בתחילת נובמבר, היה אונאי אמרי קרוב לחתימה בניוקאסל. הבעלים הסעודים החדשים סימנו אותו כמועמד המועדף מבחינתם, והמאמן הבאסקי שקל את ההצעה בחיוב וברצינות. הוא גם לא התיימר להכניס שיקולים מוסריים להחלטה – כמי שכבר קיבל את הכסף הקטארי בפאריס סן ז’רמן, הוא לא היה מהסס להתעלם שוב מהסוגיות הקשורות לזכויות אדם במפרץ הפרסי. לדעתו, אנשי מקצוע לא צריכים להכניס את ראשם לפוליטיקה. הדאיגה אותו הרבה יותר האפשרות לעזוב את ויאריאל באמצע העונה, תוך פגיעה באמון האנשים שסמכו עליו בעיניים עצומות.
עד כמה הבחירה בניוקאסל הייתה קרובה? אולי לא נדע זאת לעולם, אבל דווקא הדיווחים הנחרצים על הסכמתו של אמרי בתקשורת הבריטית גרמו לו ככל הנראה לסרב בסופו של דבר. בנוסף, ניצחה הצוללת הצהובה את יאנג בויז בליגת האלופות ושמרה על סיכוי סביר להעפיל לשמינית הגמר. לו הייתה כושלת נגד השווייצרים, ייתכן והבאסקי היה נוטש, אבל הוא לא רצה לעשות את זה בצורה לא יפה וממש לא מצא דרך לצאת מהפלונטר באלגנטיות. אז הוא פשוט נשאר, כי הרגיש מחויב לפרויקט אותו החל בקיץ 2020. בדיעבד, הייתה זו אחת ההחלטות הטובות שקיבל בחייו.
אולי יש כאן גם סוג של קארמה טובה עבור מי שמסרב לסעודים, אבל אמרי חווה הצלחה מסחררת בליגת האלופות, הרבה מעבר לציפיות האופטימיות ביותר של מעסיקיו. הוא לא רק צלח את שלב הבתים המאתגר בזכות 2:3 פנטסטי על אטאלנטה באיטליה במחזור הסיום, הוא גם חגג באיטליה על חשבון יובנטוס עם 0:3 אדיר בשמינית הגמר, ואז העיף באופן דרמטי וסנסציוני גם את באיירן מינכן ברבע הגמר, עם שער מכריע של סמואל צ’וקוואזה בדקה ה-89 בגומלין באליאנץ ארנה. הערב (רביעי, 22:00) יש לו עסק עם ליברפול בחצי הגמר, ואף אחד, בוודאי לא יורגן קלופ, לא יעז לזלזל באנדרדוג הקטלני. מבחינת אמרי, זה טוב פי מיליון ממסע הינצלות עם ניוקאסל, אותה השיג במקומו אדי האו.
קלופ כבר הכתיר את אמרי ל”מלך אירופה”. הוא זוכר היטב כיצד ניצחה סביליה של המאמן הבאסקי את ליברפול שלו בגמר הליגה האירופית ב-2016 כדי להשלים רצף של שלוש זכיות רצופות במפעל. לאחר מכן, הגיע אמרי לגמר הליגה האירופית גם עם ארסנל ב-2019, ואשתקד הוא הצעיד את ויאריאל לזכייה היסטורית בליגה האירופית ובעצם לתואר משמעותי ראשון כלשהו בתולדותיה.
את המפעל השני בחשיבותו כבר אפשר לרשום על שמו, אבל ליגת האלופות זה חלום ישן וכמוס, ועכשיו הוא ניצב במרחק נגיעה מהגמר – קרוב יותר מאשר היה עם פ.ס.ז’ כאשר ברצלונה ארגנה את הקאמבק המפורסם ההוא, עם 1:6 בקאמפ נואו אחרי תבוסה 4:0 בעיר האורות.
וזה אפילו הגיוני, כי הקבוצה הזו מתאימה לאמרי כמו כפפה ליד. יש מאמנים שפורחים בסביבה עוינת ונהנים לגרום למבקרים לאכול את הכובע, אבל הבאסקי זקוק למשהו הרבה יותר שקט כדי למצות את הפוטנציאל. הוא גם מעדיף באופן מובהק לעבוד עם שחקנים ללא אגו נפוח במיוחד, כי הכוכבים הגדולים האמיתיים או אלה שרק מגדירים כך את עצמם – נוטים לעתים קרובות מדי לזלזל בו. ולא רק השחקנים – לאורך הקריירה נתקל אמרי בלעג בתדירות גבוהה יותר מאחרים.
