רוג'ר פדרר נכנס הלילה (שבת) להיכל התהילה הבינלאומי של הטניס בניופורט, רוד איילנד, בטקס מרגש במיוחד שהיווה סיום הולם לקריירה האגדית שלו. השווייצרי בן ה-45 נשא נאום מלא ברגעים מרגשים, דמעות וגם לא מעט הומור, ובמהלכו הודה לאנשים שליוו אותו לאורך הדרך וסיפר על האהבה הגדולה שלו למשחק.
פדרר התקשה לעצור את הדמעות במהלך הנאום ואף התבדח שאולי ייקח לו עד הזריחה לסיים אותו, בשל ההפסקות הרבות שבהן נאלץ לעצור ולהתאושש. "מדהים לראות את עצמך במקום כזה, ללכת דרך היכל התהילה ולהיטמע בהיסטוריה של הספורט הזה. זה אומר לי הכל. לקרוא את הסיפורים של הגיבורים הגדולים שלי ולהבין, באמת להבין בפעם הראשונה, שיש לי מקום כאן – זה כבוד מהגדולים בחיי", אמר.
האגדה השווייצרית הבהירה כי תהילה מעולם לא הייתה המטרה שלו. מבחינתו, הדבר החשוב ביותר היה פשוט לעשות במשך כל חייו את הדבר שהוא אוהב. "אנחנו משחקים טניס, אנחנו טניסאים. מבחינתי, זה מה שהכל סובב סביבו – תחושת המשחק. נכון, הספורט הזה דורש עבודה ואימונים, אבל תחושת המשחק תמיד הובילה אותי. וכשהעבודה והמשחק משתלבים, זו התחושה הטובה ביותר שיש".
רוג'ר פדרר (רויטרס)פדרר חזר במהלך הנאום לילדותו בבאזל וסיפר על התקופה שבה שימש כנער בן 13 כילד כדורים בטורניר המקומי. "אני עומד ליד הקיר האחורי, הידיים מאחורי הגב והעיניים על הכדור. לעולם לא אשכח איך המשחק נראה משם ואיך זה הרגיש", סיפר. "ההתרגשות מלעמוד כל כך קרוב לשחקנים, למסור להם את הכדור, להגיש להם את המגבת, לראות אותם מזיעים, להילחם, להתמודד ולמצוא פתרונות. אני זוכר שלמחרת בבוקר הרגליים שלי פשוט לא עבדו. לעמוד כל היום זו עבודה קשה".
פדרר נזכר גם במחבט הראשון שלו ובאופן שבו החל לשחק. "אבא שלי נתן לי את מחבט העץ שלו. גדלתי עם מחבטי עץ וכדורי טניס לבנים, זה מראה כמה אני מבוגר. המחבט היה כל כך כבד ששיחקתי עם פורהנד ובקהנד בשתי ידיים. מי היה מאמין שאהפוך לשחקן עם בקהנד ביד אחת?"
למרות הקריירה יוצאת הדופן וההישגים הרבים שצבר, פדרר כמעט שלא התמקד בשיאים ובתארים שלו. במקום זאת, הוא בחר לדבר על הדברים הקטנים שהפכו לחלק מחייו לאורך השנים – יותר מ-5,000 סרטי זיעה ולמעלה מ-7,000 זוגות גרביים שלבש, לאחר שנהג להחליף זוג בכל משחק ואף לבש שלושה זוגות במשחק אחד בווימבלדון. "באמת שאין דרך למדוד מה המשמעות של להיות כאן. קשה לשים את זה במילים, אבל אני אנסה", אמר.
רוג'ר פדרר חוגג בימיו הגדולים (רויטרס)פדרר הקדיש חלק משמעותי מהנאום להוריו, לינט ורוברט, וסיפר כיצד אמו הייתה זו שדאגה לכך שהטניס יהפוך לחלק בלתי נפרד מחייו. "טניס הפך למרקם של חיי. לאמא שלי הייתה עבודה במשרה מלאה, אבל היא מצאה זמן לעבוד במשרד התגים של טורניר באזל. היא גם זו שארגנה לי שיעורים, רשמה אותי למשחקים ותמכה במאמנים שלי. אמא גרמה לזה לקרות. תודה, אמא. וגם היא שיחקה טניס במועדון המקומי שלנו".
פדרר לא שכח כמובן גם את אביו, שאותו כינה בחיוך "ה-RF האמיתי". הוא נזכר כיצד רוברט אסר עליו להשתמש בכדורי "ירח" במשחקים מולו, דבר שלדבריו עזר לו לפתח משחק התקפי יותר. אך הרגע המרגש ביותר הגיע כאשר פדרר דיבר על אשתו, מירקה, אותה הגדיר כמי ש"נותנת לי השראה בכל יום". מירקה אף הייתה זו שהציגה אותו בטקס. "מריקה היא האדם שהראה לי איך להיות יותר ממוקד בטניס, וליהנות מכל מה שמסביב. היא אמא נפלאה לארבעת הילדים שלנו, והיא גורמת לבלתי אפשרי לקרות בחיים של כולנו. היא ואני אוחזים ידיים ורצים דרך קירות. תודה".
פדרר הדגיש כי לאורך הקריירה שלו ניסה מעל הכל להישאר נאמן לעצמו ולערכים שלו. "ניסיתי להראות את האהבה שלי למשחק, כי היא באמת הייתה חשובה לי, ורציתי שהיא תהיה חשובה גם לכם. רציתי להיות ראוי לתשומת הלב שלכם, ראוי לכך שתגיעו לראות אותנו, כי אנשים לא חייבים לבוא לראות אותנו משחקים. הם באים כדי להיות מבודרים, לקבל השראה ולהתרגש. הם תמיד יכולים לבחור ללכת למקום אחר, אבל הם בחרו בטניס, הם בחרו בנו".
למרות שפרש מטניס מקצועני, פדרר הבהיר כי המשחק יישאר חלק מרכזי בחייו גם בעתיד. "הטניס תמיד יהיה בצומת של כל הדברים שהכי חשובים לי. הספורט הזה אחראי לכל כך הרבה דברים בחיים שלי, ולכן אני לא אומר להתראות". לסיום, חזר פדרר לילד שהיה בבאזל וסיכם את הערב המיוחד: "הילד הזה מבאזל מודה לכם על הכבוד המדהים הזה. ואני מודה לכם, לכולכם, על כך שחלקתם איתי את המסע שהביא אותנו יחד לכאן".