יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש שאדם עושה עם עצמו על השנה שהייתה לו. לרגל המאורע לקחנו את העניין צעד אחד קדימה ויצאנו לבדוק עם כדורגלני העבר הגדולים של ישראל על מה הם מתחרטים במהלך הקריירה המפוארת שלהם. חיפשנו רגע או אירוע בקריירה שבו הם מרגישים שבשינוי קל של המזל או המעשה, הם היו, אולי, במקום אחר. קיבלנו סיפורים כאלה מכמה שחקני עבר אגדיים. חלק מהסיפורים מעוררים תחושת החמצה גדולה ואחד מהם נועץ לנו אגרוף ישר בבטן.
שייע פיגנבוים זוכר במדוייק מאורע כזה: "החרטה שלי היא שנולדתי בעידן של סמלים ולא בעידן המקצוענות, כמו היום. היה לי כבר חוזה חתום באחד המועדונים הגדולים בגרמניה, שאני מעדיף לא לחשוף את שמו", מספר מלך השערים של הפועל ת''א בכל הזמנים.
"באותם הימים לא היו סעיפי שחרור לאירופה ודברים כאלה. הלכתי עם חוזה חתום על ידי הקבוצה הגרמנית ביד לבית ברנר, שם ישב מזכיר הפועל ת''א וביקשתי שיחתום לי על שחרור. הוא אמר לי שהוא לא משחרר והדרך היחידה שהייתה לי אז להשתחרר היא להכנס להסגר, שזה אומר שנה לא לשחק ואז לקבל את הכרטיס שלי ביד. חששתי לא לשחק שנה ולא בטוח שהגרמנים היו מחכים, אז ויתרתי".
"בכלל", מוסיף שייע, "נולדתי הרי באוסטריה. אבא שלי שיחק שם כדורגל ובית החולים בו נולדתי השקיף מקרוב על המגרש בו הוא שיחק. אני תמיד אומר שאם אבא שלי היה נשאר שם - הייתי מגיע לפגוש את ישראל כשחקן נבחרת אוסטריה. משם, מן הסתם, היה גם קל יותר להגיע למקומות גבוהים מאוד אז. אבל אלה היו ימים אחרים. היינו סמלים אז ונשארתי אדום לכל הקריירה. מה שהרווחתי מזה הוא שאני אהיה מלך השערים של הפועל ת''א לכל החיים. אף אחד לא יעבור אותי היום, כי בעידן של היום, גם אם יגיע תותח גדול, הוא יעבור למקום אחר תוך כמה שנים גג".
שייע פייגנבוים (רדאד ג'בארה)גם דני נוימן פספס חוזה גדול ויקר בחו"ל, אבל בנסיבות שונות לגמרי: "היה לי כבר חוזה חתום ביד לעונת 77/78, בפ.צ מולנבק, מהליגה הראשונה בבלגיה, אבל במאי 1977 אבא שלי ז''ל נפטר ולא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד. אז ביטלתי את החוזה עם הבלגים. זאת הזדמנות שלא חזרה מאז. בכלל, זאת הייתה שנה של פספוס, כי במרץ 1977 מנחם בגין ז''ל היה אצלנו בבית ואמר לאבא שלי שהוא מייעד אותו להיות שר הבריאות בממשלה שלו. אבא שלי לא זכה לראות את המהפך ולהתמנות לשר ואני לא זכיתי לשחק בבלגיה, אבל כן זכיתי להיות לצד אמא שלי, שזאת זכות גדולה לא פחות".
לאיציק זוהר יש סיפור דומה: "החלום הכי גדול שלי היה לשחק בליגה האיטלקית. בשנות ה-90 זאת הייתה בלי ספק הליגה הטובה ביותר, עם הכוכבים הגדולים ביותר. ב-1998 הייתי במבחנים בטורינו והצטיינתי בהם. במגרש לידנו התאמנה יובנטוס הגדולה, עם דל פיירו וזידאן וגם את הבדיקות הרפואיות עשיתי בדלה אלפי. בעשר הדקות האחרונות של האימון, אמרו לי שאני לא צריך לשחק כבר, כי עברתי את המבחנים, אבל אני התעקשתי לשחק. עשיתי מהלך בו עברתי שני שחקנים ואת השוער וקרעתי בו את הרצועה בברך. יום לפני החתימה על החוזה. החלום נגוז. זאת החרטה הכי גדולה שלי. שהתעקשתי לשחק את העוד עשר דקות האלה".
אבי נמני לא מתחרט על הזדמנות שפספס לצאת לאירופה, אלא ההיפך, על ההחלטה לחזור. בשנת 2000 החליט נמני לעזוב את דרבי קאונטי מהפרמייר ליג, בה התחיל את העונה ולחזור למכבי תל אביב, שלחצה עליו לחזור. "דווקא התחלתי להשתלב טוב בקבוצה", מספר נמני, "אפילו בשבוע שחזרתי בו הבקעתי את השער היחיד שלי שם, במשחק חוץ נגד אברטון. אבל הלחצים עליי לחזור, ממכבי ת''א והסביבה שלי, היו גדולים. אני לא כועס על אף אחד, אלא אך ורק על עצמי. אני החלטתי לחזור. יכול להיות שאם הייתי נשאר הייתי עושה עוד כמה שנים באירופה".
אבי נמני (רויטרס)“עלייה למונדיאל הייתה מקפיצה את כל הכדורגל הישראלי”
"קולומביה ב-1990", אומר בוני גינצבורג ומתכוון, כמובן לשלב הפלייאוף על העלייה למונדיאל שנערך באותו הקיץ באיטליה, אז הנבחרת הייתה הכי קרובה להגיע למונדיאל מאז 1970 ולמעשה עד היום. "הייתה לנו נבחרת נהדרת, לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה האישית. כל שחקן היה פיגורה יוצאת דופן.
"היה לי משחק מצוין במשחק הראשון בבראנקייה. כמעט מושלם, כי בסוף כן ספגתי והפסדנו 1:0. בגומלין ברמת גן היינו טובים, אבל נגמר 0:0. אני חושב שעלייה למונדיאל אז הייתה מקפיצה את כל הכדורגל הישראלי מאוד קדימה ובוודאי שאת הקריירות של כולנו וגם את שלי. קולומביה הייתה נבחרת מצוינת, שגם נראתה טוב במונדיאל עצמו. זה בלי ספק הפספוס הכי גדול בקריירה שלי".
עוד שוער עבר גדול, דודו אוואט, מספר סיפור חרטה מצמרר ושונה לחלוטין בנוף הסיפורים שמובאים כאן: "יש רגע שאני נושא איתי כבר הרבה שנים ובכל פעם שמגיע יום כיפור הוא מקבל אצלי משמעות אחרת: ב-2001, כשהייתי בהפועל חיפה, רובי שפירא ז״ל התקשר אליי הוא אמר לי שבגלל המצב הכלכלי הוא הגיע להבנות עם יענקל’ה שחר על המעבר שלי למכבי חיפה בסכום של כמה מיליונים.
"השיחה הזו תפסה אותי לא מוכן ואמרתי לו: ‘רובי, אם הבעיה היא כסף, אני ועוד שחקנים מוכנים להוריד בשכר, אני רוצה להישאר בהפועל חיפה’, כי הפועל חיפה ורובי שפירא היו בשבילי בית. משפחה. כשהבנתי שהמעבר חייב לקרות ביקשתי דבר אחד מרובי: שזה לא יהיה במכירה, אלא השאלה לעונה אחת… ורובי עם הלב הענק שלו, הסכים. מה שלא ידעתי אז זה עד כמה מצבו הכלכלי באמת קשה, בהמשך אותה שנה הגיעה הטרגדיה ורובי שם קץ לחייו.
רובי שפירא (עמרי שטיין)"אני לא יודע וכנראה שלא אדע אם הכסף היה משנה משהו. כנראה שלא", ממשיך אוואט, "אבל המחשבה הזו מלווה אותי עד היום. לפעמים אני חוזר לשיחת הטלפון ההיא. רובי התייחס אלינו כמו לילדים שלו ואני זוכר שבאותו רגע פעלתי מהלב מתוך אהבה למועדון ומתוך רצון לחזור. לא ידעתי את מה שאני יודע היום, ובגלל זה כל יום כיפור מחזיר אותי לשם, כי יש דברים שאתה עושה בזמן אמת עם הלב ורק שנים אחר כך אתה מבין כמה משקל הם יכולים לשאת. יהי זכרו של רובי שפירא ברוך".
רק אלי אוחנה לא מתחרט על דבר. "הכדורגל עשה לי רק טוב”, הוא אומר, “אני מודה לאל שבחרתי בכדורגל. לא הקרבתי כלום, רק קיבלתי. שמח על כל החלטה שקיבלתי בקריירה".