מאבק השליטה במכבי תל אביב בכדורסל ממשיך לספק התפתחויות, וכעת אריק שטילמן, שתומך בריצ’ארד דיץ שייקח את הבעלות, פרסם ברשתות החברתיות פירוט נרחב של השתלשלות האירועים מאחורי הקלעים לטענתו, המבוסס לדבריו על הבקשה לבוררות שהוגשה ב-6.9. שטילמן אף צירף ציר זמן מפורט של האירועים שקרו לטענתו וכתב: "זה ארוך, שווה לקרוא, אבל אני מצרף גם סיכום עם ציר זמן מלא של מה שקרה".
שטילמן פתח: “זה התחיל, כמו הרבה סיפורים כאלה, בהודעה יבשה אחת. ב־7 באוגוסט 2026 שלח רקנאטי, "הודעת מכירה" לבעלי המניות: 29% ממניות המועדון , 77,998 מניות , יימכרו לחברה אמריקאית אלמונית בשם ENDVR MTA LLC, לפי שווי של 50 מיליון דולר. מי עומד מאחורי הרוכשת מדלוור? על כך, נטען בבקשה לבוררות שהוגשה החודש, ההודעה שתקה.
“ומה שקרה בחודש שלאחר מכן הוא, על פי הבקשה, שיעור מרתק בהנדסת עסקאות: שורת מהלכים מתוזמנים ומתואמים, הודעות מכירה, זימוני בזק, ביטולי אסיפות והודעות מימוש שנשלחו בהפרשי דקות, שכולם, כך נטען, נועדו למטרה אחת: לחסום בעל מניות שהעז לממש את זכות הסירוב הראשונה שלו”.
ציר הזמן (אריק שטילמן)
ציר הזמן (אריק שטילמן)הרקע: הבלוק שנקנה כדי לחסום — ונמכר כדי להכניס
נדרש כאן רקע קצר. ביוני 2026 הודיעה פדנקו , שהחזיקה אז בבלוק ה־29% , על כניסתו של אריק שטילמן, שרכש 50% מפדנקו, ועל כוונת משפחת ווילף להיכנס, בתנאי שזכות הסירוב לא תמומש על ידי יתר השותפים במכבי (פרט משפחת ווילף טעון אימות , הוא אינו מופיע בנספחים שהוגשו). רקנאטי חסם את הכניסה הזו: ב־7.7.2026 נמסרה הודעת הרכישה של רקנאטי: רקנאטי רכש מפדנקו את מלוא הבלוק בכ־50 מיליון דולר (הרכישה, לפי הבקשה, הושלמה ב־15.7), מהלך שהבקשה עצמה מתארת כמי שנועד "למנוע את כניסתו של גורם חיצוני" למעגל ההשפעה על המועדון. שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, אותו בלוק עצמו כבר היה בדרכו החוצה, הפעם לגורם חיצוני שרקנאטי בחר בעצמו.
ופרט תזמון אחד שאסור לפספס: ENDVR MTA, חברה מדלוור המיוחסת לכאורה לאיש העסקים ג'ייסון לוין, זהות בעליה מעולם לא אושרה רשמית, הוקמה ב־6.7.2026, יום לפני הודעת הרכישה של רקנאטי, ועוד לפני שהבלוק עבר בכלל לידיו.
ההודעה שהסתירה את העיקר
הסכם בעלי המניות של המועדון ברור: מי שרוצה למכור מניות לגורם חיצוני חייב למסור לבעלי המניות הקיימים הודעה הכוללת את זהות הצד השלישי, את התמורה ואת "כל יתר התנאים והתניות". לבעלי המניות הקיימים עומדים 30 יום להשוות את ההצעה ולרכוש בעצמם.
אלא שהודעת המכירה של רקנאטי, נטען בבקשה, הסתירה בדיוק את מה שההסכם דורש לגלות: לא נחשף כי מאחורי ENDVR עומדים לוין וקבוצת משקיעים, לא נחשפו התנאים המלאים, ולפי הנטען אף הוסתר קיומו של הסדר הצבעה משותף עתידי בין רקנאטי, מזרחי (שותפו הוותיק לגרעין השליטה) ולוין.
