ההפסד הקודם היחיד של גרמניה בפנדלים היה בדיוק לפני 50 שנה, ועוד כמה ימים. ב-20 ביוני 1976, בגמר אליפות אירופה החטיא אולי הנס את הבעיטה הגורלית מול צ'כוסלובקיה בדו קרב, ואנטונין פאננקה נכנס להיסטוריה עם ההקפצה המופלאה שלו שהעניקה לעולם הכדורגל מונח חדש. הרי יש אפילו אנשים שלא יודעים כי פאננקה היה שחקן אמיתי, אבל יודעים היטב מה משמעות הביטוי.
זה היה היוצא מהכלל שהוכיח את הכלל. במונדיאל לא היה לאף אחד סיכוי מול גרמניה אם העסק הלך לפנדלים, ולכן תיקו תמיד הספיק להם. היריבות היו חייבות לנצח. למעשה, רק גרמני אחד החמיץ בדו קרב בגביע העולם במשך כל ההיסטוריה. היה זה אולי שטיליקה בתום הדרמה האדירה בחצי הגמר מול צרפת ב-1982, הזכורה בגלל העבירה של טוני שומאכר על פטריק באטיסטון, ובזכות הקאמבק הגרמני בהארכה מפיגור 3:1 לתיקו 3:3. הקישור הצרפתי, עם מישל פלאטיני, אלן ז'ירס וז'אן טיגאנה היה פנומנלי, אבל גרמניה האפרורית מצאה את הדרך לנצח בדרכה לגמר. זה היה דו קרב הפנדלים הראשון אי פעם בגביע העולם, וגרמניה הראתה כיצד מנצחים בו. זה היה האופי הגרמני הידוע. והאופי הזה לא קיים עוד. בכלל.
אפשר, כמובן, לבוא בטענות לשיפוט. פסילת השער של יונתן טה בהארכה הייתה גבולית ביותר, ורוב המומחים סבורים כי ל-VAR אסור להתערב בסיטואציות כאלה, הרי לא מדובר בשום אופן בטעות גסה וברורה. המקרה הזה מצטרף לנגיעת היד של מארק קוקורייה ברבע גמר יורו 2024 הביתי לפני שנתיים. גרמניה הייתה צריכה לקבל פנדל בהארכה מול ספרד, והאוהדים משוכנעים ששריקה כזו הייתה מביאה לניצחון ומשנה לגמרי את ההיסטוריה. לאמין ימאל היה נוסע הביתה עוד לפני יום הולדתו ה-17. אולי.
מארק קוקורייה עוצר בידו את הבעיטה של ג'מאל מוסיאלה (רויטרס)אבל העניין הוא כי גרמניה המקורית, זו עם האופי שגרם ליריבות לרעד בברכיים עוד לפני העליה לכר הדשא, לא התבכיינה על טעויות שיפוט כאלה ואחרות. הייתה תחושה שהיא מתגאה בטעויות שהולכות לטובתה, והאירוע של שומאכר ובאטיסטון מדגיש זאת היטב. דמעות התסכול היו שמורות לכולם חוץ מגרמניה. ברור שהיו גם המון מעידות, והיא ממש לא זכתה בכל טורניר אליו הגיעה, אבל פחדו ממנה. ויש לומר כי מגרמניה של העשור האחרון כבר לא חוששים. איכשהו, היא יודעת למצוא את הדרך להפסיד. הלילה, אפילו כאשר פרגוואי החמיצה פעמיים ברציפות פנדלים שהיו מעניקים לה ניצחון, הגרמנים לא לקחו את המתנה, וטה, הגיבור הטרגי האולטימטיבי ביותר ממובן אחד, הטיס את הבעיטה שלו לשמיים.
נוייר חזר כדי לשבור שיא שלילי
טה היה מעוז ההגנה שספגה בכל המשחקים במונדיאל הנוכחי, והשער של פרגוואי הלילה היה מביך למדי. חוליו אנסיסו, אשר גובהו 173 סנטימטרים בלבד, נגח לרשת באין מפריע בתום התקפה מסודרת של הדרום אמריקאים. היה לו שער נגיחה אחד בכל הקריירה, במדי שטרסבורג מול האקן השבדית. משחק ראש כמעט לא רלוונטי מבחינתו. מי בדיוק היה צריך לשמור עליו? האם טה הוא האיש שהתרשל? עד כמה הפציעה של ניקו שלוטרבק שגמר את הטורניר אחרי שני משחקים הייתה חשובה כאן? את זה הגרמנים ילמדו בעצמם כאשר ינתחו את המחדל, אבל השורה התחתונה ברורה: נבחרת רצינית לא סופגת שערים כאלה במעמד כזה.
