ב-20 בחודש נקבע ערעורם של אליאור דסטה, אלעד בר און, עידו קרן, ניל ורטהיים, עוביידה אבו רביע, אמיר אבו סאלם, מחמד שלבי וחמד גנאים בדבר תביעתם נגד העמותה שניהלה את הפועל איכסאל בעבר, זו שהתפרקה, בעודם היו חלק מהקבוצה ששיחקה בליגה הלאומית. את השמונה מייצג עו"ד ענאן פרו, שהגיש את הערעור בשם הקבוצה כולה.
מנגד, אפשר למצוא את הנתבעים (המשיבים). שלושה גורמים מרכזיים: עמותת בני הכפר איכסאל לתרבות וספורט (שכבר פורקה), כונס הנכסים הרשמי במחוז חיפה והצפון, והמוסד לביטוח לאומי, הגוף שדחה את תביעות החוב של השחקנים. "עיקר המחלוקת היא בשאלה האם התובעים עסקו בעמותה שבפירוק בזמנים הרלוונטיים".
לצורך כך הוחלט לזמן את בהאא חליל, מי שהיה הבעלים באותה תקופה של הפועל איכסאל, על מנת שימסור עדות ויבהיר פרטים חסרים. "המוסד לביטוח לאומי, בדחייתו לתביעות החוב, טען כי לא הוכח העניין בעיקר בשל העדר תלושי שכר, והעדר תכתובות בין המערערים לבין הנהלת העמותה בזמן אמת", נכתב עוד בבקשה לזימון עד לדיון.
באסל שעבאן ועידו קרן (הפועל איכסל) (מערכת ONE)לפי כתב הערעור, העמותה שהפעילה את הקבוצה נקלעה לחדלות פירעון, הפסיקה פעילות ואף נמחקה מרישומי ההתאחדות לכדורגל. השחקנים והמאמנים טוענים כי לאורך עונת המשחקים 2021/22 לא קיבלו שכר, לא קיבלו תלושי שכר, ולא הופרשו עבורם זכויות סוציאליות. "עבדנו, לא קיבלו שכר", צויין.
המערערים אף פנו כבר בשנת 2022 לבית הדין לעבודה, שם קיבלו פסקי דין לטובתם בהיעדר הגנה מצד העמותה. אלא שבפועל, לטענתם, לא ניתן היה לממש את פסקי הדין בשל קריסת המועדון והעיקולים על חשבונותיו. לאחר פירוק העמותה, הגישו השחקנים תביעות חוב למוסד לביטוח לאומי, במטרה לקבל את שכרם וזכויותיהם במסגרת החוק.
חלק מעובדי הקבוצה דווקא כן קיבלו את כספם, אך במקרה של שמונת המערערים, התביעות נדחו. לטענת המערערים, ההליך נמשך זמן רב באופן חריג (למעלה משנתיים) וכלל דרישות חוזרות למסמכים, חקירות ואיסוף ראיות, אך לבסוף נדחו התביעות בנימוק של "היעדר אסמכתאות להעסקה".
הטענות הן קשות: אפליה וחוסר היגיון. בכתב הערעור נטען כי ההחלטה אינה סבירה ואף מפלה. השחקנים מצביעים על כך שעובדים אחרים באותה קבוצה קיבלו את זכויותיהם גם ללא תלושי שכר או תיעוד מלא, בעוד שהם נדרשו לסטנדרט מחמיר יותר. עוד נטען כי הדרישה לתלושי שכר אינה הגיונית, שכן האחריות להנפקתם היא של המעסיק ולא של העובדים.
בנוסף, השחקנים מדגישים כי הציגו ראיות רבות אחרות: חוזי העסקה, רישומים בהתאחדות לכדורגל, השתתפות במשחקים, תדפיסי בנק ועדויות. לטענתם, עצם העובדה ששיחקו והתאמנו לאורך עונה שלמה מוכיחה את קיום יחסי העבודה: "לא ייתכן ששחקנים יתאמנו וישחקו חודשים ארוכים ללא כל קשר תעסוקתי", נכתב בערעור.
המערערים מדגישים כי האחריות על הנפקת תלושים היא חובה חוקית של המעסיק בלבד, ואין לגלגל אותה לפתחם של העובדים, במיוחד כאשר מדובר בעמותה שהתנהלה בצורה לא תקינה. "הנפקת תלוש היא מעין הצהרה על ביצוע תשלום, הצהרה שבוודאי אין מקום להצהיר כשאין תשלום", מצוטטת הפסיקה בכתב הערעור.
מעבר לכך, המערערים תוקפים את הדרישה של הביטוח הלאומי להצגת התכתבויות "בזמן אמת" מול המעסיק, דרישה שהגיעה בשיהוי ניכר של כארבע עד חמש שנים לאחר סיום העבודה. הם מסבירים כי בעולם הכדורגל החובבני והמקצועני כאחד, השיח מתנהל לרוב בעל פה באימונים ובאסיפות קבוצתיות, ולא באמצעות דואר אלקטרוני.
הסעד המרכזי המבוקש הוא ביטול החלטת הביטוח הלאומי והכרה בהם כעובדים מן המניין של הקבוצה, על כל המשתמע מכך : תשלום שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. בנוסף, מבקשים המערערים לחייב את המשיבים בהוצאות משפט. בינתיים, שמונת המערערים ממתינים להכרעת בית המשפט, בתקווה לקבל סוף סוף את מה שלטענתם מגיע להם: שכר עבור עבודה על המגרש.