אחרי ההצגה בין פאריס סן ז'רמן לבאיירן מינכן שלשום (שלישי) דיברנו על כדורגל. אחרי הקרב הצמוד בין אתלטיקו מדריד מול ארסנל אתמול מדברים בעיקר על שיפוט. שני הפנדלים שנשרקו לזכות האורחת מעלים סוגיה מרתקת חדשנית למדי. היא מוסרית, או אולי אפילו פילוסופית – האם ההחלטות בשריקות לפנדל, או לעבירה בכלל, צריכות להתחשב בכוונותיו של השחקן המוכשל?
יש לנו כאן שני מקרים בהם לא היה ספק לגבי קיומו של מגע ברחבה. בשני האירועים העבריין היה דויד האנצקו, ובשני האירועים ניסה הבלם הסלובקי של אתלטיקו להגיע לכדור היה מגושם ולא אחראי בתנועותיו.
בדקה ה-42 הוא רדף אחרי ויקטור יוקרש, שקיבל מסירה מדודה ממרטין סובימנדי ודחף אותו קלות. המגע לא היה אמור להפיל את הבריון השבדי העוצמתי, אבל יוקרש חיכה לו, השתוקק להרגיש אותו וצלל לדשא. זו הייתה התחזות שגרמה לשופט להבחין בתיקול בלתי חוקי, והיא נעשתה בעדינות, ללא שינוי כיוון התנועה המקורי של התנועה. כלומר, אם בוחנים את התקרית מזוויות שונות, לא ניתן לקבוע חד משמעית כי מדובר בהצגה.
ויקטור יוקרס מופל על ידי דויד האנצ'קו (רויטרס)בדקה ה-78 ניסה האצנקו לחלץ את הכדור מאברצ'י אזה וביצע תנועה חדה ונרחצת לכיוונו. התחבולן האנגלי הוא אחד השחקנים הטכניים ביותר של ארסנל, והוא הספיק להסיט ללא קושי את הכדור הצידה. התנופה של הסלובקי הייתה בשלב זה בלתי ניתנת לעצירה, והוא ביצע מגע עם רגלו של אזה, בדיוק היכן שהכדור היה שבריר שניה קודם לכן. העניין הוא כי הפעם לא הייתה לאזה תנועה כלשהי – הוא עמד במקום במטרה ליזום את המגע המיוחל וליפול. כשהמזימה הצליחה, הוא העיף את עצמו באוויר אחורה, וכאשר בוחנים את התקרית מזוויות שונות, ברור כשמש שמדובר בהתחזות. כלומר, המגע אכן היה, אך הנפילה לא נגרמה כתוצאה ממנו.
באופן אירוני למדי, דווקא ההתחזות של יוקרש נראית "גרועה" יותר כי המגע לא היה אמור להפריע לו להמשיך לדהור קדימה לכיוון השער של יאן אובלק. השבדי חזק מספיק כדי להתגבר על הניסיון הקלוש של האנצקו, ולו האירוע היה מתרחש מחוץ לרחבה, הוא כלל לא היה חושב בכיוון של צלילה אלא בורח מהבלם המגושם. הוא נפל רק כדי לקבל את הפנדל ולשפר מאוד את הסיכוי להבקיע.
לעומת זאת, אזה נחסם על ידי האנצקו ולא היה יכול להמשיך את המהלך. הוא הסיט אמנם את הכדור הצידה, אבל לא היה לו סיכוי להגיע אליו לאחר מכן, וההתקפה הייתה נעצרת אלמלא הצלילה שלו. כלומר, המגע של האנצקו הפריע הרבה יותר, והניסיון לזכות בפנדל לא נועד רק לשפר את הסיכוי להבקיע. הוא היה האופציה היחידה למצות את המהלך ברחבת היריב כי הכדור כבר התגלגל לכיוון דגל הקרן. ואולם, ההתחזות הזו הייתה פחות טבעית בהשוואה להתחזות של יוקרש. יש כאן סוג של סתירה לוגית, מעין דינוסננס, אבל השאלה הגדולה היא אם השופט אמור לקחת את ההיבטים האלה בחשבון.
השופט דני מקלי (רויטרס)ההיגיון הבריא אומר כי עבירה היא עבירה, והשחקן התוקף לא אמור להיענש על כך שהוא מדגיש בפני השופט את עצם קיומה. בשני המקרים אתמול, הבחין דני מקלי ההולנדי בנגיעות של האנצקו בשחקני ארסנל בתוך הרחבה ושרק לפנדלים. לפי ההגדרה, ה-VAR אמור להתערב בהחלטותיו רק אם נעשתה טעות גסה וברורה. ברור כשמש שטעויות גסות וברורות לא היו שם. במקרה של יוקרש, שופטי ה-VAR אכן אישרו את הפסיקה המקורית של מקלי, וזה היה נכון. במקרה של אזה, הם בחרו לקרוא למקלי למסך כדי לבחון את ההתחזות של האנגלי, בגלל שהיא הייתה בוטה מדי לדעתם. אבל האם זה בכלל נמצא בתחום סמכותם, והאם יש לזה קשר כלשהו לעצם ביצוע העבירה?
