במשך כמעט שני עשורים הם נאבקו על כל שער, כל תואר וכל פיסת היסטוריה, אבל דווקא ברגע שבו הקריירות הבין-לאומיות שלהם מגיעות לקו הסיום, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו מעולם לא נראו רחוקים יותר זה מזה. בזמן שאחד נפרד מנבחרתו מול עשרות אלפי אוהדים בדמעות, עם שער, תשואות ואהבה ללא תנאים, השני מצא את עצמו במרכזה של סערה ציבורית, מושעה מנבחרתו ומנהל מלחמה מול המאמן שלו. שניים מהכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים, שתי אגדות שהגדירו דור שלם, ושני סיפורי סיום שנראים כאילו נכתבו על ידי תסריטאים שונים לחלוטין.
כ-10,000 קילומטרים הפרידו בין שתי הדרמות, אבל המרחק האמיתי היה גדול בהרבה. בבואנוס איירס, 85 אלף אוהדים מילאו את אצטדיון המונומנטל כדי להיפרד ממסי, שהעניק להם עוד ערב בלתי נשכח לפני שתלה את מדי האלביסלסטה. באותו זמן, בצד השני של האוקיינוס, רונאלדו פרסם הודעה ארוכה במיוחד ברשתות החברתיות, שבה האשים את מאמן פורטוגל ז'ורז'ה ז'סוס בהפרת אמון, בעקבות ההחלטה להשאיר אותו על הספסל וההתנהלות שבאה אחריה. בעוד שהארגנטינאי ניסה למצוא את המילים הנכונות כדי לומר תודה, הפורטוגלי חיפש את המילים שיסבירו מדוע נפגע.
האירוניה כמעט בלתי נתפסת. שני השחקנים שהפכו את התחרותיות לאמנות, שלא הסכימו להפסיד אפילו במשחק חסר חשיבות ושדחפו זה את זה לשיאים שנראו בלתי אפשריים, מגיעים כעת לרגע שבו כבר אין באמת מה להוכיח. מסי בן ה-39 ורונאלדו בן ה-41 כבשו יחד כמעט 2,000 שערים, אספו אינספור תארים ושינו את ההיסטוריה של המשחק. ובכל זאת, נדמה שהמבחן האחרון שלהם אינו קשור לכדורגל עצמו. אחרי שנים שבהן התחרו על השאלה מי גדול יותר, השאלה החדשה היא מי יודע להיפרד טוב יותר.
נפרד כמו ענק. ליאו מסי (רויטרס)המונומנטל בכה, ליסבון התווכחה
מסי כבר ידע כיצד ייראה הערב האחרון שלו במדי ארגנטינה, אבל גם הוא כנראה לא היה מוכן לעוצמת הרגשות. אחרי שהוביל את נבחרתו לזכייה במונדיאל ולשני תוארי קופה אמריקה, הוא הגיע למונומנטל כדי לסגור מעגל מול הקהל שליווה אותו לאורך הדרך. הארגנטינאי, שהודיע באוגוסט על פרישתו מהנבחרת לאחר ההפסד בגמר מונדיאל 2026 ולאחר מות אביו חורחה, סיפק עוד רגע אופייני לקריירה יוצאת הדופן שלו: שער במשחק הפרידה, לפני שנעמד מול האוהדים והתקשה להיפרד מהמגרש שהיה עבורו בית.
היו שם דמעות של שחקנים, מחיאות כפיים שלא רצו להסתיים ותחושה של סוף עידן. מסי, שבמשך שנים נשא על גבו את הציפיות של מדינה שלמה, יכול היה סוף סוף להביט לאחור בלי תחושת החמצה. מי שבעבר ספג ביקורות על כך שאינו מצליח לשחזר בנבחרת את הקסם מברצלונה, הפך בסופו של דבר לסמל הגדול של דור שזכה בכל מה שחלם עליו. הדרך שלו לא הייתה מושלמת, אבל אולי דווקא משום כך הפרידה הייתה כל כך עוצמתית. האוהדים לא נפרדו רק מהכדורגלן שהביא להם גביעים, אלא גם מהילד שהפך לגיבור לאומי אחרי שנים של אכזבות.
אצל רונאלדו, לעומת זאת, התמונה שונה לחלוטין. הכול התפוצץ אחרי שהכוכב הפורטוגלי נותר על הספסל לאורך כל הניצחון על נורבגיה בליגת האומות, למרות שהתחמם במשך דקות ארוכות. ז'סוס העדיף להמשיך עם גונסאלו ראמוס, שהחזיר לו עם שער ניצחון, והמסר המקצועי היה ברור: בפורטוגל של 2026, אפילו כריסטיאנו רונאלדו כבר אינו חסין מפני החלטות המאמן. עבור שחקן שהתרגל להיות השמש שסביבה מסתובבת הנבחרת, זו הייתה מציאות שקשה במיוחד לעכל.
כריסטיאנו רונאלדו (IMAGO)המשבר החריף כאשר רונאלדו גילה שלא יפתח גם מול דנמרק והחליט לעזוב את מחנה הנבחרת. לאחר מכן הגיעה הודעה באינסטגרם, שהתפרסה על פני כמעט 2,000 מילים, ובה טען כי המאמן הפר פעמיים הבטחות שנתן לו. רונאלדו אמנם התנצל בפני חבריו לנבחרת והאוהדים והכיר בכך שעליו לשאת בהשלכות מעשיו, אך הנזק כבר נעשה. ההתאחדות הפורטוגלית השעתה אותו זמנית, והוא עלול לספוג עונש הרחקה של חודש עד שישה חודשים. מי שהיה במשך יותר משני עשורים הפנים של הכדורגל הפורטוגלי, מצא את עצמו לפתע מחוץ למסגרת שאותה הוביל במשך רוב חייו הבוגרים.
גם ברחובות פורטוגל אפשר היה לראות עד כמה הסיפור הזה מפלג את האוהדים. בליסבון נתלו שלטי תמיכה ברונאלדו לצד ביקורת על ז'סוס, בעוד שבמשחק מול דנמרק נראו ביציעים גם אוהדים שהביעו תמיכה במאמן. זו כבר לא רק מחלוקת על דקות משחק, אלא ויכוח על הדרך שבה מדינה צריכה להתייחס לאגדה שלה כשהגיל מתחיל לנצח את הכישרון. רונאלדו עדיין רואה בעצמו שחקן שיכול להכריע משחקים, אבל חלק הולך וגדל מהציבור הפורטוגלי סבור שהנבחרת צריכה ללמוד להתקדם גם בלעדיו.
ז'ורז'ה ז'סוס וכריסטיאנו רונאלדו (IMAGO)האגו שהביא אותם לפסגה, והשקט שמפריד ביניהם
במובנים רבים, הסערה הנוכחית היא המשך ישיר לסיפור הקריירה של רונאלדו. הפורטוגלי מעולם לא הסתיר את הביטחון העצמי העצום שלו, את הרעב הבלתי נגמר להצלחה ואת חוסר הנכונות להסתפק במקום השני. התכונות הללו הפכו אותו לאחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה, אבל כעת הן גם מציבות בפניו את האתגר הקשה ביותר: לקבל את העובדה שהזמן אינו מתחשב במספר השערים שכבשת, בכמות הגביעים שהנפת או בשם שמופיע על גב החולצה.
רונאלדו כבר הגיע ל-979 שערים בקריירה, והוא ממשיך לרדוף אחרי המספר העגול והכמעט דמיוני של 1,000 כיבושים. בנבחרת פורטוגל הוא מחזיק בשיאי עולם עם 146 שערים ב-234 הופעות, לצד זכייה ביורו 2016 ופעמיים בליגת האומות. אלה מספרים שאמורים להספיק כדי להבטיח לו מקום של כבוד בכל ספר היסטוריה, אבל עבור כריסטיאנו נדמה שתמיד חסר עוד שער אחד, עוד משחק אחד, עוד הזדמנות אחת להוכיח שהוא עדיין האיש המרכזי.
וזה אולי ההבדל הגדול בינו לבין מסי. שניהם תחרותיים בצורה כמעט בלתי אנושית, שניהם שונאים להפסיד ושניהם ממשיכים להציג יכולות יוצאות דופן גם בגילים שבהם רוב הכדורגלנים כבר מזמן פרשו. אלא שבעוד שרונאלדו בנה את דמותו סביב המאבק המתמיד להוכיח את גדולתו, מסי נראה כמי שהצליח בשנים האחרונות להשתחרר מהצורך הזה. הארגנטינאי כבר אינו זקוק לכל שער כדי להזכיר לעולם מי הוא. לעיתים נדמה שהעולם הוא זה שזקוק לעוד שער שלו כדי לדחות מעט את הפרידה.
מעל המשחק. מסי (רויטרס)גם המספרים ממשיכים לספק חומר לוויכוח הנצחי. רונאלדו מוביל בכיבושים עם 979 לעומת 932 של מסי, אך הארגנטינאי הגיע למספר הזה ב-1,178 משחקים לעומת 1,337 של הפורטוגלי. בפן היצירתי הפער בולט עוד יותר, עם 426 בישולים למסי לעומת 261 של רונאלדו. האחד הפך את הבקעת השערים לאובססיה כמעט מדעית, השני שילב בין כיבוש לבישול כאילו מדובר בשני חלקים של אותה פעולה. אפילו בסיום הדרך, כל אחד מהם ממשיך להיות נאמן לסגנון שהפך אותו לאגדה.
אבל מעבר למספרים, מסי כבר הבטיח לעצמו את הפרידה שרוב הכדורגלנים יכולים רק לחלום עליה. שמונה כדורי זהב, גביע עולם, שתי זכיות בקופה אמריקה ואהבה עצומה מצד מדינה שלמה. דווקא אחרי שנים שבהן נשאל שוב ושוב אם הוא מסוגל להוביל את ארגנטינה להצלחה, הוא עוזב כשהוויכוח הזה כבר מזמן הוכרע מבחינת אוהדיו. רונאלדו, לעומתו, עדיין נאבק על הזכות לכתוב בעצמו את השורה האחרונה בסיפור שלו, גם כאשר נדמה שהמציאות מנסה להחזיק בעט.
מסי כבר בחר את הסוף, רונאלדו עדיין נלחם בו
הפער בין השניים בולט גם בתוכניות לעתיד. מסי אמנם נפרד מנבחרת ארגנטינה, אך אינו מתכוון להיפרד מהכדורגל. הוא ימשיך לשחק באינטר מיאמי, ובמקביל כבר החל לבנות לעצמו חיים חדשים כבעלים וכאיש עסקים. רכישת אלדנסה הספרדית, ההשקעות בענפים שונים והפעילות העסקית מחוץ למגרש מצביעות על כך שמספר 10 כבר מתחיל להתרגל לרעיון שיום אחד הכדורגל ימשיך גם בלעדיו על הדשא. אחרי שנים שבהן כל חייו הסתובבו סביב המשחק הבא, הוא לומד בהדרגה להסתכל גם על מה שיגיע אחריו.
ליאו מסי צופה במשחקה של אלדנסה כשהוא בארגנטינה (אינסטגרם)אצל רונאלדו העתיד עדיין נראה כמו המשך ישיר של ההווה. גם בגיל 41 הוא אינו ממהר להניח את הנעליים, ובוודאי שאינו מוכן לקבל את האפשרות שהופעתו האחרונה בנבחרת כבר מאחוריו. אלא שהפעם הרצון שלו לבדו אינו מספיק. ז'סוס אמנם השאיר את הדלת פתוחה לחזרתו, אבל היחסים בין השניים נפגעו, והספקות לגבי מקומו המקצועי של רונאלדו רק הולכים וגוברים. אחרי שנים שבהן היה כמעט בלתי אפשרי לדמיין את פורטוגל בלעדיו, הנבחרת מתחילה לגלות שהיא מסוגלת לנצח גם כשהוא יושב על הספסל.
ואולי הסמליות הגדולה ביותר של הסיפור נמצאת דווקא ברגע קטן שהתרחש אחרי הפרידה של מסי. למרות היריבות ההיסטורית, רונאלדו מצא לנכון להגיב לפוסט הפרידה של הארגנטינאי ולחלוק לו כבוד. אחרי כל הקלאסיקוס, כדורי הזהב, השערים וההשוואות, אפילו הוא יודע להעריך את גודל הרגע. שני השחקנים שהוצגו במשך שנים כיריבים כמעט בלתי נפרדים כבר אינם צריכים להוכיח דבר זה לזה, גם אם אחד מהם עדיין מתקשה להשלים עם סיומו המתקרב של המסע.
CR7 הפגין אצילות. ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו (רויטרס)בסופו של דבר, ההיסטוריה לא תזכור את מסי ורונאלדו רק לפי הדרך שבה נפרדו מנבחרותיהם. יותר מדי שערים נכבשו, יותר מדי גביעים הונפו ויותר מדי רגעים בלתי נשכחים נוצרו כדי שמשבר אחד או ערב פרידה אחד ישנו את מקומם בפנתיאון. אבל לסיום יש כוח מיוחד, משום שהוא התמונה האחרונה שנשארת בזיכרון. מסי בחר לצאת מהמונומנטל כשהקהל מתחנן לעוד רגע אחד איתו. רונאלדו עדיין מנסה לשכנע את העולם, ואולי גם את עצמו, שהרגע האחרון שלו עוד לא הגיע.
וכך, אחרי כמעט שני עשורים שבהם התרגלנו לראות אותם רצים זה לצד זה במרוץ בלתי נגמר אל הפסגה, השניים מתקרבים לקו הסיום בדרכים מנוגדות. מסי כבר חצה אותו במדי ארגנטינה, הסתובב לאחור וזכה למחיאות הכפיים של מדינה שלמה. רונאלדו עדיין עומד על המסלול, מסרב לשמוע את שריקת הסיום ודורש עוד הזדמנות אחת. במשך שנים שאלנו מי מהם ינצח במרוץ הגדול של הכדורגל. עכשיו, כשהאורות מתחילים לכבות, מתברר שהשאלה המעניינת ביותר היא לא מי הגיע ראשון, אלא מי יידע מתי הגיע הזמן לרדת מהמגרש.