זה היה כל כך קרוב. במשך שבועיים ארצות הברית חלמה על הרגע שבו בן שלטון יעמוד על הבמה המרכזית באצטדיון ארתור אש, יניף את גביע אליפות ארה”ב הפתוחה ויכתוב את הפרק הגדול ביותר בטניס האמריקאי זה יותר משני עשורים. אבל ברגע האמת, כשהכול היה מונח על השולחן, אלכסנדר זברב היה שם הלילה (בין ראשון לשני) ובענק, כדי לקחת את הגביע ולהשאיר את אמריקה עם עוד המתנה כואבת.
שלטון הגיע לגמר כשהוא נושא על כתפיו משקל עצום. הוא כבר עשה את החלק שלו בדרך לשם: ניצח את קרלוס אלקראס ברבע הגמר, עבר את פרנסס טיאפו בחצי הגמר והפך לאמריקאי הראשון מאז אנדי רודיק ב-2003 שמגיע לגמר אליפות ארה”ב הפתוחה. פתאום, אחרי 23 שנים, הבצורת כבר לא נראתה כמו משהו בלתי אפשרי. היא הייתה במרחק של ניצחון אחד.
יותר מ-23 שנים של המתנה, האמריקאים ימשיכו לחכות
אבל זברב, שכבר הגיע לגמר אליפות ארה״ב ב-2020 והפסיד אז לדומיניק תים, הגיע הפעם הרבה יותר בשל ומנוסה. הגרמני, אלוף הרולאן גארוס המכהן ומי שכבר היה בגמר גראנד סלאם שלישי ברציפות, ידע להתמודד עם הרעש, עם הלחץ ועם הקהל שהיה כמעט כולו בצד השני של הרשת. הגרמני הגיש בצורה מדהימה, לא פחות. וספק אם ביום הגשות שכזה אפילו נובאק ג’וקוביץ’ בשיא היה מצליח לנצח אותו.
אלכסנדר זברב (IMAGO)מנגד, עבור האמריקאים, זו מכה דווקא משום שהפעם הם באמת האמינו. טיילור פריץ היה קרוב לפני שנתיים, כשהעפיל לגמר אליפות ארה״ב ב-2024, אבל הפסיד ליאניק סינר. עכשיו הגיע שלטון, צעיר, עוצמתי, כריזמטי ובעיקר עם תחושה שהנה סוף סוף מגיע הרגע. אלא שגם הוא גילה עד כמה קשה לשבור את המחסום הזה.
וזה מחזיר את ארצות הברית לאותה נקודה שבה היא נמצאת מאז 2003. אז אנדי רודיק ניצח את חואן קרלוס פררו בגמר והעניק לאמריקה את תואר הגראנד סלאם האחרון שלה בגברים. באותה שנה בדיוק פיט סמפראס הודיע על פרישה באצטדיון ארתור אש, במה שנראה כמו חילופי משמרות מושלמים. מאז הגיעו עוד שמות גדולים, עוד תקוות ועוד רגעים של “כמעט”, אבל לא עוד תואר.
שלטון ייכנס לרשימת המאכזבים או יביא את הבשורה בעתיד?
היו שם אגאסי, רודיק, אחריהם איסנר, קווארי, פיש, טיאפו ופריץ, ועכשיו גם שלטון. ארצות הברית מעולם לא הפסיקה לייצר טניסאים טובים, אבל במשך שנים היא התקשתה לייצר את השחקן שיכול לעבור את כל הדרך בגראנד סלאם. שלטון היה נגיעה מהפיכת היוצא מן הכלל הזה, אבל זברב עצר אותו בדיוק לפני קו הסיום.
בן שלטון (IMAGO)ועכשיו אמריקה תצטרך לחכות. עוד עונה תחלוף, עוד ארבעה מייג׳ורים יגיעו, ושוב יישאלו אותן שאלות: מי יהיה האמריקאי שיחזיר את הגביע? האם שלטון יצליח להגיע שוב למעמד הזה? האם פריץ ינסה פעם נוספת? האם טיאפו או דור חדש יפרצו? דבר אחד כבר ברור, הבצורת שהחלה אחרי רודיק ב-2003 תמשיך לפחות עד 2027.
כי לפעמים הכאב הגדול ביותר הוא לא כשאין סיכוי. הכאב הגדול הוא כשאתה כבר רואה את הסוף. ארצות הברית הייתה במרחק של משחק אחד מהגאולה, שלטון היה במרחק של ניצחון אחד מלהפוך לגיבור לאומי, אבל בסוף זברב לקח את הרגע. החלום האמריקאי שוב נשבר, והספירה לאחור לתואר הבא כבר התחילה.