בית”ר ירושלים נמצאת בתקופה טובה, אולי הטובה ביותר שלה בשנה האחרונה. נראה שחילופי המאמנים עשו רק טוב לקבוצה, שרון מימר מתגלה כבינגו גדול והשחקנים נראים שמחים מתמיד. איתי שכטר מזכיר את היכולת שלו מימי האליפות בהפועל תל אביב, והקבוצה נראית מגובשת מתמיד. אבל זה בצד המקצועי.
כשאנחנו מסתכלים על המועדון הירושלמי, אי אפשר לנתק אותו מהקהל שלו. האוהדים הצהובים-שחורים זכו, ובצדק, לתדמית של קהל אלים, גזעני, כזה שמרחיק משפחות מהמגרשים, כזה שחוששים ממנו. הם זכו בתדמית הזאת בגלל אינספור תקריות, קריאות מכוערות ועימותים. אך נראה, אולי, שמישהו אט אט מתחיל להשתנות.
ואת הקרדיט לכך צריך לזקוף לזכותו של הבעלים, אלי טביב. תאהבו אותו או לא, הבעלים השנוי במחלוקת, תמיד היה איש של מעשים. יכול להיות שפשוט נמאס לו לספוג קנסות ועונשים, יכול להיות שהוא מרגיש אוזלת יד מצד כל גורמי האכיפה והענישה, יכול להיות שהוא חושב על האינטרס האישי שלו בלבד. במקרה הזה, זה ממש לא משנה. טביב נלחם בגזענות, וזה מה שחשוב.
אלי טביב (נעם מורנו)לאחר שהחליט בחודש דצמבר האחרון כי קבוצתו תרד מהמגרש אם יהיו קריאות גזעניות מצד הקהל, הגיע הדרישה החדשה שלו, והיא להכניס שירים כמו "שיישרף לכם הכפר”, ו”הקבוצה הגזענית של המדינה”, למערכת הענישה תחת חוקי הגעזנות. “ישנם הורים רבים שהם וילדיהם אוהדי הקבוצה ואינם מגיעים לפקוד את משחקי הקבוצה בגלל שאינם מוכנים לשמוע ולקבל קריאות מעין אלו”, נאמר בהודעות המועדון, וזה למעשה מסכם הכל.
בית”ר נראית מקצועית בדרך הנכונה. היא נראית קבוצה בריאה, שמחה, אבל מרחפת מעליה עננה, וצריך להסיר אותה. המהלכים של טביב אמיצים, יעילים, וגם אם הם באים מאינטרס אישי וכלכלי, אלו בדיוק המהלכים שהמועדון הגדול הזה צריך כדי לקחת אותו צעד אחד קדימה, ולבנות את דור האוהדים הבא.
הכתוב הינו טור דעה.