כבר שנים ששי ברדה נמצא בצמרת הכדורגל הישראלי, אך נדמה, שהעונה הנוכחית הייתה המורכבת ביותר: זה כבר לא רק המלחמה בצפון, שהובילה את קבוצתו לחזור ולנדוד ברחבי הארץ ולא רק מספר רגעים מלחיצים בליגה. אלא על העובדות הללו, הצטרף גם מותו הפתאומי של אביו עמנואל ז"ל, דווקא בשיא העומס.
אלא שברדה, צלח גם את התקופה הזאת, בדרך לסיום עונה עם אחוזי הצלחה גבוהים, אך הדבר שהכי יזכרו מהעונה הזאת של קריית שמונה, הוא נושא קידום השחקנים: סאקו בנגורה ומוחמד אבו רומי כבר נמכרו בינואר, כשעל המדף של הקבוצה של איזי שרצקי לקיץ, נמצאים כריסטיאן מרטינס, יאיר מרדכי ואדריאן אוגריסה.
אותם אנשים שצקצקו כששמעו את הביטוי "הצבת מטרות", ראו את ק"ש העונה כקבוצה שמקדמת לא מעט שחקנים בצל הקשיים ואפילו רושמת פלייאוף תחתון טוב מאוד, בטח ביחס לעונה שעברה. כעת, רגע לאחר סיום העונה, זה הזמן של ברדה לדבר.
שי ברדה (ראובן שוורץ)בראיון מיוחד ל-ONE, הוא מספר על השתלשלות האירועים בעונה, הקסם של ק"ש, לאן פני המועדון בעונה הבאה, הרגעים הקשים עם מותו של אביו והתהליך שעבר עם אדריאן אוגריסה. עוד מספר ברדה, מדוע אינו מפחד מפיטורים, מה נחשבת בעיניו כהצלחה, השותף לשעבר סלובודאן דראפיץ', קידום שחקנים, מיהו בעיניו מאמן טוב והאם יחזור לקבוצות הגדולות.
שי, איך אתה מסכם את העונה?
"היא התחילה כסוג של חזרה למקורות. אתה חוזר לקראת שמונה, אתה יודע שאתה מתאמן שם, אתה סוף סוף מעריך את הריח של הצפון וחוזר אחרי שנתיים וחצי של נדודים. אני חושב שבנינו קבוצה מאוד מאוזנת, שהתחילה מבחינה מקצועית עם כדורגל הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. אבל מצד שני עם חוסר בתוצאות והלכתי בדיוק לפי הקו שאני הכי מאמין בו, שזה ללחוץ על כל המגרש. התוצאות לא היו טובות בסיבוב הראשון וצריך להודות בזה".
"קצת לפני ינואר, נפרדנו בסקו בנגורה. אז מצד אחד זו סוג של הצלחה כלכלית למועדון אבל מצד שני העוגן הכי חשוב של הקבוצה הלך. אני חושב שבתוך משחק הלחץ, סקו היה הבורג המרכזי וכל המשחק הלחץ מבוסס על יצירת שטחים. סקו היה בדיוק השחקן שהיה יודע לכסות את השטחים, ופתאום יש לך בור רציני מאוד ואתה צריך לדעת להתגבר עליו. לאחר מכן הגיעה העזיבה של אבו רומי ששוב זה בדיוק אותו הסיפור: מצד אחד אתה מאוד שמח שעוד ילד מתקדם תחת הידיים שלך ותחת המעטפת של קריית שמונה. ומצד שני שוב זה עוד מישהו שחשוב למערך".
"אני חושב שפה בעצם התחילה התפנית החיובית, כי השגנו מעל 60 אחוזי הצלחה, כי שינינו מעט את הסגנון. לא ויתרנו על הלחץ אבל עשינו לחץ שהוא מותאם ל-DNA של השחקנים שהגיעו: אם זה אופיר בנבנישתי ואם זה אקה שהגיע במקום סקו. התוצאות היו הרבה יותר טובות בסיבוב השני ובעיקר בפלייאוף. אני חושב שהיינו צריכים ללחוץ יותר גבוה, אני כל הזמן חושב שאתה צריך לא לוותר על ה-DNA שלך. הייתה עונה מאוד מעייפת, סוג של רכבת הרים שבסוף הדרך בה ניצחה. אני הכי מאושר עליה".
