"בימים אלה, תשומת הלב העולמית מוסטת כולה למשך חודש ימים אל כדור אחד ודשא ירוק”, כך כותב יו”ר מפעל הפיס, איציק לארי, בטור על רקע המונדיאל שמתרחש בימים אלה בארה”ב, מקסיקו וקנדה.
“מיליארדי בני אדם חוזים ברגעים אלה במה שנראה כמו פסגת ההישגיות האנושית: רגע הזיקוק שבו כישרון פנומנלי פוגש תהילה עולמית. קל להתמכר לדרמה של הטורניר הגדול בתבל, אך למתבונן מן הצד, ובמיוחד למי שאמון על ניהול משאבים ציבוריים, המונדיאל מציג דווקא שיעור הפוך לחלוטין: הוא חושף את אשליית ה'רגע', ומחייב התבוננות מפוכחת על המציאות.
"הנטייה האנושית היא לקדש את ה-'טופ'; את האחוז הבודד שהגיע לפסגה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים רומנטיים על הילד שגדל עם כדור בלוי בשכונת עוני והפך לאלוף עולם כנגד כל הסיכויים, ושוכחים את האמת המבנית המפוכחת: אלופי עולם אינם לרוב תוצר של נס. הם תוצר של ארכיטקטורה חברתית.
"הספורט ההישגי העולמי אינו פירמידה שצומחת מעצמה, אלא קצה-קרחון של מערכת תשתיות מתוכננת וממומנת היטב. הטרגדיה היא שבמשך שנים, המונח ‘השקעה בספורט’ נתפס בישראל כסעיף תקציבי של ‘פנאי ובידור’. זוהי טעות אסטרטגית. במציאות הישראלית המורכבת, תשתית ספורט קהילתית אינה מותרות אלא חלק בלתי נפרד מארסנל החוסן הלאומי שלנו".
איציק לארי (איציק בלניצקי)הסטת המבט: מהישגיות לחוסן מבני
עוד כותב לארי: "בשנים האחרונות החברה הישראלית חוותה טלטלות עמוקות, שדרשו מאיתנו להגדיר מחדש מהו ‘חוסן’. למדנו בדרך הקשה שחוסן אינו נמדד רק בחדרי מצב או במערכות טכנולוגיות מתקדמות. חוסן נבנה ברמת המיקרו: ברחוב, בשכונה, בקהילה, במרחב הציבורי המשותף.
"כאשר אנחנו מקימים אולם ספורט מודרני בפריפריה או מגרש כדורגל קהילתי בלב שכונה צפופה, המטרה המרכזית אינה למצוא את ה’מסי’ הישראלי הבא (אם כי נשמח מאוד אם יצמח אחד כזה). המטרה האמיתית היא יצירת עוגן של יציבות חברתית.
"במהלך השנים זכיתי ללוות מקרוב את עולם הספורט בישראל. ראיתי כיצד מגרש ספורט יכול לשנות מסלול חיים של ילד, לחזק ביטחון עצמי, ללמד התמדה, אחריות ועבודת צוות. ראיתי כיצד אולם ספורט או מגרש כדורגל הופכים למרכז קהילתי של ממש, מקום שבו נוצרים קשרים, נבנית שייכות ונוצרים חלומות.
“המגרש השכונתי הוא גם אחד המקומות הבודדים שבהם מתרחש נטרול רעשים מוחלט. על הדשא לא מתנהל ויכוח פוליטי, אין מגזרים ואין חומות הפרדה. יש חוקי משחק ברורים, משמעת עצמית ואחריות קבוצתית. במובן הזה, מתקני הספורט הקהילתיים הם ‘הברזלים’ שמחזיקים את הבטון של החברה הישראלית, ומייצרים את מה שהסוציולוגים מכנים ‘הון חברתי’, אותה רקמה מקשרת שמאפשרת לנו לחיות כאן יחד, גם ביום שאחרי המשבר”.
ליאו מסי בצעירותו (IMAGO)מגרשים רב-ממדיים ומודל החזר השקעה חברתי
לארי מציין גם: "האתגר הניצב לפתחנו כיום אינו רק לבנות עוד מגרשים, אלא לשנות את התפיסה הניהולית של המרחב הציבורי, ולהתייחס למתקני הספורט כאל פלטפורמות רב-ממדיות. לא עוד מגרש כדורגל שנותר שומם בשעות הבוקר, או אולם ספורט שננעל בלילה. הפתרון החכם מחייב אותנו להפוך את תשתיות הספורט למרכזים קהילתיים דינמיים המשולבים בחינוך, בטכנולוגיה וביזמות:
"שילוב חינוך וטכנולוגיה: הפיכת מתקני הספורט בשעות הפנאי למרכזי למידה משלימים, שבהם ניתוח נתונים של משחקים משמש כלי חווייתי להוראת מתמטיקה, פיזיקה ומדעים עבור בני נוער.
"עוגן לחוסן נפשי: שילוב תוכניות של תמיכה רגשית ופיתוח מנהיגות בתוך המסגרות הספורטיביות, דווקא באזורים מוכי טראומה ובקהילות המתמודדות עם אתגרים חברתיים מורכבים.
"מודל מדידה חברתי: מדידת הצלחתם של המרכזים הללו לא לפי כמות השערים שנכבשו, אלא לפי מדדים של ירידה באלימות נוער בשכונה, עלייה במעורבות חברתית, ומידת שביעות הרצון והלכידות של הקהילה”.
הכוכבים של המונדיאל (צור חלפון - גרפיקה)הגביע האמיתי אינו עשוי מזהב
לארי מסכם את דבריו: "המונדיאל מספק לנו רגעים מבורכים של אסקפיזם טהור ויופי ספורטיבי, אך כשהאורות באצטדיוני הענק בחו"ל יכבו, המשימה שלנו פה בישראל תישאר בעינה. המבחן של הנהגה ציבורית אינו היכולת להבטיח לאזרחיה ‘גביעים’ או פתרונות קסם רגעיים. המבחן האמיתי הוא היכולת לבנות את התשתית המאפשרת לכל ילדה וילד, בכל נקודה גיאוגרפית, את נקודת הזינוק ההוגנת ביותר לחייהם.
"כאשר אנחנו משקיעים במגרש, באולם, במרכז קהילתי או בהכשרת מאמנים, אנחנו לא רק משקיעים בספורט, אלא רוכשים תעודת ביטוח לעתידה החברתי של מדינת ישראל. לכן, בעיניי, הגביע האמיתי לא יונף באצטדיון המרכזי מעבר לים; הוא מוענק בכל יום מחדש, בשקט, במגרש הציבורי הבא שנפתח אצלנו בבית".