בלובי של בית מלון תוסס במרכז טורונטו, הרחק מהשקט הרגוע של ניו זילנד וקרוב מאוד לקצב המסחרר של גביע העולם, אמיר נבון נראה בתוך האלמנט שלו. בין פגישת תיאום מתישה לחמ"ל הטכנולוגי של פיפ"א, רגע לפני עוד משחק קריטי בשלב הבתים שעובר תחת הפיקוח הצמוד שלו, אנחנו נפגשים לשיחה פנים אל פנים.
נהוג לחשוב שטורניר גביע העולם בכדורגל הוא אירוע שבו נבחרת ישראל יכולה רק לצפות מהצד, אך במונדיאל הנוכחי, לכדורגל הישראלי יש נציגות בכירה ורשמית בהחלט. נבון, מי ששימש במשך 16 שנים בתפקידים שונים ומרכזיים בהתאחדות לכדורגל, העתיק לפני כמעט שלוש שנים את חייו ואת משפחתו לניו זילנד, שם מונה למנהל התחרויות הרשמי של קונפדרציית הכדורגל של אוקיאניה (מטעם פיפ"א). בטורניר הנוכחי, הוא קיבל אחריות גדולה ביותר: ניהול המשחקים הרשמיים של שלב הבתים בטורונטו שבקנדה.
מול הקפה בלובי, מחויך ומלא סיפוק מהמעמד, נבון מדבר על הכל: על החיים בסוף העולם, ההתאקלמות המשפחתית שהחלה שבוע בלבד לאחר השבעה באוקטובר, ההבדלים התרבותיים, החידושים הטכנולוגיים של פיפ"א, מדוע הוא רשום כמי ששייך לפורטוגל וגם על הגעגועים וההחלטה המשפחתית לחזור בקרוב הביתה, אל האקשן הישראלי, כשהוא כבר מסמן את היעד הבא.
חברת הייטק עם 104 מוצרים שאסור לטעות באף אחד מהם
אמיר, בוא נתחיל מהגביע העולמי. איך זה להיות הישראלי הבכיר ביותר באופרציה של פיפ"א, אולי השם הכי בולט בדרג הניהולי מלבד אברהם גרנט?
"קודם כל, אברהם זה כבודו במקומו מונח ואין מה להשוות בכלל. בשבילי זה כבוד מאוד גדול. אני לומד פה דברים שלא חשבתי שאפשר ללמוד מבחינת ניהול אירוע וניהול אנשים. אם אני צריך להשוות לך את זה לעולם העסקי, תחשוב על חברת סטארט-אפ או הייטק שיש בה אלפי עובדים, רק שאין לה מוצר אחד, יש לה 104 מוצרים, ובכל אחד מהם אסור לטעות. זו אופרציה אדירה. יש כאן אלפי עובדים ועשרות אלפי מתנדבים, ואנשים ממש עמדו בתור כדי להתנדב. לנהל דבר כזה זה משהו שצריך לדעת לעשות בצורה מתוכננת מראש, כדי להפוך את המערכת להרבה יותר קלה ופשוטה".
אברהם גרנט (IMAGO)מה בעצם אומר התפקיד שלך בשטח?
"פיפ"א משבצת אותך ספציפית לכל אצטדיון. התפקיד שלי הוא להכיר את האצטדיון מא' ועד ת', להכיר את הצוות ואת התפקיד של כל אחד מהאנשים. במובנים רבים זה דומה לתפקיד המשקיף בישראל, שמוודא שלוחות הזמנים תואמים, אבל ברמת המונדיאל זה הרבה יותר רחב. הייתי בשלוש ישיבות הכנה מתישות עם הנבחרות בדרך לפה, כל ישיבה כזאת נמשכת לפחות שלוש שעות. אתה יושב עם הצוותים, מסביר להם על החידושים הטכנולוגיים, ובודק להם את הציוד מא' ועד ת' כדי לוודא שהכל עומד בתקנות של פיפ"א, יחד עם נציג מחלקת המרקטניג. כשהטורניר מתחיל, התפקיד הוא להגיע לאצטדיון לראות שכולם מתפקדים, לאתר הפרות אם ישנן ולדווח עליהן. זה מרכז הניהול של המשחק שמנווט את הכל יחד עם הצוותים של פיפ"א".
איך זה מרגיש להיות ישראלי באירוע כזה, בטח בימים הלא פשוטים שעוברים עלינו ועל התדמית שלנו בעולם?
"באופן אישי, אני לא מרגיש יחס שונה. הצוות שאני עובד איתו מורכב מבחור מצרי, שני מקומיים ועוד איש צוות מאופ"א. אנחנו עובדים מצוין יחד. בטורונטו יש את אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. נכון שהעיר עוברת תקופה לא פשוטה, יש התפרצויות של אנטישמיות שלא היו בעבר, כולל אירועי ירי על בתי כנסת ואבטחה מוגברת סביב בתי ספר יהודיים, אבל ביומיום העיר מתנהלת כרגיל ובזמן הקצר שלי פה לא חוויתי משהו אישי. צריך להיות כנים ולהגיד שזה לא סוד שלא אוהבים אותנו בעולם, זה לא מפתיע, אבל לבוא לפה כישראלי זה כבוד עצום עבורי".
"לא סוד שלא אוהבים אותנו בעולם". אמיר נבון (פרטי)אתם נערכים בפיפ"א לתרחישים קיצוניים? מה התרחיש הכי 'פסיכי' שמתכוננים אליו במונדיאל כזה?
"האירועים מנוהלים כאן ברמת חמ"ל מטורף. במשרדים של פיפ"א אתה רואה מעקב עד רמת מזג האוויר המדויק בכל יום. משתמשים בטכנולוגיות הכי מתקדמות ומכינים תוכניות גיבוי , פלאן B, פלאן C ופלאן D. המטרה היא לא להיות מופתעים משום דבר. תרחיש של אוהד שמתפרץ למגרש הוא מוכר וידוע, אלא באזור הזה של העולם, ובמיוחד בארצות הברית שבה הייתי מעורב בשנה שעברה, האתגר הגדול הוא פגעי מזג האוויר כמו סופות ברקים שיכולות להוביל להפסקת משחק או אימון. הנבחרות יודעות מראש בדיוק מה קורה במצב כזה, כמה זמן המשחק נדחה ומתי הוא חוזר. המטרה היא 'לצפות את הבלתי צפוי'".
מהפכת הפסקות השתייה: "הראשון שנכנס בקיר הוא זה שנפצע"
אי אפשר שלא לשאול על החידוש שמעורר סערה, הפסקות השתייה היזומות באמצע כל מחצית, רבים טוענים שזה הורס את שטף המשחק ונועד בעיקר בשביל כסף, פרסומות וחסויות.
"כשהגענו, הסבירו לנו שבכל משחק, בלי קשר למזג האוויר, תהיה הפסקת שתייה של שלוש דקות באמצע כל מחצית. אני מודע לביקורות, אבל פיפ"א תמיד משתמשת במונדיאל כפלטפורמה להחדרת חידושים. ב-2018 זה היה ה-VAR והיו עליו המון ביקורות בהתחלה. יש משפט אמריקאי שאומר: 'הראשון שנכנס בקיר הוא זה שנפצע'. ברור שהפעם הראשונה מביאה איתה ביקורת, אבל יש בזה משהו מוסדר ונכון. וכן, לא צריך להתבייש להגיד זה גם הזמן לעשות את זה בצורה מסחרית מוסדרת עם פרסומות וחסויות".
שחקני ברזיל בהפסקת שתייה (IMAGO)אתה רואה את זה נכנס כחלק קבוע לכדורגל העולמי או הישראלי?
"זה תלוי בכל גוף וליגה, אלא אם כן זו תהיה חוקת משחק מחייבת, וכרגע זה לא המצב. ראיתי שכבר יש ליגות שהודיעו שאצלן זה לא ייכנס. מצד שני, תראה כמה שינויים מחייבים פיפ"א כן הכניסה בשביל לחזק את זמן המשחק נטו הגבלת השניות בהוצאות חוץ ובעיטות שוער, חילופים מהירים יותר ובדיקות VAR מהירות בקרנות. המטרה היא שבזמן שמשחקים, ישחקו כדורגל ולא יבזבזו זמן. במונדיאל 90 כולם העבירו ביקורת על זה שמחזירים כדור לשוער והוא תופס אותו ביד כדי לבזבז זמן, ותראה איפה אנחנו היום. הפסקות השתייה הן סוג של באלאנס לזה. קראתי גם ביקורות חיוביות משחקנים ומאמנים, ונצטרך לראות אם זה יתפוס".
זהות רשמית: מאחורי הקלעים של הרישום הפורטוגלי
שמנו לב שבטופס המשחק הרשמי נרשמת תחת אזרחות פורטוגלית. מה הסיפור שם? הרי שמעת בטח את כל הדיבורים בארץ.
