בואו נדבר קודם כל על תרבות. בטורונטו, הכדורגל ("סוקר", רחמנא ליצלן) נמצא אולי במקום הרביעי או החמישי בשרשרת המזון של חובבי הספורט, עמוק מאחורי ההוקי קרח, הבייסבול, הפוטבול וה-NBA, וגם זה תלוי בעיקר בהצלחה של הקבוצה המקומית. אבל לעזאזל, תראו לי עוד אצטדיון אחד בישראל שבזמן שאתם מביטים ביציע, אתם רואים ברקע סירות ששטות להנאתן במרינה המקומית, ומדשאות ענק פסטורליות שנפרשות ממש בסמוך למגרש.
הבחירה לצעוד 30 דקות ברגל ממרכז העיר אל האצטדיון התבררה כבינגו. במזג אוויר קיצי ונהדר, יחד עם עשרות אלפי גרמנים, האווירה הייתה פשוט מחשמלת. למעשה, הגרמנים ניצחו עוד לפני שריקת הפתיחה. החל משעות הבוקר המוקדמות הם שטפו את רחובות מרכז טורונטו - משפחות עם ילדים, קבוצות חברים, וזוגות שמילאו את ה'פאן זון' המקומי וצבעו את קנדה בשחור-אדום-צהוב. הם היוו קרוב ל-80 אחוזים מהתפוסה באצטדיון והביסו את אוהדי חוף השנהב בנוק אאוט מהדהד ביציעים.
גם המשטרה המקומית הייתה ערוכה בעשרות מוקדים. נכון, אין להם את הניסיון של מפגש טעון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, או של דרבי תל אביבי לוהט, אבל ניכר שהקנדים נערכו למונדיאל הזה בצורה פנומנלית. הם באו לעבוד, אבל גם לתת לקהל הרגשה טובה מצד אחד, ותחושת ביטחון מקסימלית מנגד.
המרינה בטורונטו (גידי ליפקין)הכל נעשה עם חיוך, באדיבות, עם הסברים סבלניים למי שרק ביקש, ובלי פרצופים חמוצים. הכל תוכנן כדי שהאוהדים יגיעו מהר ובבטחה, כולל כיוון מדויק של תנועת המכוניות בדרך למגרש. אולי כדאי שהמפכ"ל, דני לוי, ישלח את השוטרים שלו להשתלמות קצרה בקנדה. יש להם מה ללמוד.
המדשאות בטורונטו (גידי ליפקין)
אוהדים בדרך למשחק (גידי ליפקין)עולם הניגודים
לפני הכניסה לאצטדיון, הניגודים כל כך גדולים: בחור ובחורה מניפים דגלי פלסטין, הם מוקפים שוטרים, מניפים ידיים לעבר ההמון שרובו לא מתייחס אליהם חוץ מבודדים, ולידם בחור צעיר שר עם גיטרה, מחפש לעצמו בסך הכל פרנסה.
דגלי פלסטין מחוץ לאצטדיון (גידי ליפקין)
צעיר מנגן עם גיטרה לפני הכניסה (גידי ליפקין)במקביל עומדת בחורה שמחפשת לרכוש כרטיס ועוד זוג בנות עם סמל בכלל של ברזיל, מבטיחות שאם ישיגו כרטיס יעודד בשביל 1:7. וכל זה ברדיוס של פחות מ-50 מטרים אחד מהשני.
אוהדות מחפשות כרטיסים (גידי ליפקין)המכונה חרקה, "הפילים" הריחו דם
אבל עם כל הכבוד לפסטורליה של טורונטו, על הדשא קיבלנו סיפור אחר לגמרי. נבחרת גרמניה פשוט לא הרשימה, בלשון המעטה. משחק ההגנה שלה היה רע, מפוזר ורווי טעויות, והגרמנים כבר התחילו לחשוש שהם הולכים להסתבך עמוק ׳בבוץ׳ הקנדי.
במשך דקות ארוכות, ההתמודדות הזו הייתה נראית כמו דעיכה ידועה מראש. הקהל הגרמני הגדול דחף באמת ברגעים שבהם הנבחרת שלו השיגה את השוויון ואת המהפך, אבל הלחץ חלחל אל הדשא. מנגד, "הפילים" מחוף השנהב הציגו הגנה חלשה משלהם, וזה היה ברור שאם הם לא ינצלו את מצבי הענק אליהם הגיעו בחלק הקדמי הם ישלמו על זה ביוקר בצד השני.
אוהדים בטורונטו (גידי ליפקין)יוליאן נאגלסמן הריח את הסכנה. הוא הבין שאם הוא לא ינקוט בפעולה דרסטית, המשחק הזה בורח לו מהידיים והביקורות בברלין ישחטו אותו. בדקה ה-60 המאמן הגרמני הלך על הכל או כלום, ביצע חילוף משולש, ושלף מהספסל את האס המנצח שלו. האיש שכל הקריירה שלו נראית כמו פריצה מאוחרת אחת גדולה.
מחפשים כרטיסים (גידי ליפקין)מהמפעל לרשת של "הפילים”: הסיפור המטורף של דניז אונדאב
בזמן שרוב הכוכבים שמקיפים אותו בנבחרת המפוארת הזו סומנו כבר מגיל 14 באקדמיות הנוצצות והיוקרתיות ביותר באירופה, דניז אונדאב למד את הכדורגל דרך הידיים. הצמד המרהיב שלו מול חוף השנהב, כולל שער ניצחון דרמטי עמוק בתוך תוספת הזמן, הוא לא רק עוד ציון דרך מקצועי, הוא הוכחה ניצחת לכך שבכדורגל המודרני, הלב והחוסן המנטלי עדיין יכולים לנצח את פס הייצור המנוכר של הכישרונות הצעירים.
האצטדיון בטורונטו (גידי ליפקין)עד גיל 24, אונדאב היה רחוק שנות אור מאור הזרקורים. אחרי שוורדר ברמן ניפתה אותו ממחלקת הנוער בטענה המעליבה שהוא "שמנמן ונמוך מדי", הוא מצא את עצמו נלחם בליגות החובבניות הנמוכות בגרמניה. כדי לממן את החלום, הוא החזיק במשרה מלאה כפועל ייצור במפעל לחלונות ותריסי גלילה. השגרה שלו הייתה סיזיפית, כמעט בלתי אנושית: השכמה ב-4:30 לפנות בוקר, משמרת פיזית מפרכת, ורק אז נסיעה מתישה לאימונים במגרשים קפואים תמורת כמה מאות אירו בחודש.
אונדאב מביא למגרש כדורגל של "פעם": ישיר, חסר פחד, עם חוש ריח קטלני ברחבה ואינטליגנציית משחק של שחקן רחוב שיודע גם לרדת לאחור ולבשל. כשהוא מחורר רשתות על הבמה הגדולה בתבל, הוא עושה את זה עם החיוך של מי שמבין היטב את הפרופורציות של החיים. הוא כבר היה בתחתית, הוא יודע מה זה לעבוד קשה באמת. חוף השנהב פשוט הרגישה את העוצמה של האיש שלא עצר באדום.
דניז אונדאב חוגג עם חבריו (רויטרס)חגיגות של גמר, המבחן האמיתי בדרך
כשנשמעה שריקת הסיום, האמוציות התפרצו. יוליאן נאגלסמן הניף אגרוף לשמיים ואיבד את הגרון בצרחות שמחה בגלל הניצחון הדרמטי או יותר נכון, גניבת הניצחון הזו בתוספת הזמן. השחקנים בלבן נשארו על כר הדשא בטורונטו דקות ארוכות אחרי השריקה, חוגגים בטירוף כאילו עלו לגמר המונדיאל ולא רק הבטיחו את הכרטיס לשלב הבא.
החגיגה הספונטנית הזו נבעה בעיקר מאנחת רווחה עצומה. הגרמנים ידעו היטב שהם שיחקו רע, והם הבינו מאיזה בור הם הרגע נחלצו. כעת, השאלות הגדולות צפות: האם בעקבות תצוגת התכלית הזו אונדאב יישלח סוף סוף להרכב הפותח, או שימשיך לתפקד כנשק יום הדין לשעת חירום מהספסל של נאגלסמן?
מהפך משוגע: גרמניה עם 1:2 על חוף השנהבבשורה התחתונה, נבחרת גרמניה הנוכחית נראית כמו קבוצה שיכולה וצריכה להתקדם, ואת השלב הנוכחי היא תעבור. אבל המבחן הגדול והאמיתי שלה מחכה כנראה בשמינית הגמר, שם היא צפויה לפגוש נבחרת יותר חזקה. דבר אחד בטוח: אם הגרמנים יציגו את אותה יכולת הגנתית חלשה כפי שהציגו אתמול, הפעם המכונה באמת תעצר והם ימצאו את עצמם על המטוס חזרה לברלין הרבה יותר מוקדם ממה שהם מדמיינים.