שלושה שבועות של שתיקה — והשעון רץ
ב־17.8 שלח דייץ מכתב דרישה לרקנאטי ולכל חברי הדירקטוריון: השלימו את המידע והמסמכים שסעיף 15.4.1 מחייב. התשובה , שתיקה. ב־19.8 שלח דיץ תזכורת ("על מכתבי מיום 17.8 לא התקבל כל מענה") ובצידה דרישה רשמית לכנס ישיבת דירקטוריון לפי סעיף 15.1. שוב שתיקה. ב־25.8 קבע דיץ בעצמו את הישיבה ל־3.9 בשעה 17:00 (או ל־6.9 בהיעדר מניין). רק ב־27.8, עשרה ימים אחרי הדרישה, הגיעה תשובתו היחידה של רקנאטי, שתי שורות: המכתב "הועבר ליועץ המשפטי" ומענה יגיע בהמשך. מענה ענייני לא הגיע מעולם. ובכל אותו זמן, נטען בבקשה, עמד רקנאטי על כך שמניין 30 הימים למימוש זכות הסירוב ממשיך לרוץ, כלומר, דרש מדיץ להחליט על עסקה של כ־50 מיליון דולר, בעודו מסתיר ממנו את המידע שההסכם מקנה לו.
48 שעות לעקוף זכות סירוב
ואז, ב־31.8, במקום להשיב, ותוך עקיפת הישיבה שדיץ כבר קבע ל־3.9 , חתמו אודי רקנאטי, שי רקנאטי ושמעון מזרחי על דרישה לכינוס ישיבת דירקטוריון בהתראה מקוצרת של 48 שעות בלבד. על סדר היום סעיף יחיד: אישור מכירה של 14% נוספים מהמועדון לאותה ENDVR , 20,190 מניות (7.5%) מרקנאטי ו־17,498 מניות (כ־6.5%) ממזרחי , בהסתמך על סעיף פטור בהסכם (15.9), שלפי הפרשנות שאומצה מנטרל את זכות הסירוב ואת זכות ההצטרפות של יתר בעלי המניות. במילים אחרות: מזרחי התיימר למכור נתח מהמועדון לגורם חיצוני בלי למסור הודעת מכירה כלל.
ובינתיים: גם ה־9% האמריקאיים בדרך לאותו קונה
וכאילו לא די בכך, ב־2.9, יומיים לפני ישיבת הדירקטוריון , נשלחה הודעת מכירה שלישית: אשכנזי, שהתאגיד האמריקאי שלו מחזיק כ־10% מהמועדון, הודיע לבעלי המניות על כוונתו למכור 24,228 מניות, 9% מהמועדון, לאותה ENDVR של לוין, במחיר של 742.94 דולר למניה, כ־18 מיליון דולר במצטבר. על פי הנטען, ההודעה נשלחה בתיאום עם רקנאטי ומזרחי. חשוב לדייק: ביחס להודעה זו הבקשה אינה טוענת לפגם פורמלי , היא נמסרה במסלול הרגיל, ודיץ הודיע על מימוש זכות הסירוב גם ביחס אליה.
אבל התמונה המצטברת מדברת בעד עצמה: בתוך פחות מחודש מנסה רוכש אחד לאסוף במקביל בלוקים מרקנאטי (29%, ואחר כך 7.5% נוספים), ממזרחי (6.5%) ומאשכנזי (9%), כל בלוק במסלול משפטי אחר: הודעת מכירה אחת, "סעיף פטור" אחד, ומסלול רגיל אחד. אילו הבשילו כל המהלכים, היה לוין מגיע בתוך שבועות לנתח דומיננטי במועדון, בעוד דיץ, בעל מניות קיים שהודיע כדין כי ירכוש הכל בעצמו, לא רוכש ולו מניה אחת.
ואז הגיע מה שמתכנני המהלכים, על פי הבקשה, לא צפו. ב־4.9, סמוך לפני שהתכנס הדירקטוריון ביום שישי, מימש דייץ את זכות הסירוב: הודעות קנייה רשמיות על מלוא בלוק ה־29% שהציע רקנאטי, וגם על ה־9% שהציע אשכנזי. לפי ההסכם, כאן היה הסיפור אמור להיגמר: הקיים משווה את ההצעה , והזר הולך הביתה.
יום שישי: העסקה מפוצלת באמצע הישיבה
בישיבת הדירקטוריון של יום שישי עצמה, המהלך נתקע. עסקת ה־14% המשותפת ירדה מהשולחן, ובמקומה הועלתה , תוך כדי הישיבה, ובניגוד לעמדת דיץ, עסקה חדשה ומפוצלת: ה־7.5% של רקנאטי בלבד, בעוד הדיון בעסקת ה־6.5% של מזרחי נדחה. וגם אז לא ניתן לעסקה אישור סופי: הדירקטוריון הפנה אותה לאישור בעלי המניות, וכשעה לאחר הישיבה זומנה אסיפה כללית ליום ראשון, 6.9, בשעה 19:30, לאישור ההעברה.
בשבת, 5.9, השיב דיץ במהלך משלו: הואיל והעסקה שהוצגה לדירקטוריון הייתה מכירה של 14% ממניות המועדון, הוא רואה בה "הודעת מכירה" לפי סעיף 15.4.1, דורש את מלוא המידע בתוך 24 שעות, ומודיע כי בכוונתו לממש את זכות הסירוב גם על מניות אלה, כלומר גם על ה־6.5% של מזרחי.
הלילה שבו נשלח הכל בבת אחת
את השיא שומרת הבקשה למוצאי שבת, 5.9 , שעות ספורות לפני אסיפת בעלי המניות של יום ראשון, שקראנטי ומזרחי עצמם זימנו, ולפני שחלף המועד של 24 השעות שקצב דיץ. באותו לילה אחד: האסיפה של יום ראשון בוטלה בידי רקנאטי ומזרחי בנימוק שהיא "התייתרה"; פורסמה "החלטת דירקטוריון" המאשרת את ההעברה; רקנאטי הודיע כי העברת 20,190 המניות ללוין "בוצעה כדין", "הושלמה" ואף נרשמה בספרי המועדון; מזרחי , שהדיון במכירת מניותיו נדחה זה עתה , שלח "הודעת מימוש" לרכוש 53,770 מניות מכוח "זכות קדימות" לשימור 56% משותפים עם רקנאטי, ועוד 14,052 מניות פרו־ראטה; ודקות לאחר מכן שלח רקנאטי "הודעת חלוקה" המפצלת את ה־29% המקוריים בין מזרחי, דיץ, ו־ENDVR עצמה.
כן: לוין, שדקות קודם לכן "רכש" 7.5% מהמועדון, הוצג כעת כבעל מניות קיים ה"מממש" זכות סירוב נגד הרכישה של עצמו, הקונה שחוסם את הקונה. הפואנטה של התרגיל, כך נטען, היא חשבונית ולא עקרונית: כל מניה שלוין "מסרב" לעצמו היא מניה שנגרעת ממה שדיץ, בעל המניות שהזכות נועדה להגן עליו , רשאי לרכוש.
הבקשה מכנה את הודעת החלוקה "משענת קנה רצוץ": מגדל הודעות שכל קומה בו נשענת על הקומה הפגומה שמתחתיה. לתמיכה בטענת התיאום המוקדם צורף לבקשה גם תמלול הקלטה של שיחה בין המעורבים.
"הושלמה ונרשמה" , קלוזינג במוצאי שבת?
והנה הפרט שאולי מקפל בתוכו את הסיפור כולו. על פי הבקשה, בישיבת יום שישי לא נאמר, "אף לא ברמיזה", שהעברת המניות הושלמה, נהפוך הוא: העסקה הופנתה לאסיפת בעלי מניות. ואולם במוצאי שבת, בתוך שעות ספורות ובאישון לילה, הוכרזה ההעברה כ"הושלמה" ורשומה, על יסוד חוות דעת משפטית שמעולם לא נמסרה לדיץ.
השאלות מתבקשות: כיצד "מושלמת" עסקת מניות בהיקף של מיליוני דולרים בין ערב שישי למוצאי שבת, פרק זמן שבו לא מתבצעות העברות בנקאיות? היכן הקלוזינג? האם שולמה תמורה כלשהי, נחתמו שטרי העברה, התקיימו תנאי השלמה? במסמכים שצורפו לבקשה אין כל אינדיקציה לכך. מה שיש הוא הודעה, ורישום מהיר בספרי המועדון, שהבקשה מציגה כניסיון לייצר "מציאות משפטית חדשה" ובלתי הפיכה. נייר, במקום עסקה.
ולשאלה הזו השלכה ישירה על כל מה שבא אחריה: רק אם לוין אכן הפך באותו לילה לבעל מניות בפועל, יכול היה "לממש", כבעל מניות קיים, חלק מהמניות שהוצעו לו עצמו כרוכש חיצוני; אותה "נסיעה בזמן" שהבקשה לועגת לה. ואם ההעברה לא הושלמה באמת, קורס המגדל כולו: הודעת המימוש של מזרחי, שבנויה על ההנחה שה־7.5% כבר עברו, והודעת החלוקה שצירפה את לוין למעגל בעלי המניות הזכאים לחלוק בהצעה.
מוכר ביד אחת, קונה ביד השנייה
ואבסורד נוסף, לא פחות מוזר, נוגע למזרחי עצמו , מי שחתם גם על זימון הבזק לדירקטוריון. מהמסמכים עולה תמונה תמוהה: באותם ימים ממש שבהם מזרחי מתיימר למכור כ־6.5% מאחזקותיו (17,498 מניות) לאותה ENDVR, בלי הודעת מכירה ובלי לאפשר לאיש זכות סירוב , הדיון במכירה נדחה, ובאותו לילה הוא שולח "הודעת מימוש" לרכוש עשרות אלפי מניות מתוך ה-29% שהציע רקנאטי.
מוכר וקונה, באותה נשימה. אם מזרחי מעוניין להגדיל את אחזקותיו במועדון , מדוע מכר נתח מהן לגורם חיצוני? ואם ביקש לממש ולצאת , מדוע הוא קונה? על פי הבקשה, ההיגיון היחיד שמיישב את הסתירה איננו כלכלי אלא תכסיסי: המכירה ל־ENDVR נועדה להכניס את לוין פנימה, והרכישה במקביל נועדה לשמר "גרעין שליטה" משותף של 56% עם רקנאטי, כשהמשותף לשני המהלכים אחד: לדחוק את דיץ ולרוקן את זכות הסירוב שלו מתוכן. בעל מניות שמוכר וקונה בעת ובעונה אחת, כך נטען, איננו שחקן שוק, הוא חוליה במהלך מתואם.
מה שעל הכף
אם תתקבל גרסת דיץ, מדובר במהלך שנועד לרוקן מתוכן את אחד המנגנונים הבסיסיים בדיני חברות , זכות הסירוב הראשונה , קודם בהסתרת מידע, וכשזה לא הספיק, בפירוק העסקה לרכיבים "פטורים" ובחלוקה מחדש של היתרה. אם תתקבל גרסת המשיבים, ייתכן שמדובר במימוש לגיטימי של הוראות ההסכם. את ההכרעה ייתן הבורר.
את הסיבוב הראשון, לפחות, לקח דיץ: הבקשה הוגשה בבוקר 6.9, היום האחרון למסירת הודעת קנייה , ועוד באותו לילה נעתר בית המשפט לבקשה למינוי בורר, והפנה את הסכסוך לפורום שההסכם קובע.