הכדורסל הישראלי מציג בימים האחרונים את המופע המביש ביותר שנראה פה שנים, קרקס נודד של אגו, ניתוק ואינטרסים צרים שמאיים להחריב את מה שעוד נותר מהענף. בזמן שאצטדיוני הכדורגל בארץ מלאים עד אפס מקום באוהדים ובאנרגיה, אולמות הכדורסל הולכים ומתרוקנים, והעניין הציבורי נמצא בשפל חסר תקדים. ובתוך הוואקום המדכא הזה, בחרו ראשי הענף והשחקנים לנהל מלחמת התשה מטופשת, שבה אין מנצחים, יש רק מפסידים, והמפסיד הראשי הוא האוהד הישראלי.
מאחורי הקלעים מתנהלות שיחות לאורך כל היממה. הפערים, כך מספרים המתווכים, בכלל לא גדולים. אפשר היה לסגור את הסיפור הזה בתוך שעה של שיחה עניינית. אבל למה להציל את הענף כשאפשר לריב על מי יוריד ראש ראשון?
הטעות הפטאלית של ארגון השחקנים
ניר אלון, יו"ר ארגון השחקנים, טיפס על עץ כל כך גבוה שהוא כבר מזמן איבד קשר עין עם הקרקע והמציאות. אלון ניהל כאן אסטרטגיה כושלת, ללא מערך הסברה אמיתי וללא הבנה של הלגיטימציה הציבורית. השחקנים הישראלים אולי בטוחים שהם נלחמים על הבית, אבל ברחוב הספורטיבי הם נוחלים תבוסה מוחצת.
הציבור מאס בשביתה הזו ובצדק. כשהרמה יורדת, כשהקהל מדיר רגליים, להשבית את הליגה זו לא הפגנת כוח, זו ירייה ברגל. השחקנים חייבים להבין שהם מאבדים את שאריות האשראי שנותר להם ברחוב. גם בתוך שורות השחקנים עצמם כבר נשמעים קולות של שפיות, כאלה שמבינים שצריך לעצור ולרדת מהעץ, אל מול קומץ קיצוני שמוכן ללכת "עד הסוף" גם אם הסוף הזה הוא תהום.
ניר אלון, הציבור מאס בשביתה (רועי כפיר)המנהלת מתבצרת והקבוצות מריחות הזדמנות
מנגד, גם ראשי המנהלת והקבוצות לא חפים מפשע, רחוק מכך. נכון, השביתה הזו אינה חוקית, היא פראית והיא פוגעת במוצר, אבל ההתבצרות של המנהלת מאחורי התירוץ של "אין משא ומתן תחת שביתה" היא ילדותית ואטומה. ארי שטינברג, יו"ר המנהלת, חייב להניח את האגו בצד. מנהיגות לא נמדדת ביכולת לשבור את הצד השני, אלא ביכולת לסיים משברים.
חמור מכך, מתחת לפני השטח יש מי שמנצל את המשבר הזה בצורה צינית ומכוערת. לא מעט ראשי קבוצות, בעלי אינטרס מובהק, כבר עושים חישובים קרים של שקל וסנט. הם מזהים את השביתה כהזדמנות פז להעביר תקנה של "זרים ללא הגבלה" , מהלך שיחסוך להם כסף על חשבון השחקן הישראלי ויחריב את פיתוח דור העתיד. קבוצות אחרות כבר מפנטזות על הקפאת היורדות. לחסוך כסף, להישאר בליגה בלי לשחק, ולהפוך את ליגת העל לליגה חובבנית במיטבה. בושה.
רועי הובר ותמיר בלאט (רדאד ג'בארה)מישהו חייב להיות המבוגר האחראי
הערב אמורות בני הרצליה והפועל תל אביב לעלות על הפרקט. השחקנים אמורים להיפגש עם גורם תיווך, וזו נקודת היציאה האחרונה שלהם מהפלונטר הזה. השחקנים חייבים להודיע על עצירת השביתה באופן מיידי, ובמקביל המנהלת חייבת להיכנס למו"מ ישיר, רציני ודחוף, בלי משחקי כבוד של "מי התחיל".
הגישה המבישה של "הם התחילו, אז עכשיו נראה להם" מתאימה לגן ילדים, לא לניהול ספורט מקצועני. אם הקרקס הזה לא ייעצר כעת, הנזק לכדורסל הישראלי יהיה ארוך טווח. זה יהיה כתם שחור וגדול שלא יימחה שנים קדימה.
הצדדים חייבים להתעשת, לשבת בחדר אחד, לסגור את הפערים הקטנים ולהחזיר את הכדור לפרקט. ואם האגו שלכם עדיין חשוב לכם יותר מהענף שמפרנס אתכם? עשו לכולנו טובה, פשוט תסגרו את הכדורסל הישראלי ולכו הביתה.