מסע הייסורים של נבחרת הג’ודו הסתיים עם מדליה היסטורית בתחרות שנכנסה לראשונה למשחקים האולימפיים, תחרות הג’ודו הקבוצתית. השילוב בין הספורטאים הצליח להוביל למדליה קבוצתית וכמעט להכפיל את מספר המדליסטים הישראלים, אחרי שבוע מלא באכזבות אישיות.
בזכייה של 11 הג’ודאים הישראלים במדליה, לאחר שחלק מהם היו קרובים מאוד למדליה אישית ויוקרתית לא פחות, יש את כל המרכיבים של קלאסיקת ספורט ישראלית. התעלות ברגע השיא כנגד כל הסיכויים, ניצחון של ישראלים זריזים על ספורטאים גדולים מהם פיזית ברגע האחרון וגיבורים מפתיעים, הפעם גילי שריר שלא הייתה מהבולטים במשלחת של הענף.
זאת למעשה הזכייה הראשונה של נבחרת ישראלית במדליה אולימפית כלשהי, והיא עדות לעשייה המוצלחת של נבחרת הג’ודו והמאמנים אורן סמדג’ה ושני הרשקו. לא מעט ג’ודאים ישראלים כן שייכים לטופ העולמי והיו קרובים למדליה בענף בו טעות אחת קטנה יכולה לתת חותם טראגי על 4 שנות אימונים, וההצלחה שלהם כנבחרת מעידה שהם הולכים בכיוון הנכון. ישראל הפסידה רק לצרפת, שזכתה בזהב, וניצחה מעצמות ספורט כרוסיה וברזיל. לא מדובר בהצלחה של יחיד או יחידת סגולה, אלא בקבוצה שמעידה על החוזק של התשתיות.
הצלחה דומה הייתה בנבחרת השחייה. אנסטסיה גורבנקו, איתי גולדפדן, גל כהן גרומי ואנדי מורז הצליחו לעלות לגמר אולימפי מרשים ב-4x100 מעורב מיקס, תחרות חדשה גם כן במשחקים האולימפיים. מארבעתם רק אחת, גורבנקו, עלתה לגמר במקצה האישי, בעוד מורז הייתה עם הזמן ה-22 בטיבו במוקדמות, כהן גרומי לא שחה ב-100 מ’ פרפר וגולדפדן כלל לא השתתף בהם.
נבחרת השחייה מורכבת משני דורות – מורז בת 29 וגולדפדן בן 25, אך לצד שניהם יש את גורבנקו וכהן גרומי, בני 17 ו-19 בהתאמה, שעשויים להוביל את השחייה הישראלית במשך שנים ארוכות. היכולת שלהם לדחוף אחד את השני להישגים והאווירה הקבוצתית ששתי הנבחרות שידרו מראה שהספורט הישראלי בדרך למקום הנכון.
אחד הדברים היפים והמרכזיים ביותר בחברה הישראלית הוא ה”ביחד”. בין אם זה דרך התא המשפחתי או הצבא, יש במספר מקומות בחברה הישראלית את האמונה שחבורה של אנשים שעובדת למען מטרה משותפת מצליחה להוציא יותר מעצמה. ההצלחות האחרונות, ובאופן לא מקרי בתחרויות חדשות שמשלבות גברים ונשים ביחד, מראות שיש עוד מסגרת אולימפית שיכולה לתת לכולנו גאווה.
הכתוב הוא טור דעה.