השנה היא 2009. כריסטיאן באטוקיו, ארגנטינאי ממוצא איטלקי שנולד ברוסאריו, העיר שסיפקה לעולם את ליאו מסי, עוזב את ניואלס אולד בויס ונרכש על ידי אודינזה האיטלקית. הסקאוטים של הקבוצה עקבו אחריו במשך חודשים ולבסוף שמו את ידיהם על הארגנטינאי הצנום (בקושי 1.69), טכני, חזק, ושמגיע מאותו מועדון כמו הפרעוש.
ההתחלה לא הייתה פשוטה, הגעגועים לבית החם הקשו, אבל מהרגע שבו הוריו הצטרפו אליו במדינה החדשה, ההתקדמות המקצועית הייתה מטאורית. ב-2011, הוא כבר היה הקפטן של קבוצת הנוער של המועדון, ואפילו החל להשתלב בקבוצה הבוגרת.
מהו הכישרון הנוסף של כריסטיאן באטוקיו?הבכורה שלו הייתה באחד המשחקים הגדולים של אודינזה בדור האחרון, ה-0:7 על פאלרמו, כולל שלושער של אלכסיס סאנצ’ס. המשחק הזה התקיים ב-27 לפברואר, 2011. אז איך שחקן שכבר בגיל 18 עלה להופעת בכורה בסרייה A, מוצא את עצמו בגיל 25, גיל שבו כדורגלן אמור להגיע לשיא שלו, מגיע דווקא לליגת העל שלנו, אחרי שהספיק לנדוד בארבע קבוצות שונות?
הדרכון איטלקי, הנשמה – ארגנטינאית
ב-2014, באטוקיו היה אחת התקוות הגדולות של נבחרת איטליה הצעירה. כן, למרות המוצא הארגנטינאי, הקשר ניצל את מוצאו האיטלקי של אביו, ובחר לייצג את הסקוואדרה אזורה אחרי שהבין שהוא ככל הנראה לא צפוי לקבל זימון לנבחרת הדרום אמריקאית. מאמנו בנבחרת הצעירה, לואיג’י די ביאג’יו, אמר עליו: “יש לו כל מה שצריך כדי להפוך לשחקן גדול”.
“התחלתי לשחק ברחוב ברוסאריו מגיל קטן, ההשראה שלי הייתה אבא שלי, לקחתי את התשוקה שלו לכדורגל. תמיד הייתי משחק נגד שחקנים גדולים ממני, ובגיל 5 כבר הצטרפתי לניואלס אולד בויס. אבא שלי היה מספר לי על מסי, הוא הכיר את ההורים שלו, אבל לצערי מעולם לא פגשתי אותו, סיפר באטוקיו על הילדות בארגנטינה.
למרות שבחר לשחק בנבחרת איטליה, לטענתו בגלל הכבוד שיש לו עבור סבו שנולד בטרוויזו ובעצתו של אביו, לקשר היה חשוב במהלך השנים להזכיר שלפני הכל, ומעל הכל, הוא ארגנטינאי: אני תמיד הייתי ותמיד אהיה “מצורע” (כינוי לאוהד ניואלס אולד בויס), וארגנטינאי. בכל מקום שאני מגיע אליו, אני לומד ומתרגל לתרבות חדשה, אבל באופי שלי אני דרום אמריקאי”.
וכשהוא בגיל 25 בלבד, הוא כבר יכול לספר על התרבויות החדשות אותן הכיר ועל המקומות אליהם הגיע. מבט על הרזומה שלו מלמד על שחקן שטייל לא מעט. בקיץ 2012, הוא כבר נשלח לווטפורד האנגלית, הקבוצה שנמצאת בבעלות של ג’ינו פוצו, בנו של ג’יאמפאולו פוצו, הבעלים של...נכון, אודינזה”.
השחקן שג'אנפרנקו זולה חיפש
ווטפורד, באותו זמן בליגת המשנה תחת הנהגתו של ג'אנפרנקו זולה על הקווים, נראתה כמו המקום הנכון לשחקן הצעיר. כשהמאמן החליט לזרוק אותו להרכב במשחק חוץ נגד מידלסברו, ובתקשורת האנגלית תהו איך יכול להיות ששחקן בן 20 פותח נגד אחת היריבות החזקות בליגה, זולה ענה להם חד משמעית: “הוא טוב באימונים, הוא טכני, הוא חכם. הוא הוכיח את עצמו בכל פעם שנתתי לו לשחק. הוא הסוג של הקשר שחיפשתי”.
באטוקיו הפך לבורג מרכזי בקבוצה, העתיד נראה ורוד, והצרעות כמעט העפילו לפרמייר ליג. אבל אז הכל השתבש. ווטפורד הפסידה לקריסטל פאלאס בגמר הפלייאוף על העלייה בוומבלי, באטוקיו נאלץ להישאר בליגת המשנה, ולאחר שגם זולה עזב בעונה שלאחר מכן, מעמדו ירד, והוא עזב לליגה האיטלקית השנייה, לווירטוס אנטלה. וככה, שחקן שהיה על סף עליה לבמה הגדולה ביותר בעולם, עם מאמן שמאמין בו, מצא את עצמו כנראה במקום פחות טוב ממנו יצא לאנגליה.
אחרי עוד עונה עגומה בה חווה ירידת ליגה עם אנטלה (צחוק הגורל – ווטפורד עלתה באותה עונה לפרמייר ליג), הוא מצא את עצמו בברסט מהליגה השנייה בצרפת. הוא הצליח לקנות את לב האוהדים, הבקיע 13 שערים ב-63 הופעות, אך לא הצליח להעלות את הקבוצה הקטנה לליגה הראשונה, ועזב הקיץ לאחר שלא הסכים לחדש את החוזה, למרות שהצרפתים רצו שימשיך והציעו לו חוזה חדש.
מעניין לחזור לראיון אותו קיים באטוקיו בצרפת, במהלך השנה הראשונה שלו במדינה: “אני מחייך, החיוך שלי אף פעם לא נעלם. כשמשהו לא טוב קורה לי, כמו פציעה או תקופה רעה בקריירה, אני חושב על החברים שלי שנשארו בארגנטינה. אני יודע שכל אחד מהם היה רוצה להיות במקום שלי. להיות כדורגלן זאת מתנה שיכולה להסתיים בכל רגע, ולכן אני תמיד אתן את הכל”.
הקעקוע שמספר הכל
עד כמה באטוקיו אוהב את עיר ילדותו? לשחקן חמישה קעקועים, אחד מהם, על הזרוע, בו מצויירת דמותו של ילד בתלבושת נואלס אולד בויס, מביט על האצטדיון של ניואלס. “זה היה החלום שלי, זה אני שמביט על המגרש. אני חוזר לפחות שלוש פעמים בשנה לבקר ברוסאריו”.
הוא מתאר את עצמו כאישיות שונה לחלוטין מחוץ ועל המגרש. “אני מלא בתשוקה על הדשא. בארגנטינה, כדורגל זאת דת. בימים של דרבי, העיר נסגרת, כולם במגרש או רואים את המשחק בטלוויזיה. כשאתה מפסיד, אתה לא יוצא מהבית כמה ימים. זה לא ככה באירופה. אתה מנצח או מפסיד, הכל ממשיך אותו דבר”.
“אני בן אדם רגוע מחוץ למגרש. אני אוהב לראות סדרות, בעיקר קומדיות, ולשמוע את המוזיקה שלי. אבל על המגרש? האווירה חייבת להיות חמה, לוהטת, תמיד. בארגנטינה, האוהדים שרים במשך 90 דקות, לפעמים הם בכלל לא רואים את המשחק. אני מת על זה. אני לא מדבר הרבה אחרי המשחק, אבל על הדשא? אם מישהו יתעסק עם חבר שלי לקבוצה, אני אהיה הראשון שאתערב”.
אז איזה שחקן הצהובים מקבלים? קשר יצירתי, שיודע למצוא את החברים שלו במסירות קצרות ובמסירות עומק. כשרון שקיבל מחמאות מאושיות כדורגל כמו לואיג’י די באג’יו וג'אנפרנקו זולה. שחקן שמשלב את היצירתיות הארגנטינאית עם המשמעת האיטלקית שספג מגיל צעיר. שחקן מלא בתשוקה, שמגדיר את עצמו כ”טיפוס חם ופתוח”, ונראה שהוא עשוי למצוא התאמה מושלמת עם האופי של הקהל בישראל. על פניו, זה נראה כמו שידוך מושלם. עכשיו נשאר לחכות ולראות אם משהו ישתבש.