יונתן טה ולאון גורצקה חוגגים את השער הפסול (רדאד ג'בארה)ואם כבר ההגנה שוגה באופן כה בוטה, אמור להיות שוער שיציל אותה. מנואל נוייר חזר בו מפרישה מהנבחרת חודש בלבד לפני הטורניר, וכולם זזו הצידה כדי לפנות לו את הדרך. המאמן יוליאן נאגסלמן, שהיה בין יוזמי המהלך בניגוד מוחלט להבטחותיו הקודמות, ספסל את אוליבר באומן שעמד בין הקורות במוקדמות. מה נוייר הרוויח מזה בסופו של דבר? בעיקר את השיא ההיסטורי השלילי, כי הוא הפך לשוער הראשון אי פעם שסופג ב-10 משחקים רצופים בגביע העולם. הפעם האחרונה בה שמר על רשת נקייה הייתה בגמר מול ארגנטינה ב-2014.
אולי נגלסמן רצה להראות גמישות מחשבתית כאשר החזיר את נוייר, אבל לפני הטורניר ובמהלכו הוא הצטייר בעיקר כעקשן ושחצן. המאמן הצעיר הלך עם הראש בקיר, לא הקשיב לביקורת ודבק בהחלטות שלא הוכיחו את עצמן בסופו של דבר. ההתעקשות על שיבוצו של יוזואה קימיך בעמדת המגן הימני הייתה תמוהה למדי. הקפטן מעדיף באופן מובהק להיות המנהיג במרכז המגרש, שם הוא אף הצטיין לאורך כל העונה בבאיירן מינכן לצידו של אלכסנדר פאבלוביץ' הצעיר. בנבחרת הגה נגלסמן שיתוף פעולה בין פאבלוביץ' לפליקס נמצ'ה, וזה לא היה אופטימלי. נמצ'ה אמנם הבקיע את השער הראשון של גרמניה בטורניר והיה דומיננטי מאוד בניצחון 1:7 על קוראסאו, אך זה היה מטעה מול יריבה חלשה. בהמשך, היה כמעט קונצנזוס בקרב הפרשנים הגרמנים שנדרש שינוי, ופיליפ לאם זעק זאת בעקביות, אבל קימיך הוסט לקישור רק לקראת סיום המשחק הלילה (בין שני לשלישי).
מנואל נוייר. הפעם האחרונה ששמר על רשת נקייה הייתה בגמר ב-2014 (IMAGO)ההתעקשות על לירוי סאנה, שהעדיף לשחק בגלאטסראיי בעונה החולפת, הייתה בעייתית אף היא. יש לומר כי זו לא הייתה התוכנית המקורית של נגלסמן, ולנארט קארל היה מיועד לככב באגף הימני עד שנפצע באימון ימים ספורים לפני פתיחת הטורניר. זה היה דרמטי מאוד, אך עדיין מאכזב כי חסרונו של ילד פלא בן 18 שפרץ לתודעה רק בעונה החולפת השפיעה עד כדי כך על המתרחש. נגלסמן אף לא השכיל להחליף אותו בסגל כראוי. הוא זימן ברגע האחרון את אסאן אודראוגו מלייפציג, וזה היה מוזר. מדובר בשחקן מעולה, אך הוא חסר ניסיון, מיעט לשחק העונה בגלל בעיות בריאותיות, וחשוב מכל: העמדה שלו שונה בתכלית מזו של קארל. לא היו כוונות להשתמש בשירותיו, והוא לא שיחק שנייה במונדיאל. לעומת זאת, סעיד אל מאלה, קיצוני טהור צעיר נוסף שפרץ בעונה החולפת לתודעה במדי קלן, וכן מסוגל למלא את המשבצת באגף הימני (גם אם מעדיף עקרונית להיות בשמאל), נותר בחוץ.
