לא רק טוטי: השחקנים הנאמנים ביותר בהסטוריה

פרנצ’סקו טוטי הודיע על פרישה מכדורגל בסוף העונה, וכך תגיע לסיומה אחת הקריירות המפוארות בכדורגל האירופי בדור האחרון, ויותר מכך, אחת הקריירות המיוחדות. ה’קיסר’ של רומא’ ייזכר לעד בעיקר בזכות הנאמנות שלו למועדון, נאמנות שהופכת לנדירה יותר ויותר בשנים האחרונות. בעקבות כך, החלטנו להיזכר ברשימת השחקנים הנאמנים ביותר בעולם הכדורגל, לדעתנו. כמעט נכנסו וראויים לציון: צ’אבי, ראול, גארי נוויל, אנדרס אינייסטה וג’יאנלואיג’י בופון.

10. קרלס פויול – ברצלונה

לא מעט כוכבי ענק עברו בברצלונה בעשרים השנה האחרונות, אך דומה שאף אחד מהם לא קנה מקום בלב האוהדים כמו הבלם, קרלס פויול. מעבר ליכולת המקצועית אליה מתגעגעים בקבוצה מהרגע שפרש, הם בוודאי מחפשים בסגל שלהם כיום שחקן עם יכולות המנהיגות שלו, והערכים אותם נהג להביא עימו למגרש. “טרזן” בילה במדי הבלאוגרנה במשך 15 עונות, שיחק כ-392 משחקים וזכה בשש אליפויות, שלושה תארי ליגת האלופות ושש פעמים בגביע המלך.

9. ג’ון טרי – צ’לסי

תאהבו אותו או תשנאו אותו, הבלם מעורר המחלוקת של צ’לסי, שיעזוב את הבלוז בסוף העונה לאחר 22 שנה, הוא הסמל הכי גדול של הלונדונים ואחד הסמלים הגדולים בכדורגל האנגלי. ב-1995 עזב את מחלקת הנוער של ווסטהאם כדי לעבור לזאת של צ’לסי, וב-1998 ערך את משחק הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת. הוא עשה את המעבר עם הכחולים מקבוצה בינונית לאימפריה אירופית עם הכסף הגדול של אברמוביץ’, וכמעט באף שלב לא איבד את המקום שלו בהרכב. ואף מילה על הפנדל ההוא…

8. מתיו לה טיסייה – סאות’המפטון

לפעמים, מה שהופך שחקן לסמל גדול הוא הקבוצה שבה הוא בוחר לשחק. האנגלי, אחד השחקנים המלהיבים ביותר בשנות ה-90 (חפשו את השערים הגדולים שלו ביוטיוב), ויתר על הצעות מכל הקבוצות הגדולות בממלכה ומחוצה לה, ובחר להישאר בסאות’המפטון הקטנה. אמרו עליו שהוא היה עצלן, שהוא יכל להגיע למקומות גדולים יותר, אבל עבור כל מי שראה את האנגלי משחק, כולל צ’אבי האגדי (“הוא היה המודל לחיקוי שלי בתור ילד”), הוא ייזכר בתור אחד הגאונים הגדולים שדרכו על הדשא, ועבור אוהדי ה’קדושים’, הוא האלוהים שלהם.

7. פול סקולס – מנצ’סטר יונייטד

כמה שאוהדי יונייטד היו שמחים לראות את הג’ינגי האנרגטי במרכז השדה של הקבוצה שלהם כיום. סקולסי הצטרף למחלקת הנוער של השדים האדומים ב-1991, ומאז לא לבש חולצה של אף קבוצה אחרת. הוא היה חלק מ’תינוקות פרגי’ יחד עם דייויד בקהאם, ראיין גיגס וניקי באט, והיה חלק אינטגרלי בכל הזכיות הגדולות של יונייטד, כולל הטראבל ההיסטורי ב-1999. צ’אבי אמר עליו שהוא “הקשר הכי טוב ששיחק בעשרים השנה האחרונות”, ורק נותר לחשוב כמה הוא היה שווה בעולם הכדורגל של היום.

פול סקולס. סמל ענק בתאטרון החלומות (רויטרס)

6. חאבייר זאנטי – אינטר

הארגנטינאי מחזיק באחת הקריירות המפוארות של שחקן הגנה, כשבמשך 20 שנה היה חלק אינטגרלי ובלתי ניתן להחלפה בהגנה של אינטר. הוא הגיע לסאן סירו ב-1995 והפך לסמל הכי גדול של הקבוצה, כשנשאר איתה גם בימים הקשים של שנות ה-90, ובא על שכרו בשנות ה-2000 עם חמש אליפויות, ואותו טרבל בלתי נשכח בעונת 2009/10. בגיל 40 החליט לתלות על הנעליים לאחר 615 הופעות במדי השחורים-כחולים. נקודת ציון מדהימה במיוחד לגבי הארגנטינאי היא שהוא את הכרטיס האדום הראשון שלו ספג רק ב-2011, בגיל 38 וחצי.

זאנטי ממרר בבכי. נשאר נאמן ובא על שכרו (רויטרס)

5. סטיבן ג’רארד – ליברפול

‘קפטן פנטסטיק’ של ליברפול אמנם בילה את העונה האחרונה שלו בלוס אנג’לס גלאקסי מה-MLS, אך הוא עבר לשם מהסיבה הפשוטה שהוא לא רצה לשחק נגד האדומים בשום סיטואציה. הסמל הגדול של המייטי רדס אמנם לא זכה באליפות, אך הוא ייזכר לעד בזכות אותו קאמבק באיסטנבול נגד מילאן ובעיקר בזכות הנאמנות הבלתי מתפשרת, שעלתה לו בתארים אותם יכל להשיג, אך הפכה אותו לדמות ייחודית בנוף הכדורגל. “רציתי להביא אותו לאינטר וריאל מדריד אבל הוא סרב, הוא עשה קריירה מדהימה עם האנשים שהוא הכי אוהב, זה משהו שלא רבים יכולים להתגאות בו”, פרגן לו היריב הוותיק ז’וז’ה מוריניו.

4. פאולו מאלדיני – מילאן

25 שנה במדי הרוסונרי, 647 הופעות, שמונה הופעות בגמר גביע האלופות, השחקן היחיד שהניף את תואר ליגת האלופות בתור הקפטן, בדיוק כמו אביו צ’זארה מאלדיני, שבע אליפויות, ואחד משחקני ההגנה היחידים בהיסטוריה שזכו בתואר שחקן השנה בעולם. המילה ‘אגדי’ נזרקת לעיתים קרובות מדי לחלל האוויר, אך דומה שמאלדיני ראוי לתיאור הזה אולי יותר מכל שחקן אחר בעולם. אחד השחקנים האלגנטיים, הקשוחים, הנאמנים והאהובים ביותר שאי פעם דרכו על מגרשי הכדורגל.

פאולו מאלדיני. אגדה במלוא מובן המילה (רויטרס)

3. ראיין גיגס – מנצ’סטר יונייטד

בגיל 17 הוא עוד שיחק במנצ’סטר סיטי, אבל אין סמל אדום יותר גדול בעת המודרנית מהוולשי, שבילה 24 עונות רצוף באולד טראפורד והפך לשחקן הבריטי המעוטר ביותר בכל הזמנים. הוא כבש לפחות שער אחד בכל עונה במשך 20 עונות רצופות, זכה ב-13 אליפויות, ארבעה גביעים, שני תארי ליגת האלופות וזאת רק רשימה חלקית. הוא שיאן ההופעות בפרמייר ליג עם 632 משחקים, ונראה שזה רק עניין של זמן עד שיעמוד על הקווים בתור המאמן של יונייטד.

2. אלסנדרו דל פיירו – יובנטוס

נכון, בניגוד לשמות אחרים כאן הוא הגיע לקבוצתו, יובנטוס, רק בגיל 19 במעבר מפדובה, אבל נראה אם מישהו זוכר את זה היום. ה’נסיך’ הוא כל כולו ביאנקונרי וכנראה השם הראשון שקופץ לראש של כל אוהד כדורגל כשמזכירים את הגברת הזקנה. הוא הוכיח נאמנות מדהימה כשנשאר בקבוצה גם כשירדה לליגה השנייה (ופה המקום להזכיר גם את ג’ינלואיג’י בופון) והעלה את יובה בחזרה למקום שראוי לה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכדורגל באוסטרליה ובהודו, אבל הוא תמיד ייזכר כיובנטיני.

אלסנדרו דל פיירו בתמונה אופיינית (רויטרס)

1. פרנצ’סקו טוטי – רומא

זהו, הגענו גם אליו. ה’קיסר’ של רומא, האל האיטלקי שהגדיר מחדש את המושג נאמנות. אין אף שחקן בעולם שמזוהה עם המועדון שלו כמו שטוטי מזוהה. 25 שנה בהן לא חשב אפילו לרגע לעזוב את הקבוצה בה גדל ואותה הוא אוהד. הוא בחר ברומא על חשבון לאציו כשהיה נער, וכבר בגיל 16 ערך את הופעת הבכורה במדי הקבוצה הבוגרת של הג’יאלורוסי. הוא שיאן ההופעות של הקבוצה, שיאן השערים. “אני זה רומא. הצבעים של העיר, השמש, היופי, הכדורגל. רומא הייתה הצבעים של החלומות שלי. רומא הכי הכל בשבילי”, אמר בעבר טוטי כשנשאל על הנאמנות שלו למועדון. מה עוד אנחנו יכולים להוסיף?

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה