החגיגות באנפילד היו ארוכות ומרגשות אתמול (ראשון). הרי ההמתנה של האוהדים האדומים לרגע הזה הייתה כה ארוכה. מגיפת הקורונה הרסה את האירוע לחלוטין כאשר הקבוצה קטעה בצורת בת 30 שנה ללא אליפות ב-2020, ואי אפשר היה לציין את ההישג כמו שצריך בצל הסגרים ואיסורי ההתקהלות. אז הפעם האחרונה בה הם הבטיחו את התואר במבצרם הביתי, לקול ההמנון המפורסם, הייתה לפני 35 שנה פחות יום, ב-28 באפריל 1990.
רוני רוזנטל היה אז בהרכב של קני דלגליש במשחק מול קווינס פארק ריינג'רס, שעלתה ליתרון מפתיע בפתיחה. איאן ראש השווה לפני ההפסקה, ג'ון בארנס השלים את המהפך בפנדל במשחקו ה-300 בליגה האנגלית. ליברפול ניצחה 1:2, אבל הייתה זקוקה לעזרה מבחוץ על מנת לדעת שהאליפות שלה. אסטון וילה עדיין איימה עליה, אך היא ספגה שני שערים מאוחרים מול נוריץ', סיימה ב-3:3, ואת הדיווחים על כך שמעו באנפילד במכשירי הרדיו. היו ימים. הציפיה לשריקת הסיום בברמינגהאם הייתה מורטת עצבים, ואז פרצה הצהלה הגדולה.
הפעם, כאשר עלתה ליברפול למשחק האליפות שלה מול טוטנהאם, לא היה שום מתח. היא הייתה זקוקה לנקודה כדי להבטיח את המקום בפסגה מתמטית, אך גם אם הייתה מובסת במקרה, לא היה קורה שום אסון. האוהדים ידעו מזמן שאי אפשר למנוע מהם את התואר הנכסף, כי הקבוצה האדומה הייתה הרבה יותר טובה מכל היתר. היא הובילה את הטבלה מאז תחילת נובמבר, והפער רק הלך והאמיר. ואז, באופן פרדוקסלי, החלו גורמים לא מעטים לזלזל בהישג ההיסטורי. "זה היה קל מדי, אז זה לא שווה", הם אמרו.
אוהדי ליברפול חוגגים ברחובות (רויטרס)אין שטות גדולה מזו. זהו עיוות לוגי מביך לחשוב שערך יציבות של קבוצה אחת ספציפית פחות בגלל שיריבותיה התאפיינו בחוסר יציבות. כן, מנצ'סטר סיטי נקלעה למשבר בגלל הפציעה של רודרי וסיבות נוספות. כן, ארסנל החליטה למקד את מאמציה בליגת האלופות בשלב מסוים. כן, צ'לסי איבדה את המומנטום שהיה לה בתחילת העונה. אלא שהדהירה חסרת המעצורים של ליברפול, שבוע אחרי שבוע, דווקא מרשימה עוד יותר לנוכח מעידות כל יתר הטוענות לכתר. זו לא ליגה חלשה – בדיוק להפך. היא תחרותית מאוד, כי אסטון וילה, נוטינגהאם פורסט, ברייטון, בורנמות’, ברנטפורד וקריסטל פאלאס מסוגלות לנצח כל יריבה ביום נתון. העובדה כי ליברפול היא היחידה שלא פישלה בתנאים אלה מעידה על עוצמה מיוחדת. יש לה 82 נקודות ב-34 משחקים, והיא הפסידה רק פעמיים עד כה – זה קצב ששווה אליפות כמעט בכל עונה.
נכון, ליברפול לא הייתה ראשונה עם המאזן הזה לו מנצ'סטר סיטי הייתה מנצחת בכל המשחקים. אנחנו זוכרים את עונת 2018/19 בה סיימו האדומים עם 97 נקודות, אבל עדיין נכנעו לחבורת התכלת של פפ גווארדיולה שצברה 98. ואז, בעונה שלאחר מכן, זכתה ליברפול עם 99 נקודות. אין ספק שהקבוצה ההיא של יורגן קלופ הייתה טובה יותר בהשוואה לליברפול הנוכחית. ואולם, אלה דווקא דוגמאות חריגות. עם כל הכבוד להגמוניה של המועדון במימון השייחים מאבו דאבי, הקצב של ליברפול העונה היה מספיק לה גם ברוב העונות האחרות.
שחקני ליברפול חוגגים (רויטרס)ב-2021 דורגה סיטי ראשונה עם 86 נקודות – וליברפול תצבור העונה יותר. ב-2022 היו לסיטי 93, וליברפול תצבור העונה 94 אם תנצח במחזורים שנותרו. ב-2023 היו לסיטי 89 נקודות. ב-2024 היו לה 91, בעוד ארסנל דורגה שניה עם 89 נקודות. לפיכך, לו היו התותחנים מפגינים הפעם את היכולת המשובחת מהעונה שעברה, הם עדיין לא היו מתגברים על ליברפול. ואגב, ליברפול עצמה סיימה אשתקד במקום השלישי עם 82 נקודות, בעונה בה חלם קלופ להיפרד עם רביעיית תארים. בפועל, זה ממש לא קרה, והעידן של הגרמני תם בצורה מאכזבת.
כאשר זה קרה, הזילו האוהדים באנפילד דמעות. עין יבשה לא נותרה שם כאשר נשא קלופ נאום פרידה וביקש לקבל את יורשו בזרועות פתוחות. הוא בעצמו פצח בשירה: "ארנה סלוט! לה-לה-לה-לה-לה!". זה היה כביר, אבל עם יד על הלב – מי במרסיסייד האמין שההולנדי הצעיר יוכל להיכנס לנעליו של אליל ההמונים הכריזמטי שהיה כה אהוב ודומיננטי? כולם זוכרים כיצד ביקש אלכס פרגוסון בנאום הפרישה שלו: "תעמדו לצד המנג'ר החדש שלהם". כולם גם יודעים מה קרה לדייויד מויס, ואז לכל מי שבא לאולד טראפורד אחריו. קלופ הוא לא פרגי, לא באורך הקדנציה ולא ברשימת התארים, אבל המשימה להחליף אותו הייתה על הנייר קשה לא פחות – קל וחומר כאשר מדובר במאמן זר שכלל לא מכיר את הליגה.
יורגן קלופ (רויטרס)חוץ מזה, לא בוצע רכש בקיץ. השחקן היחיד שהגיע לאנפילד בחלון ההעברות הראשון של סלוט היה פדריקו קייזה, והאיטלקי בקושי ראה דשא – אולי לא בצדק, אבל זה כבר סיפור אחר. אחרי הסיום הבעייתי לעונה שעברה, הייתה תחושה כי נדרש דם חדש בתוך המערכת, והיעד המרכז היה מרטין סובימנדי מריאל סוסיאדד, אבל הקשר הבאסקי דחה לבסוף את ההצעה, והעדיף להמתין לצ'אנס להתאחד בבוא העת עם צ'אבי אלונסו בריאל מדריד. אז ההולנדי קיבל את הסגל שהותיר קלופ, וכל אוהד היה חותם בשמחה לפני תחילת העונה על שחזור המקום השלישי, או העפלה לליגת האלופות באופן כללי.
ליברפול ממש לא הייתה הפייבוריטית במרוץ האליפות, ואף אחד לא רצה להלחיץ את המאמן החדש בעודו מתאקלם בתפקיד. לא במקרה הוצג סלוט לתקשורת מספר שבועות אחרי עזיבתו של קלופ – זה נעשה על מנת למנוע השוואות מיותרות. גדולתו של ההולנדי הייתה בכך שהוא שילב באופן מושלם סמכותיות וצניעות. לא ניתן לחקות את קלופ בשום מובן, אבל כן ניתן להמשיך את הבניה על היסודות המצוינים שהוא השאיר אחריו. סלוט לא ביצע מהפכה, וגם לא התיימר לעשות זאת. עם זאת, הוא ביצע בשקט תעשייתי וברוגע התאמות שהלמו את השקפת עולמו. פחות כדורגל רוק כבד, יותר החזקת כדור. פחות מעברים מהירים, יותר תשומת לב לקישור. המסגרת נותרה ללא שינוי, אבל הדגשים היו חדשים.
ארנה סלוט (רויטרס)סלוט השכיל להביא רעיונות חדשים שלא היו בתקופת קלופ. הוא הסיט את ריאן חראפנברך, שנדחק לשוליים בעונתו עם הגרמני, לעמדת הקשר האחורי והפך אותו לבאנקר ולשחקן הטוב בליגה בעמדתו בהיעדרו של רודרי. הוא נתן חופש פעולה נרחב יותר למוחמד סלאח, והכוכב המצרי סיפק עונה אדירה והיסטורית כמלך השערים (28 נכון לעכשיו) ומלך הבישולים (18 כרגע), בפער עצום מכולם בשני הסעיפים. הוא נתן לאלכסיס מק אליסטר את הבמה למצות את הפוטנציאל הנפלא שלו כשחקן רחבה לרחבה. הוא דגל במשחק מסודר יותר, ולכן ויתר על סוכן הכאוס דרווין נונייס, בו בטח קלופ הרבה יותר.
סלוט מרבה להתייעץ עם שחקניו בסוגיות טקטיות וגורם להם להרגיש שייכים לתהליך. זה חשוב במיוחד עם כוכבים ותיקים, והרי הייתה זו עונה פרובלמטית עם רעשי רקע בלתי פוסקים לגבי סוגיית החוזים החדשים של סלאח, וירג'יל ואן דייק וטרנט אלכסנדר ארנולד. זה עלול היה להפר את האיזון בחדר ההלבשה ואת ריכוז השחקנים המובילים, אך בפועל התוצאה הייתה הפוכה – לפחות בכל הקשור למצרי ולהולנדי. הם אף חתמו בסופו של דבר כדי להישאר, ובנסיבות אלה גם המעבר המסתמן של המגן הימני לריאל מדריד יהיה טראומטי פחות מבחינת המועדון.
מוחמד סלאח (רויטרס)לוח המשחקים הנוח בפתיחת העונה בהחלט סייע, כי הקדנציה של סלוט יצאה לדרך עם 11 ניצחונות ב-12 משחקים בכל המסגרות, אבל היה צריך לדעת לשמר את המומנטום. בניגוד מוחלט לקודמו, הבוס החדש לא משך את אור הזרקורים אליו. הוא תמיד לקח צעד אחורה, השאיר את הבמה לחניכיו, וכמעט ולא היה מעורב באירועים מתוקשרים – למעט, אולי, ההתפרצות לעבר השופט אחרי התיקו הדרמטי מול אברטון בפברואר. זו הייתה עונה רגועה מאוד, וזה פעל לטובתם של האדומים. רוב שחקני הסגל פרחו בתנאים אלה, והרוטציה אפשרה לליברפול להיות יעילה בכל החזיתות – עד כדי שאיפה לזכות בליגת האלופות.
בסופו של דבר, שלמות לא הייתה שם. אחרי שסיימה במקום הראשון בשלב הליגה, הודחה ליברפול כבר בשמינית הגמר בידי פאריס סן ז'רמן – וגם אם זה קרה בפנדלים, התוצאה הייתה מוצדקת לאור מה שקרה על הדשא בשני המפגשים. היא גם הפסידה בגמר גביע הליגה לניוקאסל, ונפלה קורבן לסנסציה בפלימות’ בגביע האנגלי עם הרכב חסר מדי. תקלות כאלה היו עלולות לערער גם את היציבות בליגה, אבל זה לא קרה – וגם כאן הקרדיט הולך לסלוט. בעוד קבוצות אחרות נקלעו לפרקים למשברים, ליברפול נמנעה מהם. החוסן המנטלי שלה היה מרשים, וכך היא קיבלה את הזכות לחגוג באנפילד בחלוף 35 שנה.
סלוט היה בן 11 כאשר ליברפול עשתה את זה ב-1990. ואן דייק וסלאח טרם נולדו. ועכשיו הם רוצים להשיג המשכיות – וזה משהו שלא קרה בעידן קלופ אחרי הזכייה ב-2020. סלוט מקווה להתעלות על קודמו, והגרמני יהיה מאושר אם זה יקרה. אין שם אפילו גרם של יריבות או קנאה, וקלופ אף הוזמן לחגיגות הגדולות שיתקיימו בתום העונה. זה סימן למערכת בריאה בתוך המועדון, והאליפות הזו ראויה לכל המחמאות. אסור בשום אופן לזלזל בה. בדיוק להפך – זו אחת האליפויות המרשימות והמשכנעות ביותר בתקופה האחרונה.