“עונה הרבה יותר טובה מהעונה שעברה, הכל שאלה של איך מגדירים הצלחה”
אתה רואה את העונה הזאת כהצלחה? או כאולי פספוס?
"איך אפשר להגיד פספוס? אני ממש לא חושב שזה פספוס ואני גם אגיד יתרה מזאת: אני חושב שזאת עונה הרבה יותר טובה מהעונה שעברה. הכול שאלה של איך אתה מגדיר הצלחה. בשנה אחת עלו למעלה משישה שחקנים והיו שחקנים שהפכו להיות משמות אנונימיים לשמות שכל המדינה רוצה אותם: אבו רומי, בנגורה, יאיר מרדכי מרטינס, אוגריסה, קידום של אריאל שרצקי, בילאל שאין, שי בן דוד. אני לגמרי לא חושב שזאת עונה של פספוס ואני גם לא רוצה שהשחקנים ירגישו שהם פספסו משהו אלא להיפך, שהם עשו עונה מצוינת".
"אני חושב שזאת עונה טובה מאוד בעיקר גם בגלל הנכסים שהמועדון יודע לייצר. בסוף יש 14 מועדונים ואולי שניים או שלושה נאבקים על האליפות. אתה צריך להביא את ה-DNA שלך, אתה צריך להביא את האמונה שלך בתוך הכדורגל ובעיקר לפתח שחקנים ולהביא אותם מנקודה מסוימת לנקודה אחרת. זו המהות של המשחק בעיניי".
שחקני קריית שמונה חוגגים (ראובן שוורץ)באילו תחושות אתה אישית יוצא?
"מאוד גאה. אני לא בדקתי, אני לא יודע איפה עומד הסגל של קריית שמונה מבחינה תקציבית ביחס לקבוצות אחרות, אבל אני חושב שעצם העובדה שארבעה או חמישה מחזורים לסיום אתה מבטיח את ההישארות, כובש 50 שערים, אתה לא מוותר על ה-DNA שלך ולא משחק כמו קבוצת תחתית, אתה מצליח להשביח כל כך הרבה שחקנים. זה לא נעשה בזכות שי, אלא באמת ולא כקלישאה, בזכות מערכת וצוות מדהים שעוטפים אותה. שי ברדה הוא הפרונט אבל מאחורי קריית שמונה יש צוות סופר חרוץ ואני חושב שהיו הרבה מאוד דברים השנה שקריית שמונה יכולה להיות גאה בהם".
היה לך חשש לרדת ליגה באיזשהו שלב?
"אני חושב שהחשש הוא תמיד קיים ברגע שאתה נמצא בתחתית אבל אזכיר שקריית שמונה בשנתיים האחרונות אפילו פעם אחת, לא ירדה מתחת לקו וגם אם היינו באזורים הלא נעימים אני בעיקר גאה שאף פעם לא איבדנו את ה-DNA שלנו, לא איבדנו את הדרך שלנו ולא איבדנו את הדבר שבעצם מאפיין אותנו והתחלנו לשחק כמו קבוצה תחתית, שאני הכי לא מאמין בזה".
חווית גם את המוות של אבא שלך תוך כדי העונה.
"זו השנה הכי קשה שלי. שוב, אתה חוזר חזרה לקריית שמונה, מצליח להשתקע ולבנות משהו, המוות של אבא שלי שהגיע בפתאומיות, אתה פתאום מוצא את עצמך קם בחמש ורבע בבוקר כל יום, נוסע לקריית שמונה, חושב כל הזמן על אבא ומה יהיה. ומקריית שמונה אתה חוזר לבית החולים ובחמש וחצי בבוקר למחרת קם שוב פעם. אפשר לראות את זה גם מבחינת התוצאות. בתקופה הזאת השגנו נקודה אחת בלבד מחמש עשרה. הראש היה נתון לכל כך הרבה לחצים ולא באמת היה פנוי לכדורגל. תוסיף לאחר מכן את המלחמה ושוב פעם אתה צריך לנדוד, ועוד פעם צריך ללכת למגרשים אחרים".
"חשבתי כל הזמן על אבא". ברדה (לילך וויס-רוזנברג)"שוב, אני חושב שגם שינו וגם ההתאחדות נתנו לנו את המתחם אבל עדיין אתה לא נמצא בבית שלך ואתה נמצא במקומות אחרים. אתה צריך לדעת לנהל את הקבוצה, שהיא עם לא מעט שחקנים שנוסעים לפעמים שמונה או תשע שעות בדרכים, עם אנשי צוות שאתה צריך להיות קשוב אליהם, שהם גרים בקריית שמונה, ומקבלים את הפיצוצים. הם לפעמים מגיעים בלי שינה, ואתה יודע מה? מעולם לא שמעתי אף אחד מהם מתלונן. ובסוף תוסיף לזה את קרבות התחתית ותגיע לעונה מאוד קשה שמסתיימת בסוף טוב, בפיתוח של שחקנים ובכדורגל טוב במרבית העונה ובעיקר סוג של אימרה שנשחק את הכדורגל שלנו לא משנה איפה נהיה".
היו לך רגעי שבירה? הרי המוות של אבא שלך בא בתקופה הכי קשה של הקבוצה…
"שאלה גדולה, אני חושב שזה נתן פרופורציה מה באמת חשוב בחיים.אני זוכר שברגעים האחרונים שלו כשראיתי רואה אותו גוסס אמרתי לעצמי מה באמת חשוב? זה הדבר החשוב, שאבא שלך יחיה. אני מסתכל, דומע ומבין שבסוף אתה מתעסק בספורט ואלה הדברים החשובים. זו באמת הפרופורציה לחיים. אבא שלי מת בפתאומיות, זה לא היה משהו שהיינו מוכנים אליו, או שהוא היה חולה. זה היה פשוט חודש ושבוע, שבו פתאום אתה מגלה איך אדם חזק תוך חודש ושבוע נפטר מהמחלה".
“יש לאבא שלי במה להיות גאה”
עם כל התוצאות הקשות, המוות והנסיעות. איך עוברים את התקופה הזאת?
"בזכות הצוות. אני חושב שהצוות לקח פה מנהיגות, ההנהלה שעזרה בכל מה שרק שאפשר והיו קשובים, הפסיכולוג של הקבוצה. לא היו רגעי שבירה, כי כל הזמן חשבתי איך באמת אפשר לעזור לקבוצה. אבל אני חייב להודות ולהגיד את האמת שברגעים האלה יש הרבה מאוד רעשי רקע שאתה מנהל ומדחיק במהל הקריירה. אבל אתה מבין שזה הדבר החשוב וזה רחוק מלהיות רעש רקע. שאלו החיים, זה הדבר הכי חשוב שלך בעולם".
מה עובר בראש בניצחונות אחרי התקופה הזאת?
"קודם כל צריך לדייק: אלו 67% אחוזי הצלחה אחרי שהוא נפטר, אחוזים של קבוצה שרצה לאליפות. אני חושב שזה נובע מכך שהשתחררו המון דאגות, המון פחדים, שאני מקווה שהוא נמצא במקום טוב עכשיו. זה דיבורים עם אבא, גם במהלך משחק, הרבה גאווה. אני חושב שיש לו במה להיות גאה. בהרבה מאוד מהרגעים האלה אתה מקבל פרופורציות. אתה מבין שאת הדבר האמיתי איבדת. בכדורגל עם כל האמוציות, אתה לא באמת יכול ליהנות אם אתה לא מייצר שמחה ואני חושב שזה מה שמאפיין את הקבוצה הזו".
דיברנו על המכירות של בנגורה ואבו רומי בינואר, בזמן שהמצב גם כך לא היה פשוט. לא רצית לשבור שולחן?
"אני חושב שמה שקרה בינואר חישל את הקבוצה יותר. כמובן שכל מאמן רוצה כל הזמן להתחזק ולהביא שחקנים יותר טוב, אבל ק"ש בסופו של דבר ביחד עם איזי, משתדלים תמיד לספק את הכי טוב שלהם. אני לא מאמין ביותר מדי בלאגנים. אני מאמין בשיח והשיח ביני לבין הנהלה וביני לבין איזי הוא תמיד פורה, עם היגיון. בסופו של דבר זה גם הצליח, כי אחרים ידעו לקחת את הצ'אנס ולקחת את האחריות".
איזי שרצקי (רועי כפיר)"פתאום אתה מגלה את יאיר מרדכי ואת אופיר בנבנישתי, שנכנס בהרבה מאוד רגעים לנעליים של סקו. אני לא חושב שאפשר להתלונן על כל מה שאיזי וההנהלה נותנים לקריית שמונה. זאת קבוצה צנועה שרוצה להצליח ואתה כמאמן צריך להשתמש בכלים שנותנים לך ולהשתמש בהם בצנעה".
ספר על מערכת היחסים עם איזי. בעבר היו לא מעט החלפות מאמנים בק"ש ואתה בדרך לעונה רביעית, גם ברגעים הקשים הוא האמין בך.
“אני יכול להגיד לך שמהחוויה האישית שלי, אני מאוד מאמין בשיח, אני מאוד מאמין בלדבר על הדברים. אנחנו השתדלנו מאוד לשמור על הפגישה השבועית, לדבר על הדברים. בסופו של דבר, יש משפט שאני מאוד מאוד מאוד מאמין בו ואמרתי אותו ליוסי אדרי המנכ"ל במחזור הראשון בגביע הטוטו בליגה הלאומית".
"הפסדנו את המשחק ואמרתי לו: "אתה יודע מתי אתה צריך להיות מוטרד? כשהמאמן שלך לא מחפש פתרונות ומיואש". אני לא מסתכל על זה כהישרדות. בסוף צריך לתת היגיון לכל דבר. הוא רואה את הקשיים שהמועדון עובר ואת העבודה שאני עושה גם במכירת השחקנים וגם בכדורגל שהקבוצה מצליחה לייצר".
איזי שרצקי (חגי מיכאלי)אם כבר איזי, מי שעשה התקדמות משמעותית העונה הוא אריאל שרצקי...
"זה שחקן שאני מאוד מאמין בו. הוא שחקן שעבר תהליך יוצא דופן בכדורגל ונאלץ להתמודד עם היבטים מנטליים לא פשוטים. שמזכירים את השחקנים שעשו פה התקדמות ופרצו השנה, צריך להזכיר אותו. הוא אמנם נמצא פה כבר מספר שנים, אבל השנה הוא עשה התקדמות גם מבחינת המספרים שלו וגם מבחינת מה שהוא מביא למגרש".
“הכדורגל הוא לא ענף הישרדותי מבחינתי”
תסביר את העובדה שאתה לא מסתכל על זה כהישרדות.
"אני באמת לא רואה את הענף כמשהו הישרדותי. אני מסתכל על זה כשיח בוא אתה מסביר את הדברים ונותן היגיון. אתה מנסה להתייחס לבעלי הבית לא ככספומט. הם מנהלים עסק, אתה צריך לתת תובנות וברגע שאתה מחפש פתרונות ועובד כדי לייעל את העסק, אז אותם אנשי עסקים יודעים לזהות את זה. מצד שני, אתה חייב להיות עם חוט שדרה, להסביר את הדברים בדרך שלך ולא לאבד מהדרך שלך בתהליך הזה".
"מכל אחד מהאנשים האלה, אתה משתדל כל הזמן ללמוד: גם דברים טובים ובעיקר דברים שקשורים להתנהלות. זאת אומרת, טעויות מסוימות שעשית בעבר. אני מאוד מאוד מאמין שאתה צריך לעשות כל הזמן טעויות חדשות כדי ללמוד מהטעויות הישנות. בסוף לכל אחד מהבוסים יש מטרה אחת: לייעל את העסק שלו ולהצליח עם העסק שלו.
היום מאמן, לא רק בישראל, חייב להיות מעין פוליטיקאי? או יותר נכון לא רק לאמן כדורגל?
"השאלה היא מעניינת מסיבה אחת. בפעם הראשונה שעבדתי בבוגרים, זה היה ב-2007 ואז הכדורגל היה מושתת בעיניי על 70 אחוזים ידע מקצועי ואימונים, ו-30 אחוז היה כל המסביב. התנהלות מול בעלים, התנהלות מול תקשורת, התנהלות מול חדר הלבשה. היום זה השתנה: היום לדעתי זה בדיוק ההפך".
"צריך לעשות טעויות חדשות כדי ללמוד מהישנות". ברדה (חג'אג' רחאל)"זה 70 אחוזים לדעת לנהל את הסגל שלך, לנהל את הצוות שלך. היום יש צוותים רחבים, אין קבוצה היום בלי שמונה או עשרה אנשים. זה לנהל את הצוות, זה לנהל את המערכת היחסים שלך עם המנכ"ל, עם יו"ר, עם הקהל ועם התקשורת. עוד 30 אחוזים זה להביא את עצמך. אין כאן נכון או לא נכון, זאת המציאות".
ומהי הדרך שלך?
"עוד פעם, אני לא חושב שיש נכון או לא נכון. יש כל מיני סוגים של אנשים שעוסקים בספורט תחרותי: יש את ההישרדותיים, ויש את התחרותיים. אני מנסה להסתכל על הכדורגל כעל הדבר שאני הכי אוהב בעולם ולהסתכל עליו לא בהיבט הישרדותי, ממש לא. ברגע שאתה חושב כל הזמן על הישרדות, אתה נופל. להיפך: אתה צריך לחשוב איך לקחת משהו מסוים וכל הזמן להיות תחרותי בתוך המגבלות שיש לך. אני מאוד מאמין בלדעת איך שהקבוצה השנייה תתכונן אליך ולא שאתה אל היריבה. זאת אומרת, אתה צריך לשחק כל הזמן אותו הדבר, לא לפחד ולשחק כמה שיותר פתוח. מעולם לא פחדתי או חששתי מפיטורים, פוטרתי פעם אחת בחיי. אני גם לא מפחד מלהעיז ולשחק את הכדורגל שלך, גם אתה קבוצת תחתית".
"אם תיקח את זה למאמן כמנהל, אני מאוד מאמין בצוותים. היום מאמן כדורגל לא יודע הכול ומי שיגיד לך שכן הוא מקשקש. מאמן השוערים אצלי קובע את השוערים בקבוצה ולא אני. אני מאוד מאמין בסמכות ואחריות: מצד אחד תיתן סמכות ומצד שני לו תהיה האחריות. אני מאמין שאם בן אדם למד ועסק בזה כל חייו, הוא מן הסתם יותר טוב ממני בזה. הצוותים המקצועיים כוללים גם את עוזרי המאמן ובישראל יש איזושהי זילות למושג הזה עוזר מאמן. אני מאמין שכמאמן אתה צריך להסתכל על הדברים מלמעלה ולא קיים הביטוי הזה יותר שעוזר מאמן מסדר קונוסים. מנו הרוניאן מעביר אסיפות, מעביר אימונים ועושה הכול בדיוק כמו מאמן".
“דראפיץ’ ואני – זה לא היה גימיק, חיבור של פעם בדור”
אתה מרים להנחתה: היום יש מקום לגימיק הזה של שני מאמנים כמו בתקופתך עם סלובודאן דראפיץ'?
"אני לא חושב שזה היה גימיק, אני חושב שמה שקרה ביני לבין סלובו היה חיבור שלא קיים. זה לא משהו שבאמת אתה יכול לשחזר אותו. כל פעם הייתי צוחק כי היו באים אלינו אנשים ואומרים אנחנו רוצים לעשות כמו דראפיץ' וברדה. הלוואי ואנשים היו יודעים להניח אגו, לתת לשני אנשים להבין שהצד השני מבין יותר במשהו מסויים. מה שקרה ביני לבין סלובו היה חיבור של פעם בדור ולא משהו שבאמת יכול שוב לקרות".
שי ברדה וסלובודאן דראפיץ' (ראובן שוורץ)"אגב, זה קרה הרבה בזכותו ולא בזכותי. בזכות המנטליות האירופאית שלו. הוא לימד אותי איך להניח את האגו בצד וזה היה חיבור קוסמי שהיה בין שני אנשים. אבל יש הבדל: אתה יכול לנהל צוות ובסוף יש אחד שקובע ונמצא בראש המערכת. ברגע שאתה נותן לצוות שלך לעבוד, הם מרגישים שותפים ולא סתם ככאלה שבאים לעבודה. פעם זה היה "אני המאמן ואני קובע". היום זה רחוק מאוד מלהיות ככה ואני לא מאמין בזה. הזכות הכי גדולה היא ללמוד כל הזמן מאנשים וזאת הסיבה שאני מחזיק צוות גדול".
אגב סלובו, איך אתה רואה את היעד הבא שלו?