למה? בעיקר כי הוא אובססיבי ושונה מאחרים. חואקין, אחד האנשים השנונים ביותר בכדורגל הספרדי, אמר על תקופתו המשותפת עם אמרי בוולנסיה: “צפינו בכל כך הרבה קטעי וידאו שנגמר לנו הפופקורן”. הבאסקי מאמין שזו הדרך הנכונה להתכונן למשחקים – מנתח את היריבות ברמה הגבוהה והמפורטת ביותר שאפשר לדמיין, מעניק לשחקניו אינספור טיפים מדוקדקים ורוצה שכולם ישלטו בפרטים הקטנים ביותר. זה עלול להיות מוגש ברצינות גדולה מדי, והתגובה יכולה להיות צינית.
אז בספרד זכור מאוד המקרה בו ישב המגן הפורטוגלי מיגל על ספסל ולנסיה ונקרע מצחוק עם חבריו כאשר עשה חיקויים של אמרי מאחורי גבו, תוך כדי משחק. ההרפתקה הראשונה שלו מחוץ למדינתו, בספרטק מוסקבה לפני עשור, הסתיימה מהר מאוד בטונים צורמים והוא פוטר אחרי שכוכב קבוצתו, ארטיום דזיובה, הגדיר אותו באוזני העיתונאים “מאמנצ’יק”, בזלזול בוטה במיוחד.
בסן ז’רמן, נפוצו הדיווחים בתקשורת על הקושי של אמרי להשתלט על כוכביו בחדר ההלבשה, ובדיעבד הוא הגדיר את ניימאר כ”בעל הבית האמיתי של המועדון”. וכאשר הגיע לאנגליה, הפך המשפט “Good ebening” במבטא באסקי כבד לבדיחה לא רק ברשתות החברתיות, אלא אפילו בחדר ההלבשה. שחקני התותחנים ‘בירכו’ כך זה את זה. ואמרי? הוא המשיך להשתמש בו, כאילו הזמין את הצחוק לכיוונו. האם ידע על ההשלכות והעדיף להתעלם, או אולי הוא פשוט חי בתוך עולם משלו?
כן, הוא דמות לא שגרתית וסיכויי הצלחתו של הסגנון האובססיבי, עם אהבה עזה ובלתי מתפשרת למשחק, גבוהים הרבה יותר בקבוצות שמוגדרות מראש כאנדרדוג. אמרי לא צריך לאמן את מסי, רונאלדו וניימאר, אלא את השחקנים שיראו בו סמכות וינצלו את כישוריו על מנת להשתפר ולהשתדרג מקצועית.
ראול אלביול הוא דוגמה קלאסית לכך. הבלם הספרדי אמנם ותיק ומנוסה מאוד, אבל הוא רעב לתארים ולא סובל מהערכה עצמית גבוהה מדי. בתחילת העונה שעברה הוא ניגש לאמרי ואמר: “אתה מומחה לזכיות בליגה האירופית, תראה לנו איך עושים את זה”. הבוס כה התרגש שהוא הזכיר את המקרה פעמים רבות בראיונות, אך חשוב מכך – הוא באמת הצעיד את אלביול ואת חבריו לזכייה.
ויאריאל היא מועדון ביתי, כמעט משפחתי. הבעלים פרננדו רויג שולט בו ביד רמה ומקבל את כל ההחלטות, אבל הוא עושה זאת בנועם הליכות ונוהג בכבוד באנשי המקצוע שהוא ממנה. לאמרי היה נוח מאוד לעבוד איתו מהרגע הראשון ולכן גם המחשבה על פרידה היתה בלתי אפשרית, קל וחומר באמצע העונה.
רויג היה זה שנתן לו את הצ’אנס לחזור למרכז הבמה אחרי הפיטורים מארסנל, וביחד הם חוו את המסע המופלא בליגה האירופית אשתקד. עכשיו הם חווים את החוויה המדהימה בליגת האלופות ועבור רויג זה קסום לא פחות מההעפלה לחצי הגמר ב-2006, כאשר הפרויקט של הצוללת הצהובה היה רק בתחילת הדרך, עם המאמן הצ’יליאני מנואל פלגריני.
אז נגד ארסנל הגדולה של ארסן ונגר היא נתנה פייט אדיר בחצי הגמר, ורק החמצת פנדל גורלית של חואן רומן ריקלמה בדקות האחרונות בגומלין מנעה ממנה לקחת את המפגש להארכה. ליברפול הנוכחית טובה גם בהשוואה לתותחנים מודל 2006, אבל אמרי הוא המאמן הנכון כדי למקסם את הפוטנציאל של ויאריאל הצנועה לחולל נס. הוא מצא את השיטה הנכונה נגד יובנטוס, ניצל את החולשות של באיירן וכעת ינסה גם לעצור את טרנט אלכסנדר ארנולד, מוחמד סלאח וסאדיו מאנה. ואם יתברר שהוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה עם ויאריאל, אז גם לאף אחד אחר לא היה שום סיכוי.