המקרה של אל מאלה הדגיש את האופי של נגלסמן. הסירוב להתגמש והצורך להוכיח לכולם שרק דרכו נכונה פגע באופן לא מבוטל גם באווירה בחדר ההלבשה. לשחקנים לא פשוט למצות את הפוטנציאל עם מאמן שתלטן שמנסה לגנוב את ההצגה, ובהקשר זה נגלסמן שונה מהותית מהאנסי פליק שנכשל במונדיאל הקודם. הטיפול בדניז אונדאב, למשל, היה בעייתי, והמאמן הכריז חודשיים לפני המונדיאל שסיכוייו להיות בהרכב אפסיים למרות הצטיינותו. אונדאב הבקיע פעמיים כדי לסדר קאמבק מול חוף השנהב, במשחק בו התגלו כשלים מהותיים בכל המערכים של גרמניה נגד יריבה מהירה ומאורגנת, אבל הוא נותר על תקן ג'וקר גם במשחק מול אקוודור שהניב הפסד. הלילה אונדאב דווקא היה בהרכב לשם שינוי ולא הורגש כלל לצד קאי האברץ שהוסט קצת אחורה. האם הוכחה בכך צדקתו הראשונית של נגלסמן? לגרמנים זה כבר לא ממש משנה.
יוליאן נגלסמן ודניז אונדאב. לגרמנים זה לא ממש משנה (IMAGO)אונדאב פתח הלילה כי ג'מאל מוסיאלה ירד לספסל. באופן כללי, היה זה טורניר כושל לחלוטין עבור כוכב באיירן מינכן שחזר לא מכבר מפציעה, וניתן להגדירו כאחת האכזבות הגדולות של המונדיאל כולו. גם כאשר נכנס אתמול כמחליף, הוא לא הצליח לתפקד כפליימייקר ואיבד כדורים רבים מדי מול העורף הפרגוואי הנוקשה. פלוריאן וירץ, שפרח בנבחרת גם כאשר הלך לו קשה בליברפול, לא הבריק אף הוא במונדיאל עצמו. הוא היה טוב יותר ממוסיאלה ובישל אתמול את השוויון של האברץ, אבל בשורה התחתונה ציפו ממנו ליותר. טורניר בינלאומי שני ברציפות מסתיים באכזבה גדולה מבחינתו.
גרמניה הייתה צריכה לנצח גם אם השופטים היו נגדה
מול פרגוואי היה דרוש ברק. זו כנראה הנבחרת הנחושה ביותר בעולם, שיודעת להתגונן בשיניים ובציפורניים בכל מצב ובכל תנאי. היא שמרה על רשת נקייה מול טורקיה גם כאשר מיגל אלמירון הורחק באופן תקדימי במחצית הראשונה בגלל שכיסה את פיו תוך כדי דיבור. באותו רגע נדמה היה כי חלקו במונדיאל תם, אבל חבריו עשו את העבודה למענו, ואתמול הוא היה שם כדי לארגן את ההתקפה שהסתיימה בשער ההיסטורי של אנסיסו. מעבר לכך, נתנו הפרגוואים את הכדור לגרמנים.
חוליו אנסיסו מאושר. חוגג שער היסטורי מבישול של אלמירון (רויטרס)836 מסירות היו לפייבוריטית לעומת 264 בלבד לאנדרדוג, מצב כמעט הזוי במשחק נוקאאוט בגביע העולם. היה רק צורך לדעת להשתמש בכדור הזה בתבונה ובחוכמה, וגרמניה בגרסת נגלסמן לא השכילה לעשות זאת. 6 ניסיונות בלבד הלכו למסגרת של השוער המצוין אורלנדו חיל, אחד הגיבורים הכי בלתי צפויים של הטורניר. טוב, נגיד שהיו 7 ניסיונות אם נספור את השער הפסול של טה. זה עדיין לא מספיק ב-120 דקות, וגרמניה הייתה צריכה לנצח גם אם השופטים היו נגדה.
נגלסמן עשוי לסיים את דרכו כעת, ונוייר יפרוש שוב. הוא היה השריד האחרון (ואולי קצת מיותר) מהדור שזכה במונדיאל ב-2014. כעת סופרת גרמניה 3 מונדיאלים כושלים ברציפות, והפיאסקו הנוכחי מאכזב את האוהדים לא פחות מאשר ההדחות בשלב הבתים ב-2018 וב-2022. השיטה הנוכחית, שכוללת את קוראסאו, פשוט לא השאירה אופציה של הדחה בתום 3 משחקים בלבד. למזלם של השחקנים, פיפ"א גרמה לכך שהמונדיאל חשוב פחות בימים אלה. הם יחזרו לקבוצותיהם, שם מצפים להם אתגרים גדולים, וחופשת הקיץ שלהם תהיה קצת יותר ארוכה לקראת העונה המתישה. אפשר להסתכל על זה גם כך. ואולי זו סיבה נוספת לכך שנבחרת גרמניה איבדה את היתרון המנטלי שכה אפיין אותה.