ביום שלישי שעבר קיבלנו פרסומת לכדורגל ראוותני כאשר פאריס סן ז'רמן ניצחה את באיירן מינכן 4:5. ביום שלישי הזה זכינו במשהו הפוך. אי אפשר לומר שמשחק הגומלין בין ארסנל לאתלטיקו מדריד בחצי גמר ליגת האלופות היה ממש גרוע – חזינו כבר במשחקים איומים בהרבה. ובכל זאת, הוא היה מתיש ומייגע. עבור אוהדי שתי הקבוצות היה שם מתח עצום עד לשריקת הסיום. מבחינת הצופה הנייטרלי זה היה ערב מדכא למדי. אם אדם שלא מתעניין בכדורגל כלל צפה במקרה במופע 9 השערים לפני שבוע, הוא היה עשוי להתאהב. אם מישהו מהצד חזה אתמול (שלישי) בכמה דקות מהקרב בין התותחנים לקולצ'ונרוס, הוא לא היה מבין מדוע אנחנו מבזבזים דקות יקרות מחיינו על הדבר המוזר הזה.
ארסנל בעטה אתמול פעמיים למסגרת, וזה קרה באותו מהלך בשלהי המחצית הראשונה. יאן אובלק הדף רע, בוודאי בסטנדרטים שלו, את הבעיטה של לאנדרו טרוסאר, והכדור הגיע לרגליו של בוקאיו סאקה שהכריע את ההתמודדות בעוד כל שחקני אתלטיקו מתעסקים בעיקר בהרמות ידיים לכיוונו של הקוון בדרישה להניף את הדגל לנבדל. העובדה כי כדורגלנים עדיין ממשיכים לעשות זאת בעידן ה-VAR היא חידה פסיכולוגית מוזרה. הרי לפסיקות הקוונים אין יותר משמעות מינימלית. הכל נבדק במצלמות, ואנשי הווידאו מציירים קווים דמיוניים כדי לבדוק את הכל בדיוק של מילימטרים. למי אכפת מהמחאות שלכם? הן פתטיות לגמרי. תתרכזו במשחק ותנסו להיאבק בשחקן יריב שעומד להבקיע.
מעבר לכך, היה קשה לארסנל לייצר מצבי הבקעה ראויים. את הצ'אנס הכי גדול שלה פספס במחצית השנייה ויקטור יוקרש שמצא את עצמו לבדו מול אובלק ברחבה והטיס את הכדור ליציע. החלוץ השבדי נותר בינתיים עם שער בודד בשלב הנוקאאוט בליגת האלופות, וגם הוא בפנדל אותו הרוויח במשחק הראשון מול אתלטיקו בשבוע שעבר. מסקורר שעלה כ-70 מיליון אירו בקיץ ניתן היה לצפות ליותר, אבל איכשהו ארסנל התבססה בדרכה אל הגמר בעיקר על הגנה מאורגנת. שני שערים היא ספגה ב-6 משחקי נוקאאוט בצ'מפיונס ליג, ולכן 6 כיבושים הספיקו לה.
הפנדל של יוקרש במטרופוליטנו (רויטרס)את ההגנה הזו היה צריך דייגו סימאונה לפרוץ אמש. בניגוד לארסנל, שמעורבת בקרב קשה על האליפות מול מנצ'סטר סיטי בפרמייר ליג, אתלטיקו סיימה את העונה בליגה הספרדית מזמן. צ'ולו נתן לא מעט מנוחה לכוכבים בחודש האחרון, ונגד ולנסיה העלה בשבת הרכב משני לחלוטין. כולם היו אמורים להיות רעננים ככל הניתן לקראת המשימה החשובה ביותר של העונה. גמר אירופי ראשון מזה עשור היה במרחק נגיעה. ניתן היה לצפות כי כל המאמצים יושקעו בו עד תום, כי אין יותר על מה לשחק במקרה של הדחה. ומה קיבלנו? השחקנים החשובים ביותר שלו בחוד הוחלפו.
חוליאן אלברס עזב את המגרש בגלל פגיעה בקרסול. העכביש הארגנטיני היה טוב מאוד במשחק הראשון בשבוע שעבר. אתמול הלך לו יותר קשה, ולצערו הוא לא קיבל אפשרות לנסות את מזלו בכדורים חופשיים בהם הוא מתמחה לאחרונה. הוא היה מסוגל לתרום יותר בדקות הסיום, אבל לפחות החילוף שלו נכפה על סימאונה, וזה לא המקרה עם שני הכוכבים הנוספים.
