גם מי שלא מגדיר את עצמו כחובב הכדורסל הכי גדול שיש, הרגיש רע השבוע. ההודעה על התרסקות המסוק ומותו של קובי בראיינט מצאו אותי לא מוכן, זה בא בהפתעה, פשוט משום מקום – האיש שהיינו בטוחים שיכול לברוח מכל סיטואציה, שדווקא הוא אין סיכוי שדבר כזה יקרה לו, הלך לעולמו מוקדם מדי עבור העולם כולו ולא רק מי שקשור לספורט.

אחרי שהתנתקתי מכל מה שקשור אליו מאז הפרישה, ברגע אחד הכל חזר. כל הפעמים בהן בילדות אמא שלי נהגה לצרוח עליי משום שאני צועק את השם שלו כמו משוגע בחדר וזורק לסל הקטן שיש לי, מדמיין כאילו אני זה הוא – הכל חזר. האישיות שלו, הווינריות, כל פעם שהוא הגניב חיוך לילדים שלו, לאישתו, לאוהדים, אחרי עוד מהלך גדול או סתם כשהוא ישב ביציע, התמונות התחילו לרוץ בראש ולא הצליחו להיעלם.

כשיצא הדיווח על מותו, השלב הראשון שחוויתי היה שלב ההכחשה, כי לא האמנתי, הייתי בטוח שאם יש מישהו שדבר כזה לא יכול לקרות לו זה קובי. לאט לאט העניין החל להתפוצץ, הטוויטר קרס, האתרים בעולם בקושי הצליחו לשרוד את מתקפת ההקלקות ולאט לאט החל לרדת האסימון – השחקן האגדי של לוס אנג’לס לייקרס כבר לא כאן.

פתאום מצאתי את עצמי בפעולה שאני לא זוכר את עצמי עושה אותה, פותח את הטלוויזיה על ערוצים מארצות הברית, מחפש לדעת ממקור ראשון מה קרה ולמה, הזוי. הוא אולי לא הכי גדול בהיסטוריה, אבל תמיד היה בו את הייחודיות שקשה להסביר אותה, משהו שלאחרים לא היה, האיש הזה שבגללו אנשים היו קמים בלילה, כדי לראות אותו לפני הקבוצה, כדי לראות אותו לפני המשחק, כי התעוררנו בגללו ולא בגלל הכדורסל.

הטרגדיה הזו הייתה עצומה ולעולם הספורט ייקח זמן להתאושש ממנה. אין יותר מדי אנשים שהצליחו בימים האחרונים לא לדמיין את הרגעים האחרונים שלו על המסוק, יחד עם ביתו ועוד שבעה אנשים שנספו בהתרסקות. כולם סיפרו על כמה בראיינט היה אבא טוב, האמת, גם בלי שיגידו את זה, זה היה ברור, רק תסתכלו על המבט בעיניים של הבת שלו בכל פעם שהמצלמה כוונה אליהם, החיוך, הצחוקים ביניהם הביעו הכל, מי צריך מילים?

בכל מקרה, אם אתם ממשיכים לשאול את עצמכם איך זה יכול להיות שלקחתי את זה קשה למרות שאני לא חובב כדורסל גדול, תניחו לזה. זה פשוט קורה כי קובי הוא הרבה מעבר לכדורסלן עבר, הוא לוחם ענק ואחד כזה שייתן את המקסימום בכל דבר אשר יעשה, האחד שגם מי ששנא אותו לאורך הקריירה, ידע להעריך ובתוך תוכו גם להעריץ את כל מה שאפיין אותו – הפעמים בהן שיחק כשהיה פצוע, ה-60 נקודות במשחק הפרידה, הפעולות היוצאות דופן דווקא בזמנים שהיה כל כך קל להרים ידיים. דווקא כשהתחלנו לשכוח, קובי גרם לנו ברגע אחד להיזכר בהכל וכמה חבל שזה ברגע טרגי כל כך שכזה.

האמת היא שאני לא המעריץ הכי גדול של לברון ג’יימס, אבל עכשיו, כל מה שאני כל כך רוצה זה לראות את הקינג עושה את מה שהוא יודע לעשות על הפרקט, זוכה באליפות ה-NBA ומקדיש אותה לחברו הטוב, כי לא יכול להיות בעולם משהו יותר מרגש מזה, זה פשוט יהיה רגע מהסרטים והכי מתבקש שיש. לאוהדים שהתכנסו מסביב לסטייפלס סנטר מגיע לשמוח, וגם למי שנמצא שם למעלה. 

הכתוב הוא טור דעה.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה