהפציעות ועשיתי שוב שיקום, היה לי פחד מנטלי שלא הצלחתי לשחרר ממנו. כל הזמן היו לי בראש מחשבות שאני פוחד להיפצע שוב, לחזור לגלגל השיקום והפציעות".
מה היו הטעויות שלך?
"לא יודע אם טעויות שלי. כן עשיתי מה שיכולתי: גם כשנפצעתי, עשיתי שיקומים שלמים שמימנתי מעצמי ממיטב כספי, גם מחוץ למערכים הרפואיים של הקבוצות. אני כן מרגיש שעשיתי את כל מה שיכולתי, אבל הגוף סימן לי שדי, לא עוד".
מה התגובות שאתה מקבל ברחוב?
"בהתחלה שאלו אותי מתי אני חוזר ולא היו לי תשובות. תמיד אמרתי שאני משתקם, שאני מנסה ואני רוצה. עד היום אני מקבל תגובות שאני פספוס. אנשים שקרובים עליי מאוד נזהרים לדבר איתי על זה כי הם יודעים שזה יושב על נקודה רגישה. גם למשפחה שלי היה קשה לשאול אותי מה קורה ואיך זה מתקדם כי הם ידעו שקשה לי. עד היום אנשים ברחוב מזהים אותי, זוכרים את הקריירה שלי ואומרים איזו באסה שפרשתי".
ההחלטה לפתוח רשת של מכוני כושר. תסביר?
"בסופו של דבר אנחנו מדברים על ספורט ומאז ומתמיד הייתי ספורטאי. אם לא הייתי כדורגלן אז אמנם לא הייתי כדורסלן כי זה לא הצד החזק שלי, אבל הייתי טניסאי או משהו כזה. אני ספורטאי מאז ומתמיד ותמיד ידעתי שאתעסק בזה בצורה כזו או אחרת".
בוא נדבר על הקריירה שלך. הפריצה שלך הייתה מוקדמת מדי?
"יצא לי קצת לחשוב על זה לאחרונה. אני לא יודע אם לקרוא לזה מוקדם כאין גיל מוקדם לפריצה. אתה פורץ כי אתה טוב ומרשים, כי יש ציפיות ממך ואתה כנראה גם עומד בהן. יש לך ביקוש, יש עניין מהגדולות. הייתי שם וזה היה בגיל מאוד צעיר. בגיל 21 כבר הייתי עם 80 הופעות עם רן בן שמעון במכבי פ"ת וזומנתי לנבחרת הבוגרת".
"שם החלו הפציעות הראשונות שהיוו את הברקס הראשוני ובלמו אותי. לא הצלחתי לצאת ממכבי פ"ת באותה התקופה וכן היו הצעות. זה לא יצא אל הפועל מסיבות כאלה ואחרות. הגעתי לאיזשהו פיק בגיל מוקדם. אני לא יודע אם זה היה באשמתי, אבל יש משהו במה שאתה שואל שאולי פרצתי מוקדם מדי. אבל אלו תשובות לשאלות שלעולם לא יהיו לנו".
דיברת על הצעות. היית מועמד למכבי ת"א.
"ההצעה הגדולה שאני יודע עליה הייתה מב"ש בעונת האליפות הראשונה שלהם. אלונה מאוד רצתה וזה היה סיפור מצחיק כי ידעתי על זה רק לאחר שהעסקה הזאת נפלה. אבי רצה סכום מסוים ואלונה כבר הייתה מוכנה לשלם 90% מהסכום הזה. זה נפל על פער של 75-80 אלף יורו בסכום ההעברה. אני יודע שגם עוד לפני זה הייתה התעניינות ממכבי ת"א ובאיזשהו שלב ממכבי נתניה. אבל הגיע שלב שגם הפציעות די בלמו את זה".
לאן יכולת להגיע?
"תמיד אני חושב שהחלום הוא לשחק מעבר לים. אבל אני יכול להגיד להגיד לך שמאוד רציתי לשחק ולחוות גם קודם לכן קבוצה גדולה בארץ. מה שנקרא לשחק נגד קהל של קבוצה גדולה שמעודד אותך ולא שורק לך בוז כי אתה בקבוצה היריבה".
העובדה שהיום אין בלמים מספיק טובים זה משהו שצורם לך?
