כדי להגיע לאצטדיון א-ת’ומאמה, אם אתה אוהד כדורגל, צריך לעצור בצד השני של האוטוסטרדה הסמוכה אליו ולעבור גשר ארוך ורחב. צעידה של רבע שעה בערך. לכל אורך הדרך, אוהדים איראנים ואמריקאים, זה לצד זה, הלכו ושרו שירים שתמכו באיראן ושירים שתמכו בארצות הברית. האיראנים היו הרוב, אולי כי קטאר קרובה, ונדמה שהאמריקאים לא התלהבו להגיע.
מראה מעט מוזר לצפות באנשים עטופים בדגלי ארצות הברית ובדגלי איראן הולכים יחד למשחק כדורגל. אחת מהן הלכה עם שני הדגלים ביחד, למרות המבטים המוזרים שקיבלה על ידי חלק מההמון.
האיראנים לא אוהבים לדבר. מבחינתם, נדמה כי הם רק רוצים להגיע למונדיאל, לראות כדורגל ולשכוח מהצרות. הפוליטיקה זזה הצידה כאשר יש לנבחרת שלהם צ’אנס אמיתי להעפיל לשמינית הגמר לראשונה אי פעם. רובם שמחים וגאים במדינתם, והמחאות שהיו בתחילת הטורניר די נעלמו מהנוף.
אוהדי איראן וארה"ב מתכוננים למשחקאלא שזה מונדיאל של מחאות. ליד האצטדיון עוברת אישה מבוגרת דוברת פרסית ללא חיג’אב ולצידה עומד הבן שלה. הם עם דגלים של ארצות הברית, כאשר על הזרוע של שניהם סרט שחור.
“זה סרט זיכרון”, הסביר בנה. “היא מאיראן במקור אבל אנחנו אזרחים אמריקאים ואני נולדתי באמריקה. באנו לתמוך במדינה שלנו ויחד עם זאת אנחנו לא שוכחים את מה שקרה שם. את כל הנשים שמתו עבור החופש. באנו לראות כדורגל, אבל יש פה מסר של תמיכה בנשות איראן וניכנס עם זה לאצטדיון”.
האוהד עם הסרט השחור (אסי ממן, קטאר)