לא הופתעתי, לא חיכיתי לטבלה - ראיתי את זה כבר בהתחלה. כן, היו תוצאות שבלבלו אנשים: 0:4 פה, 1:5 שם. אבל אני הסתכלתי על המשחק, לא על הלוח, ואמרתי כבר אז: זה נראה טוב, ויחד עם זה, זה לא בנוי טוב.
כלומר, דייגו פלורס הגיע עם רעיונות, עם דיבורים ועם נוכחות, אבל דבר אחד חשוב היה חסר: היכולת לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. ופה צריך להגיד את האמת עד הסוף. פלורס הוא שם גדול בארגנטינה, אימן בליגה הראשונה קבוצת תחתית עם הצלחה יחסית. אבל כשמכבי חיפה פרסמה את השם שלו, מי שבאמת מבין, הופתע. שחקנים, אנשי מקצוע ואנשים בתוך המועדון שאלו: מי זה? ובצדק.
בישראל הוא היה אנונימי, אך כשחפרו קצת גילו שהיה עוזר מאמן בלידס, תחת מאמן התקפי בכיר. אבל ניסיון עצמאי? מועט. ולקבוצה בפרופיל של מכבי חיפה, זה לא מספיק.
הכתובת הייתה על הקיר. דייגו פלורס (עמרי שטיין)למעשה, פלורס הגיע לכפר גלים בלי עמוד שדרה, והכתובת הייתה על הקיר. זה לא היה עניין של שחקן כזה או אחר, זה היה עניין של מבנה. ההגנה לא הגיבה, היא נחשפה. הקישור לא שלט, הוא נגרר. ההתקפה לא נבנתה, היא קיוותה. ובסגל? אוסף של שחקנים בינוניים-טובים.
פלורס הבין מהר, אבל לא ידע לתקן. הוא הגיע למחנה האימונים בחו"ל, הסתכל על הסגל והבין מיד - יש כאן בעיה. הסגל מוגבל. הכוכב? לא היה באמת כוכב. הוא קיבל את נהואל, אחת הנפילות הגדולות שידע המועדון. שחקן שלא היה קשור לרמה, לא השפיע ולא נתן כלום, ובצדק שוחרר תוך כדי עונה.
פלורס גם הבין דבר נוסף: זו קבוצה לא ממושמעת, מופקרת. ואז הוא עשה שינוי. במקום הכדורגל ההתקפי שהקהל התרגל אליו, הוא סגר. הוריד קצב וניסה לשלוט דרך זהירות. ואני אומר לזכותו - זה כן עבד חלקית, כי הקבוצה הייתה פחות חשופה במעברים. אבל מה יצא מזה? כדורגל אפור, בלי נשמה, כזה שלא שייך ל-DNA של מכבי חיפה. ולכן בסוף הוא פוטר - ובצדק. כי זה לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה את זה.
ואז הגיעו התוצאות האמיתיות. לא הבלחות – מציאות. רצף של שמונה משחקים בלי ניצחון, הפסדים מביכים ומשחקים שבהם הקבוצה פשוט נעלמה. ואני אמרתי אז תחת כל עץ רענן: זו לא תקופה רעה, זו דרך רעה. והכי חמור בעיני? הקבוצה נראתה כמו המאמן שלה – מהוססת, מפוחדת, אנמית, על סף הפתטית.
פוטר בצדק. פלורס (עמרי שטיין)בכר הגיע ללא ברק
ואז חזר למועדון המאמן המעוטר, ברק בכר. ובחיפה, כמו בחיפה - חגיגה. התקשורת לא הפסיקה לשבח ולהלל, הכותרות עפו באוויר: “הכול השתנה”, “הקבוצה חזרה”, “זה נראה אחרת” ועוד שלל סיסמאות.
היו כאלה שאמרו שעכשיו יהיה סדר במקום כאוס, אבל האמת - זה היה רחוק ממה שצריך להיות, אז בואו נרגע. כן, זה נראה יותר מסודר. כן, היה פחות בלאגן. אבל מי שחשב שזו קבוצה לאליפות - לא הבין מה הוא רואה.
צריך לומר את האמת: בכר עשה דבר פשוט: הוא הפסיק להרוס. הוא החזיר שחקנים לתפקידים שלהם, ייצב את המערך ונתן לשחקנים להבין איפה הם עומדים על המגרש. ופתאום - שחקנים נראו כמו שחקנים.
אמנם היה שיפור, אבל כדורגל לא נמדד רק בשיפור. הוא נמדד בשליטה, במה שקורה כשהכדור אצל היריבה, ופה זה נעצר. כי שם לא היה כלום. הקבוצה לא שלטה, לא הכתיבה קצב, לא שידרה עליונות.
החזיר ששחקנים לתפקידים שלהם. בכר (עמרי שטיין)בשורה התחתונה, הניצחונות הגיעו בדוחק, המשחקים נשארו פתוחים, והירוקים לא ידעו “להרוג” משחקים. וזה ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה גדולה עם יומרות לאליפות.
ליאור רפאלוב - האחריות מתחילה ונגמרת כאן
הסקאוט הראשי, ליאור רפאלוב, ואני אומר את זה בלי לעגל פינות - הוא הכישלון הגדול של העונה. נתחיל מהבסיס: לפסול את גיא מלמד, מלך שערים בליגת העל? זו לא טעות - זה חוסר הבנה. הוא לא הוחזר בזכות, הוא חזר בפוקס - פציעה, הרחקה, אין ברירה. ובכר? נתן לו את המפתחות. זה הצליח - וזה לא נגמר שם.
ליאור רפאלוב וברק בכר (האתר הרשמי של מכבי חיפה)עבדולאי סק, בלם שהיה גדול בעבר - הגיע הזמן שלו ללכת. כולם כבר מבינים שמדובר בשחקן לא ממושמע, לא מנהיג. כמעט בכל משחק יש עליו גול או שניים – בלי טיפול מערכתי, בלי שליטה. כיניתי אותו “סק המרסק”, כי זה מה שהוא עשה – פירק את הקבוצה מבפנים, ואף אחד לא עצר את זה.
אם הוא לא ישוחרר – זה על רפאלוב. ואז הכישלון שלו יתחיל עוד לפני שהתחיל בתפקיד החדש. ובמבט קדימה, האחריות המלאה על רפאלוב. שחר קידם אותו לתפקיד המנהל המקצועי, וכדי להצליח הוא חייב להביא שלושה זרים ברמה גבוהה באמת. לא בינוניים, לא הימורים – שחקנים שמשדרגים קבוצה. אם זה לא יקרה, מה שהיה הוא שיהיה, ואולי גרוע יותר. חובת ההוכחה עליו.
עבדולאי סק (עמרי שטיין)נקודת האור היחידה: הצעירים
ידוע שברק בכר לא מתלהב משחקנים צעירים, ואין לו סבלנות להתעכב על ההתפתחות שלהם. לכן, בשנים שבהן אימן והוביל את המועדון להישגים, הוא גם לא נתן להם במה משמעותית.
אבל העונה משהו השתנה - ופה כן מגיעה לו מילה טובה. בכר פתח את הדלת לבלם אלעד אמיר, ששיחק בלי פחד ועם ביטחון בתפקיד כל כך חשוב. גם המגן ינון פיינגזיכט נכנס לעמדת המגן השמאלי בצניעות ובגרות.
וגולת הכותרת: נבות רטנר, שהראה שיש לו גם שכל וגם יכולת, לא רק ברגליים. עתיד ורוד מחכה לו במועדון. לתפיסתי, הוא כבר היום יכול לאייש את עמדת הקשר האחורי המודרני בנבחרת ישראל.
וצריך לומר: זה לא היה רק עניין של דקות משחק. זה היה עניין של אמון. אמון בחומר שגדל במחלקת הנוער, שעשתה קמפיין אירופי מצוין והראתה שיש על מי לסמוך בשנים הקרובות. כשצעיר מרגיש שסומכים עליו, הוא מחזיר על המגרש.
פיינגזיכט ורטנר (עמרי שטיין)הקבוצה הזו הייתה צריכה בדיוק את זה. אמנם זו התחלה של שינוי מרענן, אבל זו עדיין לא מהפכה. ומכאן, הקודקודים צריכים לגלות אומץ - לבנות קדימה על צעירי המועדון, בשילוב הוותיקים שלא נס ליחם, כמו עלי מוחמד.
גיא מלמד, טעות שהפכה לפתרון
והנה סיפור שמסכם עונה שלמה: גיא מלמד. ההחלטה לא לספור אותו בתחילת הדרך? טעות. ההזדמנות שקיבל? במקרה. פציעה של חלוץ אחד, הרחקה של אחר – ופתאום הוא על הדשא. ומה קרה? הבקיע, הבקיע ושוב הבקיע.
ואני אומר את זה חד: אם הוא היה משחק מתחילת העונה, הוא היה מגיע לפחות ל-14 שערים. זו הצלחה. והקרדיט? כן, גם לבכר. אבל זה גם מראה משהו עמוק יותר: לפעמים הפתרון היה שם כל הזמן, פשוט לא ראו אותו. זה הסיפור של כל העונה הזאת. מי שצפה במשחקים, ראה את זה. מי שחיפש תוצאות, התבלבל.
איפה הוא היה? גיא מלמד (עמרי שטיין)ואני? סיימתי את העונה בדיוק כמו שהתחלתי אותה. לא הופתעתי, לא חיכיתי לטבלה - ראיתי את זה כבר בהתחלה. אמרתי מקום שישי לפני תחילת העונה, ויש מצב שזה גם מה שיהיה בסיום הפלייאוף.
נקווה שבגביע המדינה הדברים יסתדרו טוב יותר לירוקים, כדי להמתיק את הגלולה המרה.