בגיל 40, עם יד חבושה במתלה וקריירה מפוארת מאחוריו, אדין דז'קו מתכונן למה שעשוי להיות המונדיאל האחרון שלו. רגעים ספורים לאחר שבוסניה והרצגובינה גברה על איטליה בדו קרב פנדלים והבטיחה את מקומה בגביע העולם השני בתולדותיה, החלוץ הוותיק חגג בצורה מאופקת. עבור רבים במדינה, התמונה הזו מסמלת יותר מכל את האיש שנשא על כתפיו את תקוות האומה במשך כמעט שני עשורים.
הקריירה של דז'קו מלאה בהישגים. שתי אליפויות פרמייר ליג עם מנצ'סטר סיטי, הצלחות בוולפסבורג ובאינטר, עשרות שערים ותארים. אבל בבוסניה רואים בו הרבה מעבר לכדורגלן. "הקריירה שלו מחוברת לדימוי של המדינה עצמה, חוסן, התמדה והוכחה לכולם שהם טועים", הסביר העיתונאי הבוסני סשה איברול.
מהמלחמה בסרייבו אל במת המונדיאל
סיפורו של דז'קו מתחיל הרבה לפני הכדורגל. הוא היה בן 6 בלבד כאשר פרצה מלחמת בוסניה ב-1992, מלחמה שגבתה את חייהם של כ-80 אלף מוסלמים בוסנים. משפחתו נותרה בסרייבו במהלך המצור הארוך על העיר, כאשר צלפים סרבים ירו לעבר אזרחים, כולל ילדים. לאחר שבית הוריו נהרס, עבר להתגורר אצל סביו וסבתו.
אדין דז'קו (IMAGO)"זה היה נורא", סיפר בעבר. "כל המשפחה הייתה שם, אולי 15 אנשים בדירה של כ-35 מ"ר. היינו בלחץ כל יום שמישהו שאנחנו מכירים ייהרג". באחד הימים אמו מנעה ממנו ללכת לשחק כדורגל במגרש השכונתי, ובאותו יום פגז פגע במגרש והרג מספר ילדים.
לאחר המלחמה החל את דרכו בז'לייזניצ'אר המקומית, אך בתחילת הדרך לא רבים האמינו בו. בשל גובהו ומבנה גופו הרזה כינו אותו "עמוד תאורה", ובמועדון הופתעו כאשר טפליצה הצ'כית שילמה עבורו 25 אלף אירו בלבד. שנים לאחר מכן הוא כבר הפך לשחקן הראשון שכובש לפחות 50 שערים בפרמייר ליג, בבונדסליגה ובסרייה א’.
למרות ההצלחה, דז'קו מעולם לא שכח מאין הגיע. הוא תרם לשיפוץ מתקני ז'לייזניצ'אר, הפך לשגריר יוניסף הראשון של בוסניה ובנה לעצמו תדמית של כוכב שנשאר קרוב לאנשים. חברו מירזה טרבוניה סיפר: "כשמישהו מבקש ממנו תמונה או חתימה, הוא אף פעם לא מסרב".
אדין דז'קו (IMAGO)בנבחרת בוסניה הפך דז'קו לדמות היסטורית. מאז שערך את הופעת הבכורה שלו ב-2007, הוא שבר את שיאי ההופעות והשערים של המדינה עם 148 משחקים ו-73 כיבושים. אחרי אכזבות בפלייאופים של מונדיאל 2010 ויורו 2012, הוא הוביל את בוסניה להעפלה הראשונה בתולדותיה לטורניר גדול, מונדיאל 2014 בברזיל.
אלא שאז הגיעה תקופה ארוכה של אכזבות. בוסניה נכשלה שוב ושוב בפלייאופים ליורו 2016, יורו 2020 ויורו 2024. הפעם, 12 שנים לאחר ההעפלה ההיסטורית, היא סוף סוף שברה את המחסום כאשר חזרה מפיגור מול וויילס ואיטליה בדרך להעפלה למונדיאל 2026.
הנבחרת הנוכחית מסמלת גם את העתיד של המדינה. מתוך 26 שחקני הסגל, 17 נולדו מחוץ לבוסניה והרצגובינה. אחד מהם הוא אסמיר ביירקטארביץ', שכבש את הפנדל שהעלה את הנבחרת למונדיאל. הוא נולד וגדל בארצות הברית לאחר שהוריו נמלטו מטבח סרברניצה. "כשכולם מתאחדים סביב בוסניה, זו תחושה מיוחדת מאוד", אמר.
בוסניה (רויטרס)החגיגות לאחר הניצחון על איטליה נמשכו עד שעות הבוקר המוקדמות. אלפי אוהדים יצאו לרחובות, ובמדינה שעדיין מתמודדת עם פילוגים פוליטיים, קשיים כלכליים והצל הכבד של המלחמה, מדובר היה ברגע נדיר של אחדות לאומית. עבור רבים, המונדיאל הזה הוא הרבה יותר מטורניר כדורגל.
כעת דז'קו מוביל נבחרת צעירה ומלאת תקווה אל בית שבו מחכות לה קנדה, שווייץ וקטאר. אחרי שכבש שער שוויון דרמטי מול וויילס ובישל את שער השוויון מול איטליה בדרך להעפלה, ברור שהוא עדיין לא הגיע רק כדי לעודד מהספסל. "לפני 10 שנים הייתי אומר שאין סיכוי שאשחק בגיל 40", אמר. "אבל אני מקשיב לגוף שלי ועובד קשה. אני כל כך שמח להיות כאן. השחקנים הצעירים עדיין לא מבינים את זה, אבל המונדיאל הזה ישנה להם את החיים".