האצטדיון בצפון לונדון רעד אמש (שלישי) כאשר ארסנל הבטיחה את מקומה בגמר ליגת האלופות לאחר קרב עיקש ומורט עצבים מול אתלטיקו מדריד שנגמר בניצחון 0:1. אחרי שנים של בנייה מחדש, אכזבות וצמיחה תחת שרביטו של מיקל ארטטה, התותחנים הוכיחו כי הקבוצה הזו בשלה למעמדים הגדולים ביותר ביבשת והם חגגו הישג ענק בדרך למשחק על התואר הנכסף.
הפרשנים ושחקני העבר לא נותרו אדישים לעוצמה שהפגינה ארסנל, ובעיקר לאווירה המחשמלת ביציעים. קלרנס סידורף, שראה דבר או שניים בקריירה המפוארת שלו, השווה את החיבור בין הקבוצה לקהל ליצירת אמנות: "זה היה כמו סימפוניה, הם הקרינו אנרגיה זה על זה. נגיחה אחת בהגנה - והם הריעו, רגע קשה - והם הריעו, זה היה מדהים".
שחקני ארסנל חוגגים עם הקהל (IMAGO)גם וויין רוני זיהה את השינוי המהותי שעברה הקבוצה, וציין את תהליך ההתבגרות של המועדון: "עם ארסנל, מה שאנחנו רואים עכשיו זו בגרות, אפשר להרגיש את זה. אתה רואה קבוצות שמגיעות בליגת האלופות לרבע הגמר ולחצי הגמר, ועכשיו הם הלכו צעד אחד קדימה. הבגרות הזו והעובדה שהם רצים יחד כמה שנים באמת נראתה לעין".
“אני מתרגש מאוד עבור הבחורים”
בסיום המשחק, מיקל ארטטה התקשה להסתיר את התרגשותו מהמעמד והחמיא לוויקטור יוקרס ולחיבור הקבוצתי: "הוא היה עצום. יכולתם לראות את התגובה מהקהל בכל פעם שהכדור היה אצלו, קצב העבודה שלו ומה שהוא נותן לקבוצה הוא פשוט מדהים. הוא הראשון שקובע את הטון, הקצב וההרגלים כשהכדור לא אצלנו, וזה מאמץ קבוצתי".
ויקטור יוקרס ומארק פוביל במאבק פיזי (רויטרס)ארטטה שם דגש מיוחד על האחדות בחדר ההלבשה ועל השער המכריע של הכוכב שלו: "היה קשה מאוד לקבל החלטות מסוימות ואני מתרגש מאוד עבור הבחורים. שוחחתי עם חלקם אחר הצהריים, התנצלתי ואמרתי 'אני הולך לשחק עם אותו הרכב', והתגובה המידית הייתה 'בוס, אני כאן כשאתה צריך אותי' והם חיבקו אותי. לגבי השער של בוקאיו סאקה - אם מישהו היה צריך להבקיע את השער הזה, זה כנראה היה חייב להיות הוא".