חוליאן אלברס (רויטרס)החילוף של גריזמן אבסורד
הנה אנטואן גריזמן שערך את הופעתו ה-120 בליגת האלופות, שהתבררה כאחרונה. המאסטרו הצרפתי עוזב לאורלנדו סיטי בתום העונה, ועליה לגמר ליגת האלופות יכולה הייתה להיות אקורד סיום מושלם מבחינתו. הוא אף התחיל את המחצית השנייה במומנטום טוב והצליח לייצר בעיטה למסגרת של דויד ראייה – הראשונה של אתלטיקו בהתמודדות. בהמשך המהלך הוא אף הוכשל ברחבה, ולא קיבל פנדל רק כי הייתה עבירה קודמת על בלם ארסנל גבריאל. גריזו הוא שחקן שמסוגל ליצור קסמים בנגיעה אחת, ואתלטיקו הייתה זקוקה נואשות להברקה שלו. איך אפשר להוציא אותו מהמגרש? ובשביל מה? ככל שחושבים על זה יותר, כך ההחלטה של סימאונה מרגישה אבסורדית יותר, כאילו הוא הימר נגד קבוצתו.
והנה אדמולה לוקמן. האנגלי-ניגרי, שהגיע מאטאלנטה בינואר, הוא פצצת אנרגיה שיודע להתעלות במשחקים הגדולים. הוא הבקיע בדרבי מול ריאל מדריד, כבש את השער המכריע מול ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות, והרשית גם בגמר הגביע הספרדי מול ריאל סוסיאדד – גם אם הוא הסתיים בהפסד. הוא נולד בלונדון, ואתמול חזר לעירו כדי להשתתף באחד המשחקים החשובים בחייו. ואותו החליף סימאונה בדקה ה-57, סתם ללא סיבה כלשהי.
ההרכב שסיים את המשחק של אתלטיקו אתמול נראה כמו עדר ללא תיאום. הייתה שם תשוקה אינסופית, אבל היא רק גרמה לתסכול גדול יותר בשל חוסר היכולת לייצר מהלכים בעלי משמעות כלשהי. בעוד דייגו סימאונה קיפץ על הקווים, נדמה היה שהוא עושה יותר תנועה ללא כדור מאשר שחקניו. ובשורה התחתונה, פשוט לא הגיע לו לעלות לגמר. הוא קיבל לידיו סגל טוב, ולא הפיק ממנו את המקסימום. איך שלא תסתכלו על זה, חייבים להגדיר את העונה הזו של אתלטיקו ככישלון צורם.
אנטואן גריזמן (IMAGO)ההימור הנועז של ארטטה השתלם
באשר למיקל ארטטה, הוא הלך אתמול על הימור נועז למדי. בניצחון 0:3 על פולהאם בשבת, נוסה לראשונה המגן השמאלי הצעיר מיילס לואיס סקלי כקשר מרכזי וזכה למחמאות. אתמול זרק אותו המאמן למים העמוקים בתפקיד זה, כאשר על הנייר היה הרבה יותר הגיוני ללכת על אופציה בטוחה יותר של מרטין סובימנדי. אין לדעת אם הבאסקי היה עושה עבודה טובה יותר בסופו של דבר, אבל לואיס סקלי בהחלט היה נמרץ ויעיל, והוכיח כי הוא ראוי לנהל את העניינים במרכז המגרש לצידו של דקלאן רייס. גם הבחירה בטרוסאר באגף השמאלי על חשבון גבריאל מרטינלי התבררה כנכונה, במיוחד בזכות מעורבותו הגדולה של הבלגי בשער הבודד. ואם בוחנים את ההחלטות כמכלול לאורך שני המשחקים, הניצחון של ארטטה על סימאונה בהחלט מוצדק.
זה היה רק 0:1 אתמול, ולא 0:4 כמו בשלב הליגה באוקטובר אז כבש יוקרש צמד, והצופים סבלו קצת, אבל אין ספק כי התותחנים ראויים להעפיל לגמר ליגת האלופות לראשונה מזה 20 שנה. הם רחוקים מלהיות המבריקים במפעל, אך זו הקבוצה היציבה ביותר העונה. ארסנל רשמה מאזן מושלם בשלב הליגה, וניצחה בין היתר אפילו את באיירן מינכן אותה היא עשויה לפגוש בגמר בבודפשט. בשלב הנוקאאוט היא לא נאלצה להתמודד מול היריבות הקשות ביותר – הרשימה כוללת את לברקוזן, ספורטינג וכעת אתלטיקו שהעיפה את ברצלונה מהדרך, אבל זה לא ממש משנה כאשר מסתכלים על התוצאה הסופית. נותר רק צעד אחד, הקשה מכולם, בדרך להנפת המיוחלת, והיותה של ארסנל אנדרדוג בגמר דווקא עשוי לשחק לטובתה.
בכלל, היו אלה יומיים קסומים בצד האדום של צפון לונדון. שלשום איבדה מנצ'סטר סיטי נקודות בתיקו 3:3 מול אברטון, וכעת ארסנל שוב תלויה אך ורק בעצמה. ניצחונות על ווסטהאם, ברנלי וקריסטל פאלאס יעניקו לה אליפות ראשונה מאז 2004, וזו משימה אפשרית גם אם הלחץ הפסיכולוגי עצום. ואז, ב-30 במאי, תהיה אולי הזדמנות להשלים דאבל היסטורי ולהפוך את העונה הזו לגדולה ביותר בתולדות המועדון. מעטים האמינו בתחילת העונה שהחבורה הזו מסוגלת לכך, אבל עכשיו זה ממש מעבר לפינה.