אפשר לטעון כי התחזויות אינן רצויות בכל מקרה, ועל כן אסור לעודד אותן בשום מצב. אם זו תהיה הגישה, היא מחייבת שינוי בחוקה, והכנסת תקנות לפיהן יש לשרוק לעבירה רק אם לא היו צלילות. כאמור, יש כאן מקום לדיון פילוסופי ומוסרי, אבל הוא בכל מקרה לא רלוונטי לגבי המשחק אתמול. ואם בחרו שופטי ה-VAR להעניש את אזה בניגוד לחוקה הקיימת, הם היו צריכים לעשות זאת גם עם יוקרש קודם לכן – אחרת נוצר מצב של חוסר אחידות בוטה. לפחות שני האירועים התרחשו ברחבה של קבוצה אחת. לו הפסיקה הייתה שונה אתמול לגבי אירועים כאלה ברחבות של שתי קבוצות שונות, ניתן היה לטעון לחוסר צדק מהותי ביותר.
שחקני אתלטיקו מדריד טוענים לפנדל (רויטרס)לפחות האחידות נשמרה בכל הקשור לנגיעות היד ברחבה. באופ"א בוחרים להחמיר בנושא, לא בהכרח בצדק, והשופטים נדרשים לשרוק לפנדל בכל מקרה של נגיעת יד ברחבה בתנאי שהיד אינה צמודה לגוף ולא נמצאת בתנועה טבעית לחלוטין. כך היה שלשום כאשר הכדור פגע בידו של אלפונסו דייויס ברחבת באיירן, וכך היה אתמול כאשר הבעיטה של מרקוס יורנטה פגעה בידו של בן ווייט. קשר אתלטיקו אפילו לא ניסה להוכיח דבר לשופט אלא חייך בסיפוק כי הוא ידע מה תהיה פסיקת ה-VAR. הגענו למצב בו שחקנים מנסים לעתים לפגוע בכוונה ביד של שחקן יריב במקום במסגרת השער. המצב הוא אבסורדי שמחייב תיקון, אבל מהות התיקון הזה לא ממש ברורה כי קשה מאוד לקבוע חד משמעית מהן נגיעות יד בגינן הוגן לחלוטין לשרוק לפנדל.
באשר למשחק עצמו, העליונות של אתלטיקו הייתה משמעותית לאורך רוב דקותיו. ארסנל לא הצליחה לאיים על השער של אובלק מעבר לפנדל, בעוד דויד ראיה נאלץ להוכיח את כישוריו הנהדרים בין הקורות של התותחנים. החבורה של צ'ולו סימאונה הייתה תכליתית יותר, במיוחד במחצית השנייה, ואנטואן גריזמן העניק לקהל מעריציו משחק משובח בהופעת הפרידה הביתית מליגת האלופות לפני המעבר לאורלנדו סיטי. לו אלכסנדר סורלות’ היה כשיר להיכנס אחרי ההפסקה כפי שתיכנן המאמן הארגנטיני, היה לאתלטיקו סיכוי טוב יותר ללחוץ על הדוושה, אך הנורבגי עדיין לא בריא, גם אם נרשם בסגל להתמודדות וישב על הספסל.
חוליאן אלברס חוגג (רויטרס)באתלטיקו יקוו כי הוא יוכל ליטול חלק בגומלין בלונדון בשבוע הבא. חשוב עוד יותר מבחינת הספרדים כי חוליאן אלברס יתאושש בזמן מהפגיעה בקרסול בגללה נאלץ לעזוב את המגרש אתמול. אם שניהם יהיו בצוותא על הדשא בשלב מסוים, ואדמולה לוקמן יהיה יותר מרוכז במצבים שיקבל מול ראיה, יהיה לסימאונה סיכוי אמיתי להגיע לגמר ליגת האלופות בפעם השלישית בקריירה, והפעם ללא ריאל מדריד מולו. עם זאת, תיקו מהווה תוצאה חיובית בהחלט עבור התותחנים, והם רשאים להרגיש פייבוריטים. ואולי המאמן מיקל ארטטה מדבר על קיפוח, אך עמוק בפנים הוא יודע שגם האפשרות להפסיד אתמול הייתה מוחשית בהחלט.