"נרשמתי ככה פשוט כי הייתי חייב להצהיר על כל הדרכונים שאני מחזיק, והסיבה היחידה שזה מופיע בטופס המשחק היא שנכנסתי לקנדה עם הוויזה שעשיתי על הדרכון הפורטוגלי שלי. אין פה שום סיבה אחרת או משהו להסתיר. בכל המצגות הרשמיות של פיפ"א ובכל הניוזלטרים אני מופיע כישראלי, ואני מתראיין אצלך עכשיו כישראלי בגאווה".
המודל הניו זילנדי: בלי לחץ וצעקות של הורים, אבל גם בלי מקצוענות
בוא נחזור קצת אחורה. לפני כמעט שלוש שנים עזבת את התפקיד המוכר בהתאחדות ויצאת לניו זילנד כמנהל התחרויות של אוקיאניה. איך היה המעבר לסוף העולם ימינה?
"זה תפקיד מאתגר מאוד. אתה מנהל את כל התחרויות והמשחקים באזור מוקדמות מונדיאל, תחרויות קבוצות, הכל כולל הכל. העבודה היא ישירות מול התאחדויות, קונפדרציות ופיפ"א, וזה מרתק לראות איך מתקבלות ההחלטות הגדולות בכדורגל. ברור שהיו חששות גדולים. עזבתי אחרי 16 שנה בהתאחדות, ועברנו כמשפחה עם שלושה ילדים בגילאים שונים (הגדול בן 16, האמצעי בן 14 והקטנה בת 11) לתרבות חדשה לחלוטין ולמקום הכי רחוק שיש. למזלנו, ניו זילנד היא מדינה מאוד מקבלת והנחיתה שם הייתה רכה".
"מרתק לראות איך מתקבלות ההחלטות הגדולות בכדורגל". אמיר נבון (פרטי)שני הבנים שלך משחקים שם כדורגל. איזה הבדלים מצאת בין תרבות הספורט שם לזו שבישראל?
"השוני הוא אדיר, ואני לא מדבר על איכות הכדורגל כי אני לא איש מקצוע. בניו זילנד יש תרבות מדהימה סביב נבחרות בתי הספר, משהו שהגיע מהמסורת הבריטית ושבארץ כבר כמעט ולא קיים. הבן הגדול שלי משחק בקולג' שלו. ביום שישי בערב כל השכבה וההורים מגיעים משהו כמו 1,500 איש. השחקנים מקבלים חליפות רשמיות עם סמל בית הספר, ויורדים מהאוטובוס כמו שחקנים בוגרים בליגת האלופות. לייצג את בית הספר זה כבוד עצום עבורם".
ואיך ההתנהלות של המועדונים וההורים שם בהשוואה למה שאנחנו מכירים במגרשים בארץ?
"בסופי שבוע נותנים לכולם לשחק. אני לא זוכר אפילו מקרה אחד של אירוע לא נעים מול שופט או מאמן. אין שם את הלחץ של ההורים, את הצעקות ואת הקללות שיש בישראל. אבל צריך להיות הוגנים: ברגע שבישראל יש כדורגל מקצועני ובניו זילנד הוא פחות מקצועני, רמת הלחץ יורדת בהתאם. אין להם נבחרת רעה, אבל אין שם את הפירמידה ההישגית שכולם שואפים אליה כמו אצלנו או באירופה. מצד שני, הם מרוויחים את הערכים ואת ההנאה מהמשחק".
מה היית לוקח מתרבות הכדורגל הניו זילנדית ומביא לכדורגל הישראלי?
"את הפשטות ואת הקהילתיות. הרגולציה לאישור מגרשים שם הרבה יותר קלה. יש המון פארקים, ובכל פארק הכי קטן שמים כמה יתדות, שירותים כימיים, מסמנים קווים והנה מגרש כדורגל. זה מגדיל משמעותית את כמות המגרשים ומאפשר לכולם לשחק. המועדון של הבנים שלי נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלנו. בכל שבת בבוקר, החל מ-7:30, הפארק מפוצץ במאות ילדים בפסטיבל כדורגל של שלוש על שלוש וחמש על חמש, בכל מזג אוויר".
והמועדונים עצמם מנהלים את האופרציה הזו?
"זה היופי המועדון כמעט לא משקיע בזה משאבים, הכל מבוסס על התנדבות של ההורים. אומרים להורה: 'קח את המפתחות, תוציא את השערים, אתה תהיה השופט ואתה תהיה המאמן'. כולם מתנדבים ומעבירים חוויה משפחתית ותרבותית של כדורגל. זה מטמיע בילדים ערכים שכדורגל זה דבר חיובי, והם יגדלו להיות קהל איכותי שמגיע למגרשים מתוך חוויות ילדות טובות. אם מועדונים בארץ היו יודעים לקחת את הניהול למקום החיובי הזה, זה היה נפלא".
אמיר נבון (פרטי)הנחיתה שאחרי השבר: "הגענו לשם שבוע אחרי השבעה באוקטובר"
איך החיים עצמם במדינה שכולם מגדירים כחבל ארץ של פרות וטבע?
"היא באמת בסוף העולם, וזה כנראה החיסרון היחיד שלה. טיסה לישראל זה מסע של 24 שעות מינימום. אנחנו גרים באוקלנד, שהיא העיר הכי גדולה, והיא אחת הערים שהכי טוב לחיות בהן בעולם. היא בטוחה מאוד, רוב הבתים פרטיים כי יש המון מרחב ושטח. גם אם תסתובב שם ב-10 בלילה התחושה היא בטוחה לחלוטין, אנשים משאירים בתים פתוחים. זה מקום נהדר לגדל בו ילדים, אבל עם כל היופי זה לא הבית. הבית שלנו במקום אחר, אנחנו ישראלים ומחפשים את האקשן שלנו".
הגעתם לשם ממש שבוע אחרי השבעה באוקטובר. איך היו הימים הראשונים ברקע המלחמה בארץ?
"חתמתי על החוזה עוד ביולי, ככה שלא יכולתי לדעת מה יקרה. היו אמורים לטוס ב-6 באוקטובר, אבל בגלל עיכוב קל בוויזה טסנו ב-16 ונחתנו שם ב-17 באוקטובר. זה היה בדיוק בהתחלה, כשכולם עוד היו בהלם הראשוני ולא ידעו מה קורה וכמה חטופים יש. אני זוכר שהייתי סופר גאה להגיד שאני ישראלי. מכל המקומות שהסתובבתי בהם בשנים האחרונות והייתי הרבה בארצות הברית ובאירופה תחושת חוסר הנוחות של להיות ישראלי בניו זילנד היא הכי נמוכה. הילדים לא נתקלו בשום גילוי אנטישמיות בבית הספר באף שלב. השמירה על הערך של בני אדם ועל ילדים אצלם היא מקודשת, ואם היה קורה אירוע כזה היו מטפלים בו בחומרה רבה".
הפרידה מהבית הישן וההסתכלות קדימה
בהתחלה יצאת מההתאחדות לחל"ת, ולפני כשנה זה הפך לפרידה קבועה ורשמית.
"החל"ת המקורי היה לשנתיים, ולאחר מכן הגענו להבנות וסיימנו את התקשרות בצורה מכובדת וטובה מאוד. מי שעבד מולי בעניין הזה היה יו"ר ההתאחדות, שינו זוארץ. נשארתי בקשר מצוין עם האנשים שם. עבדתי שם מגיל 30, הגעתי לשם כמעט כילד ועברנו שם המון".
שינו זוארץ (ההתאחדות לכדורגל)איך אתה רואה את ההתנהלות של ההתאחדות כיום במבט מהצד?
"זה לא יהיה הוגן מצידי לשפוט או להביע דעה מבחוץ, כי אני ניזון בעיקר מהתקשורת וממה שמתפרסם, וזה לא תמיד משקף את התמונה המלאה. מה שכן, אני מכיר מצוין את החברים שנמצאים שם. רן (כהן ניסן, ג.ל) שהחליף אותי במחלקה המשפטית, הוא בחור מבריק ואני יודע שהשארתי את המחלקה בידיים טובות. גם יריב טפר המנכ"ל, שאותו אני מכיר עוד מאיגוד השופטים, עושה עבודה מצוינת. אני מאחל להם המון בהצלחה".
לסיום, מה התוכניות הלאה? אמרת שאתם מתכננים את החזרה.
"כן, ההחלטה המשפחתית היא לחזור לישראל. אני אמור לסיים את התפקיד שלי בניו זילנד בתחילת ספטמבר הקרוב, ואז אנחנו אורזים את הכל וחוזרים הביתה לארץ. אני בוחן מספר הצעות וצריך להחליט על המשך הדרך שלי".