"אני חושב שאנשים שמסתכלים על הכדורגל ומסתכלים על מאמן שכרגע הצליח או לא, זו שטות בעיניי. בן אדם לא שוכח לאמן וסלובודאן דראפיץ' הוא מהמאמנים שאני הכי מעריך בכדורגל הישראלי, אולי אפילו הכי מעריך. עבדתי איתו עשר שנים: הוא בעל מקצוע, יסודי, חרוץ והכי חשוב: עם מוח כדורגל שלא נגמר. בחיים, כמו בחיים, יש רכבות הרים. זה לא אמור להעיד לעולם על מאמן פחות טוב או בתקופה פחות טובה. תסתכל מה קורה למוריניו ולמאמנים הכי גדולים בעולם, שלפעמים נמצאים בתקופות פחות טובות וזה לא מוריד מהערך שלהם. הוא בעל מקצוע משכמו ומעלה, שלמדתי ממנו כ"כ הרבה. כל רבע מילה שאומר פה מגיעה לו".
אמרת שאין לך את היצר ההישרדותי ואתה לא חושש מפיטורים. יגידו אנשים שזה לא נשמע אמין: מה מאמן לא חושש על הפרנסה שלו?
"אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים שקרו לי בחיים הוא שבניתי והגעתי למצב שהפרנסה של הילדים שלי לא תלויה במקצוע הזה. אני עם תואר שני, אולי בקרוב אעשה דוקטורט. אני לא באמת חושב שאתה יכול להצליח במקצוע הזה כשאתה נותן לפרנסה וללחם של הילדים שלך להיות תלוי בזה. ברגע שאתה מפחד דברים קורים. ברגע שמישהו מפטר אותך, סימן שאתה לא מתאים לו והכול בסדר, ממשיכים הלאה. אתה משקיע את כל כולך, לפעמים זה עובד ולפעמים לא. התואר השני והדברים שהצלחתי לייצר במהלך הדרך גורמים לי לא מפחד מזה".
"אי אפשר להצליח בכדורגל כשהלחם של הילדים שלך תלוי בזה". שי ברדה (רועי כפיר)אז בוא נדבר על הפיל הלבן שבחדר. אתה אחד שתמיד מדבר על תהליכים והצבת מטרות והיו אנשים שהביטויים הללו לא עברו להם בגרון. האם זה הפריע לך שהיו אנשים שלקחו את זה כגנאי? העונה הזאת שהיא חריגה בהיקפה מבחינת שחקנים שהתקדמו היא התשובה?
"התשובה היא חד משמעית כן. זכותם של כל האנשים להביע את דעתם, אבל יש לי בעיה עם אנשים שטוענים טיעון מסויים ואז אין להם את ההסבר. אבל זה שלהם, אני לא יכול לשנות אנשים. כל אחד מאמין בדרך שלו ואני לא חושב שאתה יכול לאמן כדורגל ולנהל אנשים בלי להציב מטרות, בלי לעבוד בצורה מאוד יסודית ורואים את זה. אני גאה להגיד שיש מעל 32 במהלך הקריירה שלי שהתחילו כאנונימיים והפכו להיות מבוססים כלכלית ומפורסמים בזכות העובדה שהם כל הזמן רצו ללמוד ולא בזכות שי. זה לא ששחקנים אחרים לא רצו ללמוד, אבל יש דברים שלפעמים פחות מסתדרים. אני לא כועס על אותם אנשים שאומרים את הדברים האלה, אני פשוט לא מסכים איתם".
"מדברים על כך שבכדורגל אתה צריך להשיג את התוצאה ואם לא אתה הולך הביתה, אבל אני אומר שאפשר גם וגם. כי אם אתה משפר את השחקן, אתה הופך את הקבוצה שלך להיות קבוצה יותר טובה. בסוף גם אותם אנשים שאמרו ששי ברדה הוא איש של דרך והצבת מטרות, בסוף הם הבינו שהשחקנים שלהם התקדמו והגיעו למקומות רחוקים כי בסוף בזה אני מאמין. אגב, זה לא נוגד במילימטר את המושג תחרותיות. אני רוצה כל הזמן לנצח, לא משנה נגד מי אני משחק. אבל אני חושב שאתה לא יכול להזניח את העובדה שאתה צריך לשפר את השחקנים שלך. מאמן כדורגל נמדד בהאם לקחת שחקן מנקודה מסוימת ולאיפה הבאת אותו. היצר התחרותי צריך להיות במקביל לדבר הזה".
“הכנו לאוגריסה סרטון של הולאנד”
מה הסוד בלפתח שחקנים?
"אני חושב שזה תלוי בעיקר בכמה באמת אתה חושב שאתה יכול לגעת בנקודה שלשחקן הזה חסר משהו כדי לפרוח. אקח לדוגמה בק"ש את אוגריסה שפרץ ביום שהתחלנו לעבוד על הצבת מטרות ואתה מנסה לשנות לו משהו אחד בתוך התפקוד. לשמר את כל שאר הדברים שיש לו כמו אתלטיות, קור רוח וחוש לשערים ומנסה להביא אותו למצב של דו ספרתי והגעה לנבחרת. הכנו סרטון של ארלינג הולאנד ממנצ'סטר סיטי וניסינו להסביר לו איך כל הזמן הוא צריך לחפש את הגב של השחקן".
אוגריסה חוגג (חג'אג' רחאל)"לאחר מכן, איך הוא עושה את זה בתוך משחק עם לחץ ותחרות. עם דיא סבע זה היה לימוד לרוץ לעומק. עם טוקלומטי אלו היו החיתוכים וסוויץ' ההגנה שהיה חסר. מצד שני, השיחה המנטלית של לא להוציא אותו אחרי טעות ולחבק אותו אליך כדי שהוא יאמין שגם אם הדברים שאתה מלמד לא מצליחים, הוא ימשיך לקבל קרדיט".
מה זה מאמן טוב בעיניך?
"אני חושב שכולם מאמנים טובים, אבל אלו שבאמת מצליחים הם אותם אנשים שמצליחים להתגבר על העליות והירידות במהלך העונה. הרבה מאוד מאמנים נופלים ברגע שפחות הולך ופה בעצם נמדד המאמן. לאו דווקא ביכולת שלו להרים את הקבוצה, אלא ביכולת שלו להרגיע את המערכת וליצור בה שקט. אין רכבת הרים יותר גדולה מהכדורגל, אבל אתה צריך לשמור על הדרך ולקדם שחקנים במקביל לתוצאות".
ומהי הצלחה של מאמן? העונה הנוכחית שלכם לדוגמה, איך אתה מגדיר אותה?
"השאלה היא איך אתה מגדיר הצלחה. אנשים אחרים יכולים לטעון שהעונה שלנו היא לא הצלחה, אבל אני חושב שמה שקרה השנה בק"ש הוא הצלחה גדולה. בניגוד אגב לעונה שעברה, שהייתה פה הצלחה יחסית. כי בסופו של דבר הקבוצה הזאת שיחקה ב-DNA שרציתי להנחיל במועדון, היא כבשה 50 שערים, שדרגה אני כבר לא זוכר כמה שחקנים".
שחקני קריית שמונה (חג'אג' רחאל)"יש המון אספקטים שהקבוצה הזאת כן הצליחה לעשות ותוסיף את העובדה שבכל משחק היא שיחקה בשביל לנצח. אין שום משחק של ק"ש שראית קבוצה שמחפשת שהמשחק יגמר. ראית קבוצה שיוזמת ורוצה, לפעמים זה מצליח יותר או פחות כי אתה מתמודד עם תקציבים גבוהים יותר. בעיני אנשים אחרים אולי זו לא הצלחה, אבל כל אחד מסתכל על זה איך שהוא רוצה".
מי קובע את ההצלחה פה? התקשורת או בעלי הבית?
"אני חושב שבסוף זה תלוי באיך אתה מגדיר הצלחה. האם הצלחה היא להגיע לפלייאוף העליון? אם תיקח את 20 השנים האחרונות, תגלה נתון מדהים: תמיד יהיו חמשת הקבוצות עם התקציבים הכי גדולים ותמיד תהיה קבוצה אחת שנכנסת לתוך הפלייאוף: ק"ש, רמה"ש, רעננה, אשדוד, מכבי פ"ת, הפועל פ"ת שעושה עונה מצויינת העונה. האם זה אומר ששאר הקבוצות לא הצליחו? אני לא מסכים עם זה. אני חושב שבסוף ברגע שאתה מצליח להשיג כ"כ הרבה דברים אחרים, זה לא פחות מפלייאוף עליון. במיוחד עם כל מה שהשחקנים האלה עברו במהלך השנה".
איפה אתה רואה את עצמך בסקאלה של המאמנים?
"אני ממש לא מתעסק בזה. את גם קצת מכיר אותי ומלווה אותי לאורך לא מעט שנים בקריירה. אני כן מנסה להסתכל על הכדורגל כעל משהו מסוים שאתה מנסה להציג למי שבא לראות אותו. בסוף אתה צריך להביא משהו מסוים ללקוח שלך והלקוח שלך הוא הקהל. אז אתה לא יכול להסתגר וצריך לשחק כדורגל שהוא כמה שיותר פתוח וזה לא משנה את מי אתה מאמן".
"זה לא מעניין באיזה מקום אני מדרג את עצמי אצל המאמנים וזו שטות גמורה. דן שמיר אמר פעם שהחיים של מאמן תחרותי הם כמו מעלית: אתה פעם בקומה 100 ופעם בקומה 0, אבל הכי חשוב הוא לא להיתקע. לא מעניין אותי איפה מדרגים אותי בדירוג השכר או האם אני מאמן צמרת או לא".
"כמאמן הכי חשוב לא להיתקע". שי ברדה (חגי מיכאלי)“להילחם על תארים? ברור שאני רוצה”
חזרה לגדולות?
"כל מאמן רוצה בסופו של דבר לזכות בתארים, להילחם על תארים ולעבוד עם החומר הכי איכותי מבחינת שחקנים. ברור שזה רצון, חד משמעית. אני לא מתוסכל: דווקא בגלל העובדה שטעמתי מבית"ר ירושלים, זה משהו שבהחלט ארצה לחזור ואגיע לשם. אבל אני מאוד נהנה במקום שאני נמצא בו. אני נמצא במקום מאוד מיוחד ואנשים לא מבינים את זה".
מה כל כך מיוחד במועדון הזה?
"אגיד את זה בצורה הכי אותנטית שיש: בהרבה מאוד מקומות שאתה מאמן בהם אתה מוקף באנשים שיש להם דעות. בק"ש יש בסה"כ ארבעה אנשים שמנהלים את זה וביחד עם איזי אלו חמישה. לכולם יש מטרה אחת ואהבת הקבוצה היא המאפיין של המטרה. המקום הזה הוא מאוד חם ומחבק: כשאתה מסיים אימון במקום אחר, אתה מסיים אותו ב-12:30 או ב-13:00 והולך הביתה. בק"ש כולם גרים בעיר, אז אתה הולך בסיום האימון לאכול עם חברים שלך".
"ב-17:00 אתה הולך לחדר הכושר עם החברים שלך לקבוצה וב-20:00 בערב אתה נפגש איתם עוד הפעם כי כל פעם יושבים אצל מישהו אחר. החיבור הזה הופך את המקום למגובש בצורה לא רגילה. אני לא חושב שהמועדון הזה יכול היה לשרוד, אם לא החיבור של יוסי המנכ"ל, של איזי, של עדי, של רפי, דני והוד. זה לא קורה בכל מקום ולא קרה לי בשום מקום בקריירה שהשחקנים כל כך מחוברים ביניהם בגלל העובדה שהם מבלים כל כך הרבה שעות ביחד. הם כמו אחים ורואים את השחקנים יותר משרואים את המשפחות שלהם. אתה רוצה לעשות אימון אישי לשחקן? אתה לא אומר לו נקבע ב-17:00, אלא איפה אתה? בוא למתחם".
אבל לא תמיד הייתם בצפון.
"נכון, הבית הזה נעלם לך. לפעמים מדברים על זה שקיבלנו את שפיים. אני גאה בערבות ההדדית המדהימה של שאר הכדורגל, אבל זה לא יעזור. בסוף אתה צריך את הבית שלך".
שי ברדה (אורן בן חקון)בוא ניגע בקיץ: הולכת להיות מתיחת פנים רחבה: מרדכי, אוגריסה ומרטינס לא אמורים להישאר פה... האם ק"ש מסוגלת להתגבר על קיץ שכזה?
"אלו שחקנים שהיו מעורבים בקרוב ל-40 גולים מתוך 50. אבל אני חושב שבסוף זו המהות של קבוצת כדורגל: אתה צריך לדעת למצוא פתרונות אחרים. הייתי בסיטואציה הזאת ביחד עם סלובו בנתניה עם דיא סבע וערן לוי שעזבו והיו אחראים על 50 שערים. בסוף הבאנו את בצ'יראיי ואת גיא מלמד. בקבוצת כדורגל אסור שיהיה ואקום: צריך לעבוד עוד יותר קשה ולהביא את המחליפים הראויים".
עירוני ק"ש תחזור לשחק בביתה בעונה הבאה?
"אני לא יודע והיא התשובה הזאת היא הכי עצובה. אני לא יודע אפילו איפה נתחיל את האימונים שלנו".