זה היה כל כך קרוב לרגע בו נאמר את רצף המילים הדמיוני – נבחרת ישראל עלתה, העפילה, הצליחה. הקהל הישראלי חזר להאמין ולו לרגע קטן בנבחרת הכדורגל אך פעם נוספת, נשאר מאוכזב.

כל שהיה צריך כדי למלא את הרגש של הישראלים הוא תוצאות תיקו מול סקוטלנד, אשר הייתה מחזירה את במעט האמון בכדורגל המקומי שלנו, אך למרות ההפסד וחוסר ההצלחה, שלזה אנחנו כבר רגילים, החבורה בכחול-לבן העניקה לאוהדי הספורט בישראל דבר חשוב בהרבה: אמונה, תקווה, רגע של גיבוש ורצון טהור לחוות בהצלחה כלשהי.

אריאל הרוש מאוכזב (רויטרס)אריאל הרוש מאוכזב (רויטרס)

הקמפיין הנוכחי התחיל כפי שנגמרו יתר הקמפיינים הישראליים בעבר, עם הפסד חוץ (1:0 באלבניה) ועוד תבוסה במשחק ידידות (3:0 בצפון אירלנד) ונדמה היה שגם עם הצוות האוסטרי שהגיע ורוחות השינוי שנשבו, היכולת לא משתפרת ואנו בדרך לאכזבה נוספת, שכבר לא תפתיע אף אחד.

אך אז, כשהקהל הישראלי כבר היה בטוח בכישלון, הגיע הניצחון המרשים 1:2 על סקוטלנד בסמי עופר, שפתח מחדש את הסיכוי להעפיל מהבית. כמה ימים חלפו, כמה קילומטרים דרומה, באצטדיון טוטו טרנר, הגיע ניצחון נוסף, הפעם 0:2 על אלבניה, שמיקם את הנבחרת הישראלית במקום הראשון בבית ואת הרוח הישראלית בשמיים.

ערן זהבי חוגג עם חבריו. זה היה קרוב (רויטרס)ערן זהבי חוגג עם חבריו. זה היה קרוב (רויטרס)

בשלב הזה, כשנבחרת ישראל התקרבה משמעותית לכיוון השלב הבא והחלום לנשום מעט נחת והצלחה היה קרוב מתמיד, כל שנותר היה לא להפסיד בסקוטלנד. כשעיני כל הישראלים לעבר המסך, הנבחרת הלאומית עשתה זאת שוב, גרמה לכולנו לכבות את המסכים במטרה לשכוח שבכלל האמנו שזה יסתיים אחרת.

למרות הכל, הרגע הזה בו נגענו בחלום וכמעט טעמנו את טעם ההצלחה, גרם לנו להבין שזו הנבחרת שלנו, לטוב ובעיקר לרע ושבתוך כולנו קיים הרגש לנבחרת הישראלית, שימים יגידו האם הצוות האוסטרי אכן שינה את פניה, את הגישה ורוח הלחימה שלה, אולם הקהל הישראלי יכול להתנחם בכך שהאמין אפילו לרגע אחד, שאנו יכולים להתקרב לליגה של הגדולות. אל אל ישראל!

הכתוב הינו טור דעה