"אשתי וכל המשפחה שלי רוצים לדעת אם זכיתי בכדור הזהב. זה מלחיץ מאוד עבור כולם. הייתי מעדיף לא לחכות כל כך הרבה. אני משתדל לא לחשוב על זה, אבל זה קשה מאוד. יש יותר מדי שמועות מסביב", אמר הארי קיין לפני מספר ימים.
ממבט ראשון, זה ממש מוזר. הרי כדור הזהב, עם כל הכבוד לטקס הנוצץ והמתוקשר שנוטה להימרח הרבה יותר מדי, הוא פרס די מטופש. רשימת 30 המועמדים נקבעת על ידי מערכת המגזין ‘פראנס פוטבול’, והיא יכולה להיות הזויה בהחלט – קחו, למשל, את העובדה כי חוליאן קיניונס (מי יודע איפה הוא משחק בכלל?) מופיע בה השנה, ואילו ראפיניה לא. האבסורד הזה מדגיש שאסור לקחת את התואר ברצינות. לאחר מכן, הבחירות נעשות על ידי מאה עיתונאים רנדומליים למדי ממאה מדינות. הם אפילו לא מתחלפים, כל עוד הם בחיים. נשאלת, אם כך השאלה, מדוע מייחסים כדורגלנים מקצוענים חשיבות כלשהי להצבעות של עיתונאים אלה? מה אכפת להם?
מובן שזה נחמד. איש לא יתנגד לקבל פרס כלשהו באור הזרקורים, גם אם ערכו האמיתי לא גבוה. ובכל זאת, כל אחד גם צריך להבין שהערך הזה באמת לא גבוה. אולי הגיוני ששחקן מסוגו של ויניסיוס פוצח בטנטרום אחרי שהוא לא זוכה בניגוד לציפיותיו, אבל קיין? הוא אדם שקול בן 33, הוא קפטן נבחרת אנגליה ומלך שעריה בכל הזמנים, הוא יודע טוב מכולם שכדורגל הוא ענף ספורט קבוצתי. לכאורה, אין לו סיבה לפתח אובססיה כלפי כדור הזהב, ובכל זאת הוא העיד על אובססיה כזו. הפרס הזה היה חשוב לו מאוד, וזה ניכר אתמול כאשר הוא הזיל דמעות לפני שעלה לבמה.
הארי קיין (IMAGO)אז למה? ובכן, ייתכן מאוד שיש כאן קשר לכך שקיין לא זכה בתארים רבים על הדשא. במשך שנים ארוכות, הוא לא זכה בדבר בטוטנהאם. אפילו כאשר עלתה הקבוצה לגמר ליגת האלופות ב-2019, הוא לא היה ממש כשיר, עלה למגרש בניגוד לדעת חלק מהרופאים, והפסיד. בחלוף שנתיים, הוא הפסיד גם בגמר אליפות אירופה, בו הובילה אנגליה על איטליה בוומבלי, אבל נכנעה לבסוף בפנדלים. ואז, אחרי שעבר בצעד לא שגרתי לבאיירן מינכן בקיץ 2023, הוא ראה דווקא את לברקוזן זוכה באליפות ללא הפסד בעונת הבכורה שלו בבונדסליגה. רצף 11 האליפויות של הבווארים נקטע מיד אחרי בואו. ציניקנים אמרו שהוא פשוט לא מסוגל לזכות בכלום, שהוא מביא מזל רע. והיו הרבה מאוד ציניקנים כאלה. הם אפילו התרבו אחרי שאנגליה הפסידה גם בגמר יורו 2024.
קיין ספג הרבה יותר מדי לעג במהלך הקריירה. לא היה עוררין על כך שהוא אחד החלוצים הטובים בעולם, ומאזני הכיבושים שלו דיברו בעד עצמם, אבל בתודעה הקולקטיבית הוא היה לוזר. פשוט לוזר. לשחקן כמוהו קשה מאוד להשלים עם התווית הזו, והיא לא השתנתה מהותית אפילו אחרי שהוא זכה באליפות גרמניה ב-2025, לקח את התואר גם בעונה שעברה והוסיף לאוסף גם הגביע הגרמני. איך שלא תסתכלו על זה, האוסף עדיין דל מאוד. וגם אם מבחינה אישית העונה של קיין היתה אדירה, עם 61 שערים ב-51 משחקים במדי באיירן בכל המסגרות, היא הסתיימה בטעם מר בגלל ההדחה בחצי גמר ליגת האלופות בידי פאריס סן ז'רמן בתום שני משחקים נהדרים.
