חנה קנייזבה מיננקו, אחת מהאתלטיות הגדולות בתולדות המדינה, הודיעה אתמול (שני) על פרישה בהודעה ארוכה שפורסמה על ידי איגוד האתלטיקה. מיננקו שהגיעה להישגים חסרי תקדים עבור קופצת משולשת ישראלית, החליטה לסיים את הקריירה המקצועית שלה בגיל 35 ואחרי שלוש הופעות במשחקים האולימפיים.
זו הייתה החלטה שהתבשלה אצלה בחודשים האחרונים, אחרי שנפצעה בגיד אכילס והגיעה למשחקים האולימפיים בפאריס 2024 כצופה ולא כמתחרה. לאחר מכן חנה יצאה לחופשה ושם הרגישה שהיא הגיעה לקו הסיום, אחרי זכתה במדליות כסף באליפות העולם ב-2015 ובאליפות אירופה ב-2016, ואף השוותה את הישג השיא של האתלטיקה הישראלית כאשר סיימה במקום החמישי במשחקים האולימפיים בריו 2016.
"היה לי קצת קשה לקבל את ההחלטה הזאת, אבל הגיע הזמן לסיים את הפרק המדהים הזה של החיים הספורטיביים והקריירה המקצועית שלי", אמרה מיננקו בראיון פרישה ל-ONE בו היא נפרדת מהאתלטיקה הישראלית. "אני חושבת שהגיע הזמן לפרק החדש שלי".
"הגיע הזמן לפרק החדש שלי". חנה קנייזבה מיננקו (חגי מיכאלי)איך התקבלה אצלך ההחלטה לפרוש?
"נסעתי קצת בעולם, הייתי בחופשה באוקטובר כי בחודשים האחרונים הייתי צריכה להחלים מהפציעה באליפות אירופה, ולקחתי לי זמן לחשוב על סיום הקריירה".
בשנים האחרונות עבדת בהייטק. מה התוכנית שלך לקריירה הבאה?
"לאחרונה סיימתי גם את העבודה שלי בהייטק. כרגע אני לוקחת זמן לעצמי כדי לחשוב מה אני הולכת לעשות בעתיד".
תרצי להפוך למאמנת בעתיד?
"אני עוד לא יודעת מה אני רוצה לעשות. כמובן שספורט זה הנשמה שלי, אז ברור שאחשוב עם עצמי מה אני רוצה לעשות ואיך אוכל לתרום ולעזור לדור הצעיר".
במבט לאחור, מה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"הרגע הכי גדול שלי היה הזכייה במדליית הכסף באליפות העולם. זה היה מאוד מרגש. הרגשתי שכל העם היה מאחוריי וזה היה מדהים ומרגש. גם כשהייתי פצועה בתקופות מסוימות, תמיד הרגשתי שהרבה אנשים במדינה תמכו בי והאמת שבלי זה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. היה לי עוד רגע משמעותי וזה כשנבחרתי להניף את דגל ישראל בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בטוקיו. שם הרגשתי מלאת גאווה, זה היה מרגש עד דמעות. מעבר לזה, מדליית הארד באליפות אירופה במינכן, 50 שנה אחרי אירוע הטרור במינכן, זה גם היה הישג שמאוד נכנס לי ללב. התרגשתי באירועים האלה מאוד".
חנה קנייזבה מיננקו עם דגל ישראל במינכן (רויטרס)זה מדהים לשמוע את זה, בעיקר כי לא נולדת פה, אלא עלית לישראל מאוקראינה. את באמת מרגישה שהצלחת להתחבר למדינת ישראל?
"כן, מאוד התחברתי. זה היה קשה, אבל הייתי בת 22, הגעתי לארץ ישר אחרי לונדון 2012 וממש התאהבתי בישראל. אני ישראלית לכל דבר ועניין".
אומרים שקשה להעביר את כל החיים למדינה אחרת בגיל כזה. איך זה היה אצלך?
"זו הייתה החלטה מהלב, אם הייתי חושבת עם הראש כשהגעתי לכאן אז אולי זה לא היה עובד, כי אמרו לי 'זו לא מדינת ספורט ויהיה לך קשה', אבל לא חשבתי על זה, אמרתי 'אני אבנה סביבי הכל. אם אוהבים את המדינה ואת המקום ומכבדים זה את זה, אז תמיד זה חוזר ובאים דברים טובים'. בשלב מסוים התנתקתי מכל האנשים שחושבים תמיד באופן שלילי, השארתי סביבי רק אנשים חיוביים וכאלה שעזרו לי להתפתח, לא רק בספורט, אלא גם מבחינת השפה והחיים פה בארץ. התחברתי מאוד למדינה".