"כן, אבל לא רק היום. באופן כללי, זה תפקיד שהוא מאוד מבוקש בכדורגל הישראלי, במיוחד בסגנון שהייתי: בלם שיותר טכני עם הכדור, לא בלם אפור כזה. זה כן לוחץ לי בנקודות כאלה ואחרות".
אפשר להגיד שאתה מזוהה עם מכבי פ"ת?
"בגמר גביע המדינה נגד הפועל ב"ש היה לי דז'ה וו, כי הספקתי לשחק בגמר הקודם נגד ב"ש בקורונה, רק שהפעם זה נגמר הפוך. האמת שמאוד שמחתי, זה מועדון שאני מזוהה איתו, גדלתי בו ושיחקתי בו כל הקריירה. ההצלחות לא קורות סתם, לא סתם יוצאים משם שחקנים. יש לי עוד מלא חברים משם כמו מנור סולומון, תאי בריבו וגיא מלמד. אני שמח בשבילם ברמה האישית וגם קבוצתית".
מה אתה חושב על מנור סולומון? גם הוא נקלע לעונת פציעות.
"לא היינו בקשר הרבה זמן ולאחרונה חזרנו לקשר. על היכולות שלו והכישרון שלו אפשר לדבר הרבה, אבל גם הוא מבין שהפציעות הן חלק מהעניין. הפריצה הגדולה שלו עוד לפניו. כל מי שנפצע פעמיים אומרים שהוא פציע: הייתה לו פציעה שהתארכה יותר מהצפוי, אבל אין לי ספק שהוא עוד יממש את הפוטנציאל שלו ובגדול. מה שיש לו ברגליים זה משהו חריג ושיחקתי עם כמה שחקנים".
אתה פוסל לחזור לכדורגל?
"אני לא פוסל. כרגע התשובה היא לא, אבל יכול מאוד להיות שזה יקרה בעתיד. בתור מה? אם לחזור, אז יותר מעניין אותי לעבוד במחלקות נוער ויותר עם צעירים. אבל אין לדעת לאן זה יכול לקחת אותך".
מה המסר שלך? או התובנה מהקריירה?
"אני חושב שיש חשיבות אדירה למאמן בשלב הזה שאתה מקבל את הבמה בבוגרים: אני יכול להגיד לך שכשהגעתי להתאמן אצל רן בן שמעון, זו הייתה צומת דרכים עבורי וזה היה לבסוף מעין בית ספר עבורי. אני מאחל לכל שחקן באופן כללי שיתאמן אצל מאמן כמו רן אבל במיוחד בגיל צעיר שאתה רק עולה לבוגרים. זה גם מה שהפך אותי לשחקן בוגר בגיל צעיר".
"צריך לבוא ולרצות, להיות סבלניים. לא קל לתת לשחקנים הצעירים את המושכות: בכדורגל שלנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו וזה לא תמיד קורה מהר. צריך לדעת שרוב הימים בכדורגל הם לאו דווקא מוצלחים, במיוחד לא בקבוצות הגדולות. צריך לפתח אופי מסוים ולהבין את זה ובעיקר לקחת את ההזדמנות שאתה מקבל בשתי ידיים".
ומבחינת הפציעות?
"זה נשמע מאוד ברור לומר את זה: אבל יש פציעות שלא משנה כמה תעבוד קשה או תחזק את עצמך, הן יושפעו מהרבה מזל. חשוב להיות מקצוען ועל ידי כך להוריד סטטיסטית את הסיכוי להיפצע. גם עם פציעות צריך לדעת להתמודד ולהבין שהם חלק מהכדורגל. אין שחקן שלא נפצע".
מה דעתך על אבי לוזון?
”בעל הבית. יש לגדולים ביותר בכדורגל הישראלי מה ללמוד ממנו.
רן בן שמעון?
”מורה. זכיתי להתאמן אצלו.
מכבי פ"ת?
“בית. הייתי במקום הזה מגיל 8. יש להם קרדיט גדול בקריירה שעשיתי”.
רופאים?
”לצערי צריך אותם בכדורגל כמו בכל דבר”.
צילום אולטרסאונד?
”ייאוש באיזשהו מקום. קצת חשש, אבל זה חלק מהמקצוע”.
עומר דנינו?
”אומר לכם תודה. שמח על מה שעשיתי ועוד נתראה”.
תפקיד הבלם?
”תפקיד אנדרייטד, שאין בו תהילה. אתה יכול להיות הכי גדול בעולם ועם טעות אחת הכול הולך לפח. בדומה לשוערים”.