רון יהודאי הגיע למסיבת הנובה בשבעה באוקטובר, אבל במקום לחגוג, מצא את עצמו מסתתר שעות רבות בתוך מכולה. הוא שמר על קשר עם משפחתו ובהודעה האחרונה כתב “יהיה בסדר”, אבל סמוך לצהריים מחבל נכנס למכולה ורצח את רון, בן 24 במותו. אחותו נועם דיברה על אחיה, אהדתו לבית”ר ירושלים והטרגדיה, בתוכנית “שיחת היום” ב-ONE.
רון יהודאי ז"ל (פרטי)למי שלא מכיר את הסיפור של אחיך ז”ל, הוא הסתתר במכולה למעלה משש שעות, התכתב עם ההורים והמשפחה, היה אוהד בית”ר, את מציירת לזכרו.
״אני לא מאמינה שאני מדברת על אחי בלשון עבר, הוא היה חבר טוב שלי, היינו בקשר ישיר איתו בכל הזמן הזה, הוא הגיע למכולה הצהובה המדוברת והקים שם חמ”ל יחד עם מי שהיה שם, לצערי לא הגיעו בזמן כדי להציל אותם ואחי נרצח ממש בין ההודעות, הוא לא יכל לזוז או לדבר. אני בדרך כלל לא מתראיינת, אבל אני מרגישה אחריות לספר איך הוא חי, ולא תמיד איך הוא נרצח״.
״מבחינתי להראות את אחי רק באופן הטרגי זה לא מה שצריך, אני מעבירה את האנרגיות של אחי דרך האומנות שלי, נכנסתי לפרויקט אומנות בו אני מספרת את מי שאחי היה, יש קשר הדוק מאוד לבית”ר, שזו הייתה האהבה הכי גדולה בחיים שלו, וזה השפיע על האופי שלו. הוא היה מדליק אבוקות צהובות, הייתי חייבת להבין ונכנסתי ליציע והבנתי שזה לא רק לראות משחק, זה להגיע ולהתרגש, כיפים עם החברים ביציע וזה פשוט וואו, אף פעם לא הבנתי איך אהבה לקבוצת כדורגל השפיעה עליו ככה״.
״בית״ר זו משפחה״
כל המועדונים עשו דברים מרגשים למען המשפחות, מה את יכולה לספר מהחוויה האישית שלך?
”בית”ר זו משפחה, אם מזמינים אותי לכמה טקסים קודם אלך לבית”ר, הם עושים לנו מחוות ואני יודעת כמה אחי נכנס למשפחה הזאת ומה גרם לו להרגיש כזאת עוצמה, לא תיארתי לעצמי והייתי חייבת להבין את זה מהיציע המזרחי”.
את היית חלק מהקיר שחנכה עיריית ירושלים, שהנציחו את הרש ודנינו.
”תומר פרץ הוא האומן מאחורי הציור, אני חלק מ-project A, שהציל הרבה לבבות וגם לי את החיים. זה פרויקט באמת מדהים ואני מאמינה שזה ייצור הד. אני הגעתי לתת נציגות ולקחתי חלק גם”.
את בעצם רוצה לספר על כל חייו.
״כל בן אדם שנרצח ביום הארור הזה הוא עולם ומלואו, יש בי את החובה בתור אחותו לספר לעולם מה הוא הפסיד. אחי השפיע על המון אנשים, הייתה לו אנרגיה מדבקת ושמחת חיים, היה איש משפחה וחבר, דרך האומנות אני מראה את איך שהוא חי דרך האהבות שלו. היה לו חלום להיות די ג’יי בעולם, ואני יודעת שהוא היה מחרפן את כל העולם. אני לא מאמינה שאני מדברת עליו בלשון עבר, אנחנו חולקים המון עולמות משותפים״.
״זאת הדרך שלי – להנציח דרך האומנות, זה התחיל עם מיצגי הנובה, שהצגתי שם את האומנות עם פריטים שלו מהחדר, צבעתי את כל הפריטים בצהוב-שחור כמחווה לטיול שהיינו אמורים לעשות בהודו, תומר קלט אותי ומשך אותי מהודו אליו לסטודיו בלוס אנג’לס ולגלריה בניו יורק, ושם באמת הצלחתי לבטא, ציירתי את המנורה של בית”ר, ציירתי אותו רוקד על רמקול שמאל ויש לי קעקוע שזה בעצם היד שלו שזה מה שמזוהה איתו ולכל המשפחה והחברים יש את הקעקוע הזה. קצת נזפתי בו על הקעקוע, אבל הוא אמר לי שהוא אוהב את זה ושחיים פעם אחת, וכך הוא ראה את החיים – אפשר לעשות את הכל בשמחה ואהבה גדולה ולא צריך לעשות דרמה מכל דבר. זו הדרך התמודדות שלנו, עשיתי שינוי כיון והפכתי למקעקעת ומאז אני רק מתקעקעת ומקעקעת (צוחקת), זו דרך התמודדות מאוד גדולה. אני ממשיכה לצייר כי זו הדרך שלי לספר על אחי האהוב, וכמה חבל שהעולם הפסיד נשמה כזאת מטורפת שיכלה לתת הרבה אור״.