איך עברו עלייך החודשים האחרונים עם המלחמה בארץ?
"קודם כל, המשפחה שלי עדיין באוקראינה ואני זוכרת מה קרה לפני שנתיים-שלוש באוקראינה. קיבלתי את זה מאוד קשה. ב-7 באוקטובר התעוררתי מאזעקות והרגשתי כאילו אני חוזרת לאותו רגע. היה לי דה ז'ה וו פתאום. זה היה מאוד קשה, בעיקר נפשית, להתמודד עם זה. הרבה חברים שלי היו בדרום או בצפון, ויש כאלה שנמצאים שם גם עכשיו, אז זה לא פשוט. אין ממש מצב רוח לחגוג או להיות חיובית כל כך. יש לי חברים שיש להם מכרים חטופים בעזה, זה מאוד קשה. אלו אנשים שעבדתי איתם בספורט. אני ממש מקווה שיהיה הסכם וישחררו את כולם משם".
"החלטה מהלב". חנה קנייזבה מיננקו (רויטרס)בשיא הקריירה שלך, הגעת לשלושה גמרים אולימפיים והיית קרובה מאוד לפודיום. האם את מרגישה פספוס על זה שלא זכית במדליה אולימפית?
"אפשר להגיד שזה היה מאכזב. ברור שמדליה אולימפית זה משהו שהייתי רוצה, אבל תמיד הסתכלתי על הדברים אחרת ואמרתי לעצמי 'עשית דברים מדהימים ואת צריכה להיות גאה בעצמך'. עשיתי הכל, עם מדליות באליפויות עולם ואירופה, והגעתי רחוק. לצערי, היו תקופות שנפצעתי ובגלל הפציעות זה לקח ממני הרבה אנרגיה, וזה לא היה פשוט כל כך להתמודד עם זה, אבל אני צריכה להיות שמחה על מה שעשיתי ואני אומרת תמיד תודה על מה שיש לי. יש אנשים שמתאמנים כל כך הרבה שנים והחלום שלהם היה רק להגיע למשחקים האולימפיים, ואני הייתי שם שלוש פעמים בגמר, אז אני אומרת תודה על מה שיש".
בגלל פציעה לא הצלחת להגיע לפאריס. מה עבר עלייך בשנה האחרונה?
"הייתי פצועה. קרעתי את גיד אכילס באליפות אירופה, לקח לי שלושה חודשים רק להחלים מזה, אז לא יכולתי לחזור להתחרות בזמן. נסעתי לראות את המשחקים האולימפיים בפאריס ולתמוך בחברים שלי מהנבחרת. זה היה שונה להיות ביציע. אין לי ספק שאני אתגעגע לזה. זה יחסר לי מאוד להיכנס לאצטדיונים בתור אתלטית, זה לא יהיה אותו הדבר, אבל אני מקווה שאמצא משהו שיעשה לי טוב בעתיד ואוכל להרגיש את זה שוב. גם אם זה לא יהיה אותו הדבר, שיהיה משהו קרוב לזה".
"אומרת תודה על מה שיש". מיננקו (Maxim Dupliy)מה הרגשת ביום הפרישה שלך?
"לקח לי זמן לחשוב על סיום הקריירה, אבל כשזה קרה רק אמרתי לעצמי שאני רוצה להודות לכל האנשים שתמכו בי לאורך הדרך. אני חייבת לומר תודה גדולה למשפחה של דייויד צ'יזיק שתמכו בי לאורך השנים, ליענקל'ה שחר, לאלטשולר שחם, לבנק הפועלים שהיו הספונסרים שלי והיו שם בשבילי, וכמובן גם לוועד האולימפי, למכבי ישראל, לאגודת מכבי חיפה ולאיגוד האתלטיקה, וכמובן שאני מודה גם לכל עם ישראל והאוהדים שהיו איתי. כולם הרימו אותי גבוה, התמיכה של כולם נתנה לי רוח גבית כל כך גדולה, ובלי זה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. זה לא מובן מאליו, אני תמיד אזכור עד כמה התמיכה של כולם הייתה חזקה. אני עדיין מקבלת הודעות מכולם וזה מדהים. בסוף אני שמחה מזה שנתתי הרבה כבוד למדינה והצלחתי לשמח את האנשים בישראל, כי זה מה שרציתי לעשות בכל תחרות".