לציון שנתיים לטבח השבעה באוקטובר, עמוס אריאל, מנכ"ל קבוצת הכדורסל עוטף דרום מהליגה הלאומית, עלה היום (רביעי) לדבר בתוכנית "שיחת היום" ב-ONE. אריאל, תושב תלמי יוסף שעבד בדפוס בארי, חווה את אירועי אותו יום גם דרך משפחתו, כאשר אחותה של אשתו, שהתגוררה בכפר עזה, נחטפה יחד עם שלושת ילדיה.
אתה עבדת בדפוס בארי, תושב תלמי יוסף, ומן הסתם הקבוצה שלך היא חלק בלתי נפרד מכל מה שקרה שם. ספר לנו על החיבור הזה, על השכול ועל כל מה שאתם עוברים מאז.
"כל הפרויקט הזה נולד סביב השבעה באוקטובר ומה שהקהילות פה עברו. מי שיזם את הרעיון הזה הוא עמית גל מגליל עליון, והוא חיבר את רוסו והם הגיעו אליי. באותם ימים אחות של אשתי הייתה חטופה וחשבנו איך אנחנו תורמים לבנייה ולתקומה של האזור. ספורט הוא כלי סופר חשוב, לא ידענו עד כמה.
"באמת, יחד עם איגוד הכדורסל החלטנו להקים מועדון כדורסל מאפס, ישר לליגה הלאומית. בשנה הראשונה, אחרי שקיבלנו אישורים והקמנו מועדון, היינו בלאומית עם חסינות של שנתיים שאנחנו לא יכולים לרדת ליגה. העונה הראשונה הייתה מאתגרת מקצועית, אבל הייתה לנו מטרה שהאולם יהיה מלא בקהל. הפסדנו בעונה הראשונה 25 משחקים ראשונים וניצחנו את המשחק האחרון.
"ברק פלג, שהוא המאמן והוא הרבה מעבר למאמן, הוא שותף לדרך. הלכנו וביקשנו לבטל את החסינות. בנינו קבוצה בהתאם שהיא הרבה יותר תחרותית. חייב לציין שכל השחקנים והצוות חיים בעוטף. זה חשוב לקהילה שהם יחיו איתנו, שהשחקנים יבינו עבור מי ומה הם משחקים. כמובן שלשחקנים יש שאיפות וחלומות, אבל כשהם פה אנחנו רוצים שהם יקבלו וייתנו את מה שהאזור הזה צריך ורוצה.
שחקני מ.כ עוטף דרום בעונה הקודמת (צילום: יעל אמסילי מנהלת ליגה לאומית Winner)"זו באמת הייתה דרך ארוכה עם המון עליות וירידות, אבל סיימנו אותה בצורה מדהימה. הגענו לחצי הגמר, עשינו פלייאוף, בפעם הראשונה בהיסטוריה. מה שיותר מרשים זה שהקהילה התחברה לפרויקט וזה אומר שאנחנו סולד אאוט יומיים לפני משחק. זה אומר שאנחנו מספקים גאווה לקהילה. זו שיחת היום פה בעוטף.
"הקבוצה היא מעבר לאימונים. אנחנו יוזמים ומוזמנים להמון פעילויות. גם השבוע, אין טקס שאנחנו לא מגיעים אליו, אין אזכרה שאנחנו לא מגיעים אליה. במהלך העונה אנחנו מגיעים לבתי ספר, לחוגי כדורסל וספורט. אנחנו משקיעים המון בקהילה ורואים את התוצאה של זה, החיבור מדהים. הנוער פה חווה שנים לא פשוטות ומרגיש גאווה ושייכות, שיש לו משהו משלו. אנחנו רואים את זה ביום-יום בכמות הילדים שמגיעים לחוגים. המפגש של הקהילה סביב הקבוצה הוא מדהים ואנחנו ממשיכים לעשות את מה ששמנו לעצמנו כמטרה".
אם נחזיר אותך לבוקר השבעה באוקטובר, כשאתה שומע שאחות של אשתך נחטפה, מה עובר עליכם כמשפחה? תכניס אותנו רגע לאותו בוקר ארור. מתי אתם מבינים מה קורה?
"חדשות לא כל כך ראינו כי לא היה חשמל. אני גם באותו בוקר חברתי לאחי בכיתת הכוננות, תפסנו את השער. כמובן שאנחנו לא מבינים את גודל האירוע. בוואטסאפ אנחנו מתחילים להבין כמה זה חמור. כמו שאמרתם, יש לי מערכת יחסים ארוכה עם קיבוץ בארי, זו המשפחה השנייה שלי. עבדתי שם בדפוס, שיחקתי שם כדורסל. התחושות לא פשוטות. אנחנו במוד של הישרדות.
"בסביבות 10:00-11:00 בבוקר אני מוזעק הביתה ואני מבין שנותק הקשר עם הגר, ואין לנו מושג מה קורה שם ומה המצב. אנחנו בעיקר עסוקים בלשמור על הבית רגע ולראות שאנחנו בסדר עם כל המידע שזורם אלינו".
היא גרה בבארי?
"לא, בכפר עזה. אני מקבל מידע מבארי, מאביחי, בעלה של הגר, ואנחנו ביום ראשון בערב אוספים את המשפחה ומתפנים לעין יהב. עשר דקות לפני אנחנו מקבלים אינדיקציה שהיא נחטפה ולא יודעים מה מצבה. ההורים של אשתי מסמסים לה ואנחנו מתחילים שם שלב מאוד קשה, להילחם להחזיר אותה ואת כולם הביתה".
אמרת קודם שהשחקנים והקבוצה גרים בעוטף. מעניין אותי לדעת איך נראים החיים בעוטף שנתיים אחרי.
"יש יישובים שעוד לא חזרו. אנחנו מנסים לשקם בבנייה ובשיקום של כל מה שהיה. רוצים שיהיה טוב כמו שהיה. עדיין קשה, זה מקום כואב. אתה הולך לסופר ולמרפאה ואתה פוגש אנשים שאיבדו המון. לנסוע על כביש 232 כל יום זה אירוע לא קל.
"אבל זה הבית שלנו ואנחנו מגדלים פה ילדים ומתפרנסים פה, ואנחנו רוצים להחזיר את זה ועובדים כדי לעשות את זה כמה שיותר מהר. אסור לשכוח, אבל יש לנו דרך ארוכה. אני תמיד אופטימי, אבל זה לא קל. השבוע הזה, התקופה הזאת, הדברים צפים יותר. הקושי מורגש יותר, האווירה כבדה. אנשים פה הם אנשים טובים וחזקים ואנחנו עושים מה שאפשר כדי להגיע למצב טוב יותר".
העיסוק הזה בכדורסל משקם? אתה מרגיש את זה?
"חד משמעית. באופן אישי אני נכנסתי לאירוע עוד כשהמשפחה הייתה חטופה וזה היה נשמע לי כמו הזיה. לא חשבתי שזה יקרה. כן רציתי, אבל לא חשבתי שזה יקרה. זה היה כמו חבל הצלה. במקום להתעסק באובדן הקשה והרב, זה נתן לי משהו להיאחז בו ולהתקדם במקום לשקוע אחורה.
"לי באופן אישי, אני רואה ומרגיש את זה היום. כשאנחנו מתארגנים למשחק בית, האווירה והתחושות באזור, האנשים שמגיעים, האולם אמנם קטן אבל הוא מתמלא במשפחות שכולות, בחטופים. זה אסקפיזם. העוצמות של התחושות שם הן פי כמה בגלל כל מה שעברו. כל אחד בקצב שלו ובדרך שלו, אבל זו לגמרי תחושה מספקת. אנחנו עושים טוב".
שחקני מ.כ עוטף דרום בעונה הקודמת (צילום: יעל אמסילי מנהלת ליגה לאומית Winner)מי עוזר לכם לממן את הקבוצה?
"כל הפעילות מבוססת על תרומות ונותני חסות. יש כמובן את המועצה האזורית אשכול, את המועצה האזורית שער הנגב, כמה חברות במשק הישראלי שמחוברות ובאות והן חלק משמעותי בפרויקט - גיל שרצקי מאיתוראן, איתן רייסל מ-VGames, תוצרת הנגב, דפוס בארי, נירלט ועסקים מקומיים. יש לנו ספונסר שותף לדרך, יהודי-אמריקאי שחי בארה"ב והתחיל איתנו. בעצם הוא נתן לנו אור ירוק להתחיל".
אתם רוצים גם להגיע לליגת העל?
"זו שאלה שנשאלת לא מעט. אנחנו רוצים לנצח, לעשות טוב. לליגת העל יש השלכות. להיות היום קבוצה בליגת העל, מעבר לכסף ולשחקנים, קריטי שתהיה קהילה. אנחנו עדיין בשלב של לבנות קהילה. יש לנו לאן לבנות ולהתפתח, אנחנו קיימים רק שנתיים. צריך לבנות נכון וטוב בשביל לעשות את השלב הבא.
"זה בתוכניות ובדיבורים, אבל זה לא משהו שאנחנו מכוונים אליו כרגע. אני מזכיר שאנחנו בפריפריה, קבוצת כדורסל בפריפריה זה מורכב. השחקנים כולם גרים פה, התקציבים גדולים מבחינת המעטפת. אנחנו ממשיכים לעבוד קשה ולבנות את זה. אני אציין שכל הצוות שלנו, כולם תושבי העוטף. זה משהו שהיה לנו מאוד חשוב, לתת ולייצר מקומות עבודה. השחקנים גרים בעוטף, הכסף שמשלמים לשכירות נשאר פה, האוכל מהקיבוץ נשאר פה. מעבר לקבוצת כדורסל אנחנו מחזקים קהילה".
אתם מרגישים בטוחים לגור בעוטף?
"חד משמעית. אולי יש מי שיחלוק עליי. במציאות שבה אנחנו חיים כלום לא בטוח. אני אומר את זה כי אני מרגיש את זה מהילדים שלי. בפינוי הם לא הרגישו נוח, הם לא הרגישו שזה שלהם. כשהם חזרו והרגישו את השינוי המיידי זה היה משמעותי. אני אישית מרגיש בטוח".