הארי קיין מאוכזב (IMAGO)ואם זה לא מספיק, אז גם במונדיאל הודחה אנגליה בחצי הגמר מול ארגנטינה, בנסיבות דרמטיות בהחלט. עד הדקה ה-85 היא עוד הובילה, אבל אז הפכו אנסו פרננדס ולאוטרו מרטינס את התוצאה, וקיין שוב נותר בידיים ריקות. הוא שוב היה לוזר מבחינה ציבורית. 6 השערים שהבקיע במהלך הטורניר כאילו נזרקו לפח, וברגע האמת הוא לא היה מסוגל להושיע. התחושה הבסיסית הייתה כי הכדורגל התאכזר אליו בכל פעם מחדש. תמיד משהו מתפספס. איך חיים עם ההרגשה הזו? איך ממשיכים קדימה אם כל המאמצים לא זוכים לתגמול ראוי?
כאשר מסתכלים על האירוע מנקודת מבט זו, מבינים את קיין טוב יותר. הוא תמיד היה אנדרייטד, וזכייה בכדור הזהב מתקנת בעיניו במידה לא מבוטלת את העוול. לוזרים לא מוכתרים לשחקן הטוב בעולם, וגם אם המשאל רחוק מאוד מלהיות אידיאלי בלשון המעטה, הוא מהודהד היטב. רק 4 אנגלים זכו בו בכל ההיסטוריה עד אתמול. קיין הוא החמישי. מקום של כבוד שמור לו בתולדות המשחק, גם אם אין לו תארים על הדשא, וזה יהיה נכון גם בעוד עשורים. זה מרגש אותו ואת משפחתו. אפשר לראות את זה גם כך.
הארי קיין (IMAGO)קו ישיר מחבר בין קיין לזוכה הראשון בכדור הזהב. סטנלי מתיוס קיבל את הפרס ב-1956 כאשר פראנס פוטבול ייסד אותו, ולכבודו נערך בחלוף 70 שנה הטקס בלונדון. הוא היה אז בן 41 ושיחק בבלקפול. לפני כן, הוא כיכב בסטוק סיטי. בכל הקריירה, הוא ליקט תואר אחד בלבד – הגביע האנגלי ב-1953. בשנת 1956 הוא לא זכה בכלום, אבל העיתונאים בחרו בו העיתונאים לפני אלפרדו די ספטאנו, הסופרסטאר של ריאל מדריד שזכה במהדורה הראשונה של גביע האלופות. ריימון קופה, עמיתו לריאל, סיים שלישי. שניהם זכו בכדור הזהב בשנים שלאחר מכן, אבל מתיוס היה הראשון. ואם צריך להגדיר את השיקול המרכזי שהנחה חלק מהעיתונאים כאשר הם בחרו דווקא בו, התשובה מדויקת ביותר תהיה פרס על מפעל חיים. מתיוס מעולם לא היה השחקן הכי טוב על הפלנטה, אבל הוא היה דמות מיוחדת, והעובדה כי המשיך לזהור בגיל כה מתקדם היתה חריגה.
כיום, כאשר בוחנים את השיקולים שיכולים להנחות את השופטים, זה הדבר המרכזי. גם כדור הזהב של הארי קיין הוא פרס על מפעל חיים. זו גם הייתה כנראה ההזדמנות האחרונה שלו לקבל אותו – וזה מהותי מאוד עבורו. לאמין ימאל בן ה-19 עוד יספיק לקבל אותו. גם זמנו של קיליאן אמבפה בן ה-27 עשוי להגיע. עבור הקפטן האנגלי, זה היה הצ'אנס האחרון. אם בוחנים את כל הקריירה שלו, ולא רק את העונה האחרונה המצוינת, יש כאן צדק רב יותר.
יהיו להם עוד הזדמנויות. לאמין ימאל וקיליאן אמבפה (רויטרס)מעבר לכך, לא יהיו מתנגדים לקביעה הזו, כי קיין הוא שחקן בקונצנזוס. צחקו עליו מספיק, אבל מבחינה מקצועית ואישית הוא דמות ראויה להערכה. לאמין ימאל מעורר אנטגוניזם בחוגים מסוימים, ועל שחצנותו של אמבפה אפשר לכתוב ספרים. את קיין קל הרבה יותר לחבק, והיותו סוג של לוזר מגבירה את הסימפטיה כלפיו. יש בזה משהו פרדוקסלי.
אז עכשיו כבר אין לחץ. האובססיה מאחוריו, והמשפחה מאושרת. אפשר לשים את השטות הזו מאחוריו ולהתמקד בכדורגל עצמו. זה מה שחשוב באמת, וגם קיין יודע את זה, אבל אם הפרס הספציפי הזה היה כה חשוב לו מסיבות אישיות, הרי שאפשר רק לשמוח בשבילו.