עם כניסת יום השואה, אנחנו למדים בכל פעם על מקרה חדש, על קשר היסטורי ועל סיפורי גבורה של יהודים, שבחרו להילחם כדי לשרוד על מנת לקיים את הצורך הבסיסי ביותר – לחיות. בראיון לאתר הרשמי של מכבי תל אביב, שחקן הקבוצה רפי מנקו, סיפר את סיפור משפחתו, על סביו וסבתו בלה ודייב.
בלה נולדה בהולנד. אביה מוריץ ואן-פראח היה קצב וסוחר בקר, אמה יהודית הייתה מוכרת ותופרת במרכז קניות גדול. הייתה לה אחות בשם רוזה ושני אחים, לאו ובוב. משפחה גרעינית בת שש נפשות, חלק משבט מורחב יותר המונה 50 אנשים - סבים, וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות. דייב חי אף הוא בהולנד עם אחיו אלי ואמו, דינה מנקו-ואן גלדר.
הקהילה היהודית במדינה המערב-אירופאית הציורית התקיימה עוד מהמאה ה-12. למעשה, בשנת 1796 הפכה הולנד לאחת המדינות הראשונות שהעניקו שוויון זכויות לאזרחים היהודים. פסטורליה, אבל זמנית. תהפוכות מלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי העולמי ועליית הדיקטטורות הלאומניות מסביב החלו לתת אותות גם במדינות השפלה. בוודאי כשהחלו לנשב רוחות גזענות ומלחמה מכיוון גרמניה השכנה. גם בלה ודייב, לימים סבתו וסבו של רפי מנקו, חשו זאת.
משפחת ואן פראח לפני עליית הנאצים (תמונה באדיבות האתר הרשמי של מכבי תל אביב)ערב מלחמת העולם השנייה חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כאחוז וחצי מאוכלוסיית המדינה. משום שעד כה נהנו מרווחה, ביטחון וסובלנות מצד השלטון והאזרחים, הרוב לא נחפז לעקור. במאי 1940 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת מוחצת הכוללת הפצצת ערים ללא רחמים. תוך ארבעה ימים בלבד נכנעה הולנד והפכה לחבל ארץ כבוש. יהודים רבים ניסו לברוח לבריטניה או דרומה, עשרות התאבדו.
המשטר הנאצי התייחס להולנדים כשותפים אפשריים והשקיע בתעמולה כדי לקרבם לתפיסותיו. ההנהגה המקומית של הכובשים הייתה חדורת מוטיבציה נאצית ודאגה להקים מערכת יעילה לרדיפת יהודים. עד מהרה גם החוקים החלו להשתנות בהתאם. תחילה נדרשו הילדים ללמוד בבתי ספר יהודיים ובהמשך פוטרו גם עובדי אקדמיה. בשלהי אוגוסט כבר אולצו מחלקות ממשלתיות להבטיח לא לשכור יהודים. פחות מחודשיים עברו ועסקים בבעלות יהודים נדרשו להירשם כ"עסקים יהודיים". ב-4 בנובמבר 1940 נקבע כי יהודים יפוטרו ממשרות ממשלתיות ועד ינואר כבר "טוהר" השירות הציבורי. בפברואר נעצרו כ-400 צעירים יהודים ובאוגוסט 1941 יצא "צו ה'לירו' הראשון" לטיפול ברכוש יהודי, שהיה צריך להיות מועבר כולו לבנק הגזל ליפמן, רוזנטל ושות'. הכל נכתב בחוק.
"במהלך השנים הראשונות למלחמה, סבי מוריץ היה מודאג מאוד ממה שעתיד לקרות, והחל להתכונן להסתרת כל ששת בני המשפחה", מספר לקס מנקו, אביו של רפי ובנם של דייב ובלה. "שאר בני המשפחה סירבו להאזין לאזהרותיו וביקשו ממנו להפסיק לדבר על 'יום הדין'". במאי 1942, שנתיים לאחר תחילת הכיבוש הנאצי, חויבו יהודי הולנד לשאת טלאי צהוב בצורת מגן דוד עם הכיתוב JOOD על בגדיהם ולעבור לגור ברובע יהודי. זו השנה בה הגיעו לארץ ישראל השמועות על ההתעמרות ביהודי אירופה. כדורגלן מכבי תל אביב, יוסל'ה מרימוביץ', הציע אז שהאגודה תוסיף למדי הכחול-לבן את הצבע הצהוב לאות הזדהות.
המדים של מכבי תל אביב. משמעות לצבע הצהוב (האתר הרשמי של מכבי ת"א)"אי שם לפני סבבי הגירוש הראשונים ביולי 1942, סבא וסבתא שלי לקחו את כל ארבעת ילדיהם למקומות מחבוא, ולאחר מכן נכנסו למסתור בעצמם", מגלה אביו של רפי. "במשך שלוש שנים, עד השחרור, הם כמעט ולא ראו את ילדיהם". גם משפחתו של אביו, דייב, החליטה להסתתר. בלה הצעירה, סבתו של רפי, נאלצה לחיות בחלל מתחת לרצפת הסלון של המשפחה שהסתירה אותה. כשנכנסו הנאצים לחפש בבית, הצטנפה לה במסתור בדממה מוחלטת, והקפידה לא להוציא הגה. מעל ראשה שמעה את צעדי מגפיהם הלוך ושוב על קורות העץ. פעם אחת נשארה כך במשך שש שעות רצופות - בלי תזוזה ובנשימות חרישיות. זו גם הייתה הסיבה לכך שבשארית חייה אחרי המלחמה, ישנה תמיד עם חלון פתוח בכל מצב.
פעם אחת נתפס דייב כשהוא גונב תעודות זהות מבריכת שחייה ציבורית באוטרכט. הוא נעצר באמסטרדם ונחקר. "הם השתמשו באולם כדורסל כנקודת איסוף", מסביר רפי מנקו. "זו הייתה תחנת מעבר אחרי שתופסים את היהודים ובבוקר מעלים אותם על רכבות למחנות ריכוז. הוא הצליח לברוח מחלון השירותים של אותו אולם כשהשומרים לא שמו לב".
השילוחים בוצעו ממחנות ריכוז בהולנד, כאשר ליהודים המגורשים נאמר שהם נשלחים למחנות עבודה בגרמניה. הגרמנים הסתייעו בשיתוף פעולה מסיבי מצד עובדי הרשויות הציבוריות ורשויות התחבורה ההולנדיים. בספטמבר 1942 הוקמו בהולנד יחידות של הולנדים משתפי פעולה עם הנאצים, שאנשיהן פעלו לצוד יהודים מסתתרים. ליחידות אלה עזרו מלשינים שהסגירו יהודים מסתתרים תמורת תשלום.
אבני השפה בבית ממנו נלקחו משפחת ואן גלדר (תמונה באדיבות האתר הרשמי של מכבי תל אביב)רק ב-1943 הוקמה מחתרת הולנדית מאורגנת עם שליטה מרכזית, לאחר שהגרמנים החלו לגייס אזרחים הולנדים לעבודות כפייה. בתקופה זו כבר גורשו מרבית יהודי הולנד למחנות ההשמדה. מתוך כ-140 אלף יהודים שהתגוררו במדינה עם כיבושה, 107 אלף גברים, נשים וטף נשלחו מזרחה. רק חמשת אלפים חזרו. על פי הערכה, כ-25 אלף יהודים הסתתרו בהולנד. שליש מהם נחשפו בגלל מעשי הלשנה. מעל 75% מיהודי הולנד נרצחו בשואה.
בספטמבר 1944 יצא לדרך ניסיון של בעלות הברית לפלוש לגרמניה דרך הולנד ולקצר את המלחמה. המבצע נכשל והכוח הבריטי נעצר בגשר ארנהם, סמוך לאזור בו הסתתרו בני משפחתו של רפי. המדינה שוחררה רק עם כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. לאחר השחרור חזרו מעט יהודים ונתקלו בחוסר הבנה למה שעבר עליהם. אחרים תיארו זאת אף כהיעדר אהדה.
למוריץ לקח זמן רב לאתר את כל ילדיו, אך בסופו של דבר מצא את כולם חיים, בטוחים ובריאים. מתוך כ-50 הקרובים, שרדו רק משפחת ואן-פראח בת שש הנפשות ואח אחד של הסבתא יהודית. עשרות האחרים נרצחו. כמו רוב השורדים, הם ניצלו הודות לסיוע של אזרחים הולנדים מעטים שסיכנו את חייהם, הסתירו אותם ודאגו לצרכיהם. כ-5,900 אישים מהולנד הוכרו בתואר חסיד אומות העולם.
רפי מנקו (רדאד ג'בארה)לאחר המלחמה סיימה בלה את לימודיה התיכוניים בתוך שנה אחת והמשיכה ללימודי סיעוד מתוך כוונה לעלות לישראל ולעבוד כאחות. ב-1953 פגשה את דייב, התחתנה עמו ויחד הם בנו משפחה משלהם בהולנד. לקס, אביו של רפי, גדל עם אהבה לישראל. לאחר ביקוריו בארץ בשלהי שנות השבעים הבין שזה המקום שבו הוא רוצה לחיות. הוא סיים תואר שני בכימיה ופגש את רנה. הם החליטו לעלות לישראל ב-1989, התחתנו, עברו לסורינאם שבדרום אמריקה כדי לעבוד עם הקהילה היהודית המקומית ולאחר שנה חזרו להולנד, שם נולד בנם הבכור דוד. ב-1992 שבו לארץ. רפי נולד ב-1994, יוני כעבור שנתיים וגיל ב-1999.
לקס שיחק כדורגל חובבני עד גיל 25. הוא טוען שילדיו דוד ורפי "בגדו" בו לטובת הכדורסל, "אבל רפי הפך לספורטאי המקצועי הראשון במשפחה ועשה אותנו שמחים וגאים מאוד (גם אם זה לא בכדורגל)".
רפי, מתי התחלת להיות מודע לזה שאתה בן למשפחה של שורדי שואה?
"מהרגע שאני זוכר את עצמי זה משהו שהוא נוכח, שאני יודע אותו. סבא וסבתא שלי נשארו לגור בהולנד, אז היינו מבקרים אותם בקיץ. אחרי שסבא שלי נפטר, סבתא עלתה לארץ בגיל שמונים וחמש. זה משהו שהיה נוכח, אבל גם היה מאוד ברור שלא מדברים על זה.
"היו בבית של סבא וסבתא תמונות של המשפחה, אבל זה היה נושא שהם לא אהבו לפתוח אותו. כשסבתא עלתה לארץ, אני זוכר שאבא שלי ממש פתח את זה איתה. היא שיתפה פעולה וסיפרה את כל הסיפור של כל מה שהיא עברה. ככה בעצם הוא הגיע למשפחה באוסטרליה שהייתה זו שהחביאה אותה והצילה אותה. הם הוכרו כחסידי אומות העולם.
"בתור ילד אני זוכר אותם כסבא וסבתא מדהימים, אבל לאבא שלי יש התנהגויות של ילד לניצולי שואה. אם זה לאכול מהר, לגמור את כל האוכל מהצלחת. לא זורקים אוכל. סבתא שלי, לדוגמה, הייתה תקופה ארוכה במחבוא מתחת לאדמה. היא הייתה מקבלת סנדוויץ' ולא יודעת אם זה ליום, ליומיים או עד הפעם הבאה שיוכלו לבוא אליה. אם יש עכשיו קושי שצריך לדבר עליו, הוא מאוד בורח לציניות. אני יודע שהייתה לו ילדות מורכבת. היו לו הרבה חברים שהם נוצרים, ולאו דווקא רק מהקהילה היהודית, אבל הוא כן סיפר פה ושם על גילויי אנטישמיות שקרו גם אחרי המלחמה".
רפי מנקו וחברי נבחרת ישראל במחנה ההשמדה במיידנק (איגוד הכדורסל)היית במסע לפולין?
"הייתי במסע לפולין בתיכון ורציתי גם להיות אחרי זה עם הנבחרת. אחי הגדול סיפר לי שכשהוא נסע אז ביקשו מכל מי שיש לו קשר לשואה, להביא שמות של אנשים מהמשפחה שנרצחו. אנשים באים עם שלושה, ארבעה, אולי חמישה שמות. אבא שלי שלח אותו עם רשימה של קרוב למאה שמות של אנשים מהמשפחה המורחבת שלנו שלא שרדו את השואה.
"כשהייתי בתיכון הגענו למיידנק. אתה נכנס ורואה הכל ירוק. אתה רואה בקתות עץ כאלה שחידשו אותן, מסתכל ואומר: אני לא מאמין שדבר כזה קרה. הפסטורליה הזאת לא מסתדרת. ואז אומרים לך שפה בביתן הזה עברו מאה אלף אנשים ופה 150 אלף... מדברים במספרים שאתה אומר שלא יכול להיות שדבר כזה קרה. ובסוף, אחרי המשרפות, אתה מגיע להר האפר.
"באושוויץ הכל הופך למוזאון כזה. לראות את הכמות של הנעליים, המשקפיים והדברים שיש שם, אתה פשוט תופס את הראש. לא להאמין שזה היה מפעל למוות. מי שלא חווה את זה, שלא היה שם, אי אפשר להבין את זה. אי אפשר להבין את המספרים, אי אפשר להבין את הגודל, אי אפשר להבין את הרוע. להבדיל, אני מפחד שמה שקרה פה בשבעה באוקטובר יהפוך להיות עוד סיפור. אמרנו כל השנים לעולם לא עוד, אז הקמנו את המדינה הזאת. Never again לא יכול להיות רק משפט. חד משמעית, צריך לזכור, להכיר ולחקור".
תאר את ההגעה למחנה השמדה כשחקן נבחרת עם דגל ישראל על הבגדים.
"הייתי כבר יותר בוגר ומיושב. יותר מבין, נראה לי, את גודל האירוע. זה, מבחינתי, היה התגשמות הניצחון שלנו. שאנחנו בלתי ניתנים להשמדה. שמכונת המוות הזאת, כל התוכניות הרעות שיש נגדנו והשנאה שיש כלפינו, זה לא יעזור. אנחנו פה כדי להישאר. אני נכנס למיידנק עם בגדי נבחרת ישראל וחד משמעית מרגיש שזה גם ניצחון בשביל המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי שרדו, אבל יש המון שלא שרדו. יכול להיות שלא הייתי אמור להיות פה. זו סגירת מעגל מטורפת לכל ההיסטוריה של המשפחה שלי.
רפי מנקו (fiba.com)"איך שירדתי מהאוטובוס, כל הדברים הרעים שאתה רואה שם שוב פוגשים אותך, אבל זה גרם לי ללכת זקוף. להיזכר ולזכור את הסיפורים, אבל גם להסתכל קדימה. להאמין שלא ינצחו אותנו, להאמין שדברים כאלה לא יקרו שוב.
"רק כשהגעתי למכבי, הבנתי שהצבע בסמל ובמדים הצהובים בעצם בא משם, אז ישר זה חיבר אותי לנקודה הזאת. שהמשפחה שלי עברה הרבה בשביל שאני אוכל להיות פה, לשחק כדורסל במדינת ישראל. וכיהודי להרגיש בטוח ולשחק במכבי תל אביב, שמייצגת גם את זכרון השואה. אין לי מילים להסביר את התחושה הזאת".
מה חשוב מבחינתך ללמוד מתקופת השואה?
"בהסתכלות על המצב במדינה כיום, הפילוג והשנאה בתוכנו, אבא שלי לוקח את זה מאוד קשה. א. כי הוא מבין לאן זה יכול להגיע. ב. בגלל מה שהמשפחה שלו הייתה צריכה לעבור בשביל שנקים מדינה פה ואיך אנחנו במו ידינו מפוררים את הבית. אנשים פעם היו חווים אנטישמיות ולא היה להם לאן לברוח, אז זה משהו שמאוד יכול לחרפן אותו.
"העיקר זה לעשות, לזכור, לשמוע עדויות - כל דבר. להבין שניסו להכחיד את כל היהודים בעולם רק כי הם יהודים. קל לנו לזכור את זה ביום השואה, אבל בימים שאחרי אנחנו ממשיכים את החיים שלנו רגיל. הקמנו את מדינת ישראל כדי שיהיה לנו מקום בטוח לחיות בו. אם נחזור לשורש המהות שלנו פה, להבנה שהמון אנשים היו מעדיפים שלא נהיה בעולם, אני חושב שנוכל לחיות פה חיים יותר טובים אחד עם השני. למרות חילוקי הדעות ולמרות הבדלים תרבותיים. יש לנו עוד המון